משנכנס אדר א

14 לפברואר 2011 – אדר א תשע'א.
לא יאמן שאנחנו כבר באדר א וכמעט באמצע פברואר !
הזמן כאן פשוט טס והימים עמוסים בהתנסויות חדשות ובהמון אתגרים, הצלחות ורגעים משמחים אבל עדיין גם בהרבה קושי ובדידות.
מה שמעודד הוא שככל שהשבועות טסים אנחנו מתקרבים לסיומו של החורף כאן ולסוף שנת הלימודים ואולי גם לחזרה שלנו לארץ הקודש- לתמיד או לפחות רק לביקור. דביר סיפר לי לפני כמה ימים שהיה לו חלום כזה כיפי שהוא לא רצה להתעורר ממנו- כי בחלום שהיה כל כך מוחשי- נסעו איתו החברים הטובים שלו מהכיתה בירושלים בסקול בוס לבית הספר. שאלתי אותו אם כאן אין לו בכלל חברים, כי על פניו זה נראה שהוא מסתדר בכיתה שלו והוא אמר לי שהוא לא היה מגדיר אותם חברים אלא ילדים שהוא מכיר... היה קצת עצוב לשמוע את זה, אבל שלא תחשבו שהילדים שלנו עצובים או בודדים. יצחק ודביר בעצמם אמרו שהם היו רוצים להישאר שנה נוספת כדי לחזק את האנגלית. דביר אומר שזה יעזור לו לעשות סרטים וליצחק, שרוצה להיות מדען זה יעזור לקרוא את כל החומר המחקרי. חוץ מזה הם מאוד התגבשו כאן אחד עם השני ואיתנו גם, יוצא לנו לבלות הרבה יחד כמשפחה, הרבה יותר ממה שהיינו מבלים יחד בארץ ולצד הימים הפחות כיפיים בבית הספר יש לנו גם הרבה זמנים וימים כיפיים בעיקר בסופי שבוע, אבל לאחרונה בעקבות מזג האוויר זה היה גם בסתם ימי חול:
השבוע שעבר היה השבוע הראשון מזה חודשיים שלא הפסדנו אף יום ואפילו לא התחלנו מאוחר בגלל מזג האוויר. גם בשבוע שלפני כן כשקצת התחמם וכבר לא ירד שלג , היה כאן "גשם קפוא"- משהו שבין שלג לברד סמיך וקפוא- שיוצר שכבת קרח מחליקה בכל מקום. גם זו הייתה מבחינת המועצה שלנו סיבה להתחיל מאוחר את הלימודים ביום אחד ולבטל את הלימודים לגמרי ביום השני (אף אחד באמת לא הבין למה. זה היה קטע הזוי כי בשלב מסוים מזג האוויר הפך להיות סתם יום גשום, ממש כמו בארץ. בפירוש לא משהו שמצדיק ביטול לימודים. רואים? גם כאן יש קטעים כאלה של לימודים שמתבטלים בלי סיבה והורים שמקטרים על בית הספר שמבטל ככה לימודים- לא רק אצלנו! )
בדיוק שבועיים מאז השלג האחרון שירד ורק עכשיו המדרכות והכבישים חוזריםלרוחב המקורי שלהם, אחרי שהטמפרטורות עלו קצת (אבל לא להיסחף- עלו זה ל5-6 מעלות מעל האפס בערך...) וערימות השלג האימתניות בכל מקום נמסו קצת. המראה הכללי הוא עדיין לבן ואפרורי אבל לפחות כבר לא צריך לבוסס בתוך שלג עד קצה המגפיים בכל פעם שיוצאים מהבית.

