מכירים את השיר של יהודה אטלס:
"כשאני נמצא במקום כל כך יפה שאני משתגע\ עוד כשאני שם אני כבר מתגעגע"?
זו בערך ההרגשה שלי כשאני מסתובבת או נוסעת כאן בפרברי פילדלפיה בעונת הסתיו המדהימה שיש כאן. ליופי המפעים הזה של העצים הצהובים- אדומים, לעלי השלכת שמכסים את הדשאים ומתעופפים להם ברוח , לאוויר הקריר , לאור הרך- כל התפאורה הזו של סתיו אמיתי כמו בשירים ובסרטים- לכל אלה אני יודעת כבר מעכשיו שנורא נתגעגע.
וגם לימי ראשון כמובן.
תארו לכם שכל שבוע יש לך "יום חול המועד"- לטיול או בילוי משפחתי אבל בלי הלחץ של הפקקים ובלי אילוצים של אריזת "מצהברייט" או ישיבה בסוכה...
אחרי שבזבזנו כמה ימי ראשון בשבועות הראשונים שלנו כאן על סידורים- קניות וכביסות וסיימנו אותם בהרגשה מבאסת החלטנו אסטרטגית- למצוא זמן לסידורים באמצע השבוע אחרי הצהרים או בערב ואת ימי ראשון להקדיש לטיולים. בשבועיים שחלפו ביקרנו בשני פארקים נחמדים ומחר ניסע לפארק שלישי- מרוחק יותר אבל על פי התמונות נראה שהוא שווה את הנסיעה. ועדיין יש לנו מספיק פארקים כאן באיזור עד סוף השנה ... השבוע מתחיל אחרת לחלוטין אחרי בילוי מאוורר של כמה שעות בחיק הטבע ולפי מה שמזהירים אותנו כאן עוד כמה שבועות כבר יהיה קר מדי בשביל זה אז ננצל את הסתיו הקסום כל עוד הוא כאן.
את כל הדברים הכיפיים שיש כאן (גם אוכל וקניות ורכב ודלק זולים שלא הזכרתי בכלל...) אני מזכירה לעצמי ברגעים הקשים שיש כאן לא מעט.
על יום החופש השבועי אנחנו משלמים בחמישה ימים אחרים לחוצים ועמוסים, שמתחילים בערך בשש וחצי בבוקר (ועד 7 עוד חושך! כזה דיכאון) כשאנחנו קמים. בעשרה לשמונה הילדים יוצאים לבית הספר ב"סקול באס", נתנאל נוסע לאוניברסיטה ואורי ואני נוסעים לבית הספר עם השכנים.
בבית הספר נמשכים הלימודים עד ארבע בימים ב-ה ועד 13 ביום שישי הקצר (רק מפסח ועד סוף השנה זה עד 16) . אני מלמדת בבית הספר היסודי ובגן משמונה וחצי ועד 12 וחצי (מדי פעם כמה דקות הפסקה לשתות קפה אבל לא יותר מזה...) ואז ב13 נוסעת לבית הספר התיכון ומלמדת עוד שלוש שעות. הילדים מגיעים חזרה בהסעה בערך ברבע לחמש ואני מגיעה בערך באותו זמן ברגל מהתיכון שנמצא כמה דקות מכאן.
החלק ביום שנקרא "אחרי צהריים" ובו יש זמן לשחק, ללכת ל"עזרא"\ "בני עקיבא"\ פארק\ חברים – פשוט לא קיים כאן. כשהילדים מגיעים מבית הספר (כן גם לגן כאן קוראים בית ספר וגם לגננות קוראים מורות!) הם עושים שיעורים (אפילו לאלה יש שיעורים !), אנחנו אוכלים ארוחת ערב- משתדלים לעשות ארוחה משפחתית גדולה בסביבות 18 כמיטב המסורת האנגלו- סאקסית, ואז מקלחות ולישון. הלו"ז העמוס והתובעני בבית הספר וכל האנגלית הזו כל היום- מתישים את הילדים ואפילו דביר ויצחק כבר ישנים בשמונה וחצי.
עבורי ועבור נתנאל אחרי ההשכבות בשמונה הערב רק מתחיל. נתנאל ממשיך לעבוד ולכתוב (הוא היה רגיל לשבת בבית מורשה משמונה וחצי עד 18 לפחות וכאן- הוא כבר יוצא ב15 או 16 כדי להיות בבית אחרי הצהרים אז בערב יש לו תמיד עוד עבודה) ואני- כמו כל המורים כנראה- בודקת מבחנים, מכינה שיעורים למחר, כותבת אימיילים להורים וכדו'- כל המורים שביניכם בטח מזדהים.
בבוקר- אנחנו שוב קמים לפני שבע, תמיד עייפים, ומתחילים את הספירה מחדש לסוף השבוע ...
ללו"ז הצפוף הזה לא ממש אפשר להכניס בילויים, ערב שקט בבית מול סרט או חברים (שבעצם גם לא ממש יש לנו כאן... ) וזה כנראה מה שהופך את השיגרה הזו לשוחקת ומתישה במיוחד.

אז ברגעים הקשים, כשהמערכת הנוקשה והפורמלית של בית הספר מעצבנת אותי , כשאני לא מצליחה להבין מה תלמידים אמרו לי או איזה טופס המזכירה מבקשת ממני למלא , כשאני יוצאת משיעור מתסכל שבו הילדים לא רוצים ללמוד עברית ולא נראה שזה מפריע למישהו בבית הספר או כשאני מתחילה שיעור נביא וקוראת מהתנ"ך בעברית מול הפרצופים המזוגגים שלהן שלא מבינים מילה – אני משננת לעצמי את כל הדברים שאליהם עוד נתגעגע. את כל הדברים שלא אהבתי בארץ והאמת- כמה שזה נשמע קיטשי – גם את העובדה שאני עושה כאן משהו חשוב. שחשוב לילדים בבית הספר לראות משפחה מישראל, לשמוע ילדים מדברים בעברית כשפת אם עם המבטא המקורי... שחלק מהם בטח יזכרו אותנו לכל החיים ואולי יום אחד עוד יעלו לארץ בעקבות הזיכרון הזה. האמת היא שלא באנו לכאן מאידיאלים גדולים אלא יותר בקטע של החוויה והמימוש העצמי אבל מסתבר שיש כאן באמת עבודה חשובה לעשות. שליחות אמיתית. מעבר לכל הקלישאות.
במוצאי שבת, כשחזרנו מבית הכנסת שאלנו ככה את הילדים אם היו רוצים להישאר כאן עוד שנה או לחזור בקיץ או אולי אפילו לחזור עכשיו (נכון לעכשיו אין לנו מושג האם נישאר שנה הבאה. תלוי אם נתנאל יתקבל לפוסט נוסף ואיפה) ואז הם דיברו על הקשיים. על הגעגועים לחברים , למעמד בכיתה , לכדורגל בהפסקות, לחצר בגן אמיצה. הם מתנהגים כאילו הכל בסדר בדרך כלל. הולכים בלי בעיה לבית הספר, לומדים יפה, מתקדמים כל יום עם האנגלית – אבל כשרק העלנו את הנושא יצאו מהם גם הקשיים וההתמודדויות הלא פשוטות. למרות זאת סיכמנו שהקשיים של כולנו שווים לנו את החויה התרבותית שאיתה נחזור לארץ . ושבטוח שאנחנו נתגבר על הקשיים ונעמוד בהם!