למרות הקור והשלג יצא לנו לטייל ולבקר בלא מעט מקומות בתקופה האחרונה: בתחילת ינואר נתנאל הוזמן להרצות בכנס של ידידי האוניברסיטה העברית בוושינגטון ולרגל המאורע בילינו כולנו מיום שישי במלון בדאון- טאון של וושינגטון. בדרך לשם , בלי שום התראה , הג'יפיאס שלנו שבק חיים לפתע. היה קצת מלחיץ כי אנחנו די חסרי אונים בלעדיו, אבל התקשרנו לחברים שהכתיבו לי את כל הנחיות הנסיעה מהגוגל- מפס. הנחיות הכניסו אותנו לוושינגטון בדרך הכי ארוכה ופקוקה שהוסיפה לנו עוד שעה נסיעה בערך, אבל בסופו של דבר, עשר דקות לפני כניסת השבת, נכנסנו למלון והספקנו להתארגן. התפללנו שם בבית כנסת שנקרא- "קשר ישראל"- בשכונת ג'ורג'טאון היוקרתית – משהו כמו טלביה או רחביה כנראה- בתים ישנים ואלגנטיים, הרבה רווקים וסטודנטים מעט משפחות עם ילדים ועוד כמה מבוגרים. הסתבר שאחד המתפללים הקבועים שם הוא הסנטור ג'ו ליברמן- שהתיישב ליד נתנאל בתפילה בשבת בבוקר והתחיל לדבר עם נתנאל ועם דביר בלבביות רבה ואחר כך בקידוש גם התענין בעיסוקנו בפילדלפיה,הציג לנו את אשתו וסיפר לנו על הבן שלהם שעוסק בניו יורק בכל מיני דברים שקשורים לזהות יהודית וכמובן שאיכשהו זה היה קשור גם לגיור. היה ממש נחמד לפגוש אותו!
בשבת אחרי הצהרים הלכנו לטיול ארוך מהמלון שלנו עד למונומנטים- אנדרטאות שונות לזכר דמויות ואירועי מפתח בתולדות האומה האמריקאית. הגדול והמפורסם מביניהם הוא המונומנט לזכר אברהם לינקולן- היכל עצום עם עמודים מעוטרים בסגנון מקדשים יוונים ובמרכזו פסל אדיר מימדים של לינקולן נוחו עדן -הנשיא הנערץ ביותר על האמריקאים- ועל הקירות מסביב קטעים מנאומיו המפורסמים. הסברנו קצת לילדים מי היה האיש ולמה הוא זכה לכבוד הזה וגם קצת על מרטין לותר קינג (שבדיוק ביום שני שלאחר מכן ציינו באמריקה את יום מרטין לותר קינג לזכרו) שנשא את נאומו המפורסם- I have a dream today- בדיוק על המדרגות מתחת למונומנט אברהם לינקולן שעליהן עמדנו.
ביום ראשון נתנאל הלך להרצות בכנס ואני והילדים נסענו ברכבת התחתית של וושינגטון לגן החיות הלאומי – שגם הוא כמו כל שאר המוזיאונים הלאומיים בעיר- בחינם לגמרי. היה קר ורוב החיות הסתגרו בבתיהם אבל לפחות ראינו את האטרקציה של גן החיות הזה- שני דובי פנדה שהגיעו לכאן לפני כמה שנים מתנה לארה"ב מממשלת סין.
בכנס- שהיה מוצלח מאוד , נתנאל פגש את ברברה- אחת הפעילות המתנדבות בוועד ידידי האוניברסיטה העברית בארה"ב. לא הייתי שם אז אני לא יודעת להגיד לכם איך זה קרה- כנראה שילוב של הקסם האישי של נתנאל ושל החום והכנסת האורחים של הגברת הזו- אבל כשנתנאל בא לאסוף אותנו אחר הצהרים הוא הכריז שיש לנו כבר הזמנה פתוחה לשבת נוספת בוושינגטון. אז בילינו עוד שתי שבתות בבית ואז בשבת שעברה שוב עשינו את דרכנו דרומית- מערבית מפילדלפיה לכיוון עיר הבירה (זה שעתיים וחצי בערך מהבית שלנו).
הפעם בילינו את השבת בפוטמק, שבמרילנד- שכונת וילות כפרית שמשמשת בעצם פרבר עשיר ויוקרתי של וושינגטון – בביתם של ברברה ולנרד המקסימים!! הם בני זוג בני חמישים וקצת, מאוד מבוססים כנראה, הורים לשלושה ילדים גדולים שכולם לומדים באוניברסיטאות ובקולג'ים ולא מגיעים הרבה- יש להם בית מרווח , מאובזר ומתוכנן בסטנדרטים שקצת קשה לדמיין בארץ וקומה שלמה לאורחים. שמענו מהם איך שניהם גדלו במשפחות קונסרבטיביות וניהלו אורח חיים מסורתי מינימלי למדי מבחינת שמירת מצוות ואיך בהדרגה בעיקר דרך הלימוד ובעקבות קשר אישי עם הרב של בית כנסת חב"ד שם – לנרד התחזק ונהיה לגמרי אורתודכסי. בעקבות ההתחזקות שלהם הם גם עברו לשכונה שבה הם גרים עכשיו, כי הם כבר הפסיקו לנסוע לבית הכנסת במכונית וברגל זה היה רחוק מדי ללכת. הסיפור שלהם דרך אגב- הוא לא יחודי. יש כאן לא מעט אנשים שסיפרו לנו איך הם הפכו מקונסרבטיבים לאורתודוכסים, פשוט כי הבינו שאין עתיד לדרך החיים הבלתי מחייבת שלהם ואיך הם התקדמו צעד אחר צעד במשך תקופה ארוכה עד למעבר לתוך קהילה אורתודכסית וגם על החשדנות המסוימת ולעיתים גם ההסתייגות של חלק מה"דתיים מהבית" אליהם. מה שעוד סיפר לנו לנרד זה איך הוא למד בארץ שנה באוניברסיטת תל אביב וממש רצה להמשיך שם ללימודי משפטים , כבר הכל היה מוכן ובגלל כל מיני סיבות בירוקרטיות האוניברסיטה לא קיבלה אותו ללימודי שנה א שם והמליצו לו ללמוד משפטים באוניברסיטת מישיגן היוקרתית שאליה הוא כבר התקבל, תוך הבטחה שאת הסטאג' הוא יוכל לעשות בארץ והם יכירו לו בכל הלימודים. את ההמשך אנחנו יודעים- במהלך הלימודים הוא פגש את אשתו, שהיתה הרבה פחות בענין של עליה לארץ, הוא התחיל לעבוד בפירמה יוקרתית וכבר נשאר כאן. אז הם אמנם מאוד מאוד ציוניים, מבקרים בארץ לפחות פעם בשנה, תורמים ופעילים בהרבה מסגרות שקשורות לישראל, אבל גרים כאן בוילה שלהם בפוטמק ולא בירושלים. מה שאנחנו חשבנו לעצמנו – זה שאם הוא היה עולה לארץ, רוב הסיכויים שהוא לא היה נהיה דתי, כי באותה תקופה הוא כבר לא שמר כלום. אז מה עדיף- לו אישית? לעתיד של עם ישראל? להיות דתי כאן או חילוני בישראל? אפילו בתור חילוני או מסורתי לא היה עדיף שהוא יקים משפחה ויבנה לעצמו קרירה בארץ?ואולי אם הוא היה בארץ גם הילדים שלו היו נהיים דתיים בשלב כלשהו? קשה לדעת או להחליט מה היה טוב יותר, אבל היה מענין לשמוע ממנו על הצמתים בחייו שהובילו אותו בסופו של דבר למקום הנוכחי ולחשוב כמה עוד סיפורים כאלה יש וכמה יהודים ציוניים באמריקה פיספסנו ככה.
בקיצור- למרות שהסיטואציה של שבת אצל אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל – הייתה קצת מביכה בהתחלה – עברה עלינו שבת נעימה וחמימה ביותר ומן הסתם עוד נחזור...
ביום ראשון שלאחר מכן שוב טיילנו במרכז וושינגטון - מבין 14 המוזיאונים שם ראינו בפעם הראשונה שלנו בעיר רק את מוזיאון הטבע אז הפעם הלכנו למוזיאון האוויר והחלל- ראינו תצוגות וסרטים על התפתחות התעופה, דגמים שונים של מטוסים וחלליות וכמובן תיעוד של הטיסות לחלל. היה באמת מענין ומרחיב אופקים.
חזרנו ביום שני- לשבוע של שיגרה- בלי שום ימי שלג או התחלה מאוחרת – אבל רק עד יום שישי- כי את השבת האחרונה (פרשת תצוה) שוב בילינו מחוץ לבית. הפעם- בברוקלין שבניו יורק, אצל משפחת פרידמן- דודים של חבר שלנו מעתניאל. פגשנו אותם בבית הכנסת בשבת הקודמת שהיינו בברוקלין, לפני ראש השנה. הם ראו שאנחנו מישראל, ניגשו לדבר עם נתנאל (כמובן), איכשהו הם עלו על זה שאנחנו מכירים את בני משפחתם בארץ (יש להם גם בני דודים מפסגות), אמרו שיעבירו אלינו את כל הפרטים עם צחי, האחין שלהם וכעבור יומיים בערך קיבלנו מייל מצחי עם הפרטים שלה וגם עם הבטחה שהיא באמת מתכוונת שנבוא ולא הזמינה סתם בשביל הנימוס או משהו. אז לקח לנו אמנם כמעט חצי שנה – אבל הנה אנחנו כאן שוב- בניו יורק סיטי, מסכמים עוד שבת משפחתית נחמדה ואירוח לבבי וחם (גם הפעם אצל זוג מבוגר עם ילדים נשואים ונכדים שמאוד אוהבים לארח ועשו הכל כדי שנרגיש כאן בנח).
ניו יורק עדיין מלאה שלג. קר שם הרבה יותר והם קיבלו יותר שלג מאשר בפילדלפיה חוץ מזה בניגוד לפילדלפיה- השלג בניו יורק שחור ומלוכלכך ובגלל שהוא חוסם את המדרכות גם לא מנקים כאן כמו שצריך והאשפה ברחובות ברוקלין הזכירה לנו קצת את קרית מנחם.... מהמארחים שלנו שמענו סיפורים מענינים על השינויים הדמוגרפיים בשכונת פלטבוש בברוקלין שבה הם גרים. כשהם קנו את הבית שלהם לפני 35 שנה- מיד אחרי שהתחתנו – היו רק 4 משפחות יהודיות דתיות ברחוב והשאר היו איטלקים. רוב החרדים גרו אז באיזורים אחרים של ברוקלין. מאז, האיטלקים עזבו, משפחות דתיות (מודרן – אורתודוכס. משהו כמו דתי לאומי) נוספות הגיעו , אבל בהדרגה רובן עזבו (חלק קטן לישראל, אבל הרוב לשכונות פרברים שונות בניו ג'רסי או למקומות אחרים) והשכונה הפכה לחרדית. שמענו מהם, שבניגוד למה שאנחנו חושבים בארץ, גם בארה"ב רוב החרדים הליטאים לא עובדים אלא לומדים בישיבות ומי שמפרנס זו האישה או החותן, רק שבניגוד לארץ, לדבריהם, לפחות, החרדים הליטאים באמריקה חיים טוב גם בלי לעבוד. החסידים, לעומת זאת, עובדים כולם ובדרך כלל מתפרנסים יפה. שמענו מהם איך בתי הכנסת ובתי הספר הציוניים \ מודרן אורתודוכס נסגרו בהדרגה ואת מקומם תפסו שטיבלך חרדיים ואיך קשה להם להכיר את השכונה שלהם עכשיו. נשמע ממש מוכר ומזכיר כל מיני דברים שקרו באיזורים מסוימים בירושלים, לא? אבל לא רק התהליכים הדמוגרפיים בברוקלין מזכירים את ירושלים, אלא כל האווירה הכללית: חוץ מבתי כנסת יש כאן גם המון מסעדות כשרות מכל הסוגים ועם כל הכשרויות. במוצ"ש כשיצאנו לאכול פאלפל אמרנו שבלי הרבה מאמץ אפשר לחשוב שאנחנו ברחוב יפו בירושלים. כל כך נח להיות כאן יהודי שכנראה כמה שאתה ציוני ומחובר לארץ כמו המשפחה שאירחה אותנו, ההחלטה לעזוב הכל, לקום ולעלות לארץ ישראל היא מאוד מאוד קשה.
הטיול שלנו ביום ראשון המשיך את הדגש החב"די שבו התחלנו את הביקור הנוכחי שלנו בניו יורק: ביום שישי הספקנו לעלות לקבר הרבי מלובביץ' זצ"ל בבית הקברות בקווינס- להגיד שם תהילים ולהתפלל על כל מי ומה שצריך- בין השאר גם על התוכניות שלנו לשנה הבאה- שהן עדיין מעורפלות ולא ידועות- בתקוה שהכל יצא בסוף לטובה. וביום ראשון נסענו לשכונת קראון הייטס, גם היא בברוקלין, ביקרנו בבית מספר 770- שבו שכן המשרד של הרבי מלובביץ', שם הוא היה מחלק את הדולרים ופוגש את כל האנשים שבאו מכל קצוות תבל להתייעץ איתו ולקבל ממנו ברכות. היום נמצאת בסמוך אליו הישיבה המרכזית של חב"ד ובאותו רחוב נמצא גם מוזיאון הילדים היהודי- מקום מגניב, שההוגים והמפעילים שלו הם חב"דניקים כמובן, אבל הוא נקי לחלוטין מכל סממני חב"דניקיות או משיחיות. הקונספט של המקום הזה בנוי על העיקרון של מוזיאוני ילדים בארה"ב: בכל עיר בערך יש כאן מוזיאון ילדים שהוא למעשה משחקיה גדולה וחוויתית לילדים בכל הגילאים. אז במוזיאון הילדים היהודי- כל המתקנים והפעילויות קשורים לדברים "יהודיים" כמו מעגל השנה היהודי- מסלול שבו יש לך משחק, מתקן או פינה שקשורה לכל אחד מהחגים, מעגל החיים היהודי – מסלול מיני גולף שהתחנות בו הן תפילין, עוגת יום הולדת, חופה, מצבה וכדו'. סופרמרקט עם אוכל מפלסטיק ועגלות צעצוע שבו כל המוצרים כשרים ועל הקירות מוצגים סרטים בנושא כשרות ותוכניות שמלמדות להכין מאכלים יהודיים כמו קנידלך, טשולנט, מרק עוף וכדו'. יש שם גם פינת יצירות מושקעת ואולם קולנוע שבו ראינו מופע תיאטרון בובות ממש ממש חמוד על רבי חנינא בן דוסא. הפעם הילדים כבר הבינו כמעט הכל לבד- גם כי הסיפור היה מוכר אבל גם כי בלי שהם הרגישו אפילו אוצר המילים שלהם באנגלית גדל מיום ליום! הכי מצחיק זה עם אורי, שכבר צובר לעצמו המון מילים חדשות באנגלית, כשהוא משחק עם עצמו בחיות שלו זה כמעט רק באנגלית ולפעמים הוא שואל אותי על מילים בעברית מה הן אומרות...
משם המשכנו לשכונת ריברדייל- שנמצאת בחלק הצפוני של ניו יורק שנקרא ברונקס. בריבר דייל נמצאת היום אחת הקהילות המודרן- אורתודוכס הגדולות בארה"ב (יש כמובן גם הרבה במנהטן, אבל ריבר דייל ממה שהבנו זה מקום קצת פחות סנובי ויוקרתי. ) ביקרנו שם את קרן ודיוויד. שניהם אמריקאים אבל הכרנו אותם בארץ בשנה שעברה, כשהם באו לשנת חופש באמצע לימודי הרפואה של דיוויד והוא למד עם נתנאל בבית מורשה. דיוויד היה רוצה לחיות בארץ ואולי יום אחד כשהוא יצליח לשכנע את אשתו ויגמור לשלם עבור לימודי הרפואה שלו (השיטה כאן היא שהמדינה מלווה לך כסף ללימודים ואתה מחזיר את שכר הלימוד מהמשכורת שלך במשך עשר שנים אחר כך)– הם גם יעלו. בינתיים הם כאן, בריברדייל, ניו יורק. הוא מתמחה באונקולוגיה בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה במנהטןואשתו מגדלת את ארבע הבנות הקטנות והחמודות שלהם שעדיין זוכרות קצת עברית מהשנה שלהם בארץ. אכלנו איתם ארוחת ערב ודיברנו על הקשיים שהיו להם בארץ, על הקשיים שלנו כאן וגם על הקהילה שלנו בפילדלפיה שבה הם גרו לפני שעברו לשנה לירושלים. מצאנו הרבה דברים משותפים בתחושות ובמחשבות שלנו לגבי הקהילה כאן. הם די הבינו למה אנחנו מעדיפים לא להישאר בפילדלפיה שנה נוספת...
חזרנו כמעט בעשר בלילה והיום מתחיל עוד שבוע חדש של לימודים ועבודה. מבחינת נתנאל- זה עוד פחות ימים לגמור את כל מה שתכנן להספיק השנה. מבחינתי זה הקשיים והאתגרים הרגילים, שלא נעשו קלים יותר, רק שפשוט התרגלתי אליהם ואני כבר יותר יודעת איך להתמודד ולפעמים גם ממש מופתעת לטובה כשדברים הולכים פתאום טוב בניגוד לציפיות או כשאני רואה שדברים נקלטו והופנמו אפילו בלי ששמתי לב.
הטמפרטורות עלו מאוד. השבוע הולך להיות כאן נעים כמעט כמו בירושלים עם טמפרטורות של עשר מעלות צלסיוס בממוצע. מזמן לא היה כאן ככה וזה אומר שכל השלג ימס כנראה אבל זה בטח יהיה כדי לפנות מקום לשלג נקי חדש, שצפוי כאן, כמו שאמרו לנו , לפחות עד סוף מרץ.
אנחנו ממשיכים בבדיקות ובתכנונים המעורפלים עדיין לגבי שנה הבאה.
מקווים לדעת כמה שיותר מוקדם מה קורה איתנו ולשמוע רק בשורות טובות - אצלנו ואצל כולם!