שלג על עירי

חופשת החורף שלנו- דצמבר 2010:
חופשת החורף שלנו התחילה ב"חג המולד"- שחל השנה בליל שבת. התכנון המקורי היה לצאת דרומה לכיוון וירג'יניה ביום ראשון מוקדם בבוקר. במוצ"ש ישבנו נתנאל ואני על התכנון בעזרת האינטרנט- קבענו את המסלול, אילו אתרים נבקר ואיפה נישן. ליתר ביטחון בדקנו שוב את מזג האוויר וראינו שצפוי שלג , אבל השלג הזה צפוי כבר כמה ימים ובינתיים לא מגיע אז החלטנו לצאת בכל מקרה ולקוות לטוב. בבוקר בדקנו שוב את התחזית והבנו שהשלג כבר התחיל ודווקא מדרום- בכל דרום ארה"ב - האיזור שאליו התכוונו לנסוע הייתה סופת שלג והכבישים היו חסומים. בפילדלפיה, לעומת זאת היה קר מאוד ואפרורי אבל שום סימן לשלג עתידי. החלטנו לא לקחת את הסיכון להיתקע אלא להישאר בבית ולנצל את היום לעוד כמה סידורים שמזמן תכננו ובדרך כלל אין לנו חשק לבזבז עליהם את ימי ראשון. העיתוי יצא מצוין כי נהננו עוד מכל הסיילים של סוף השנה ויצאנו מהקניות האלה (עוד כמה קניות של בגדים ועוד קצת רהיטים באיקיאה לשפצר קצת את ה"כוך" שבו אנחנו גרים) ברכוש גדול ולא עם חור ענק בכיס. בדרך למרכז העיר ראינו כבר את המפלסות מוכנות בצידי הכביש. תוך כדי הקניות שלנו כבר התחיל השלג ובחזור היה די מפחיד לנסוע דרך כל הלבן הזה מסביב , על הכבישים החלקלקים , אבל ב"ה הגענו בשלום. נתנאל והילדים התיישבו לבנות את הרהיטים שקנינו, אכלנו מרק חם לארוחת ערב ונהננו מהערב החורפי בחיק המשפחה. בלילה אחרי שהילדים נרדמו יצאנו נתנאל ואני לטייל ברחובות המושלגים . היה קרררר מאוד אבל קסום ביותר! רחוב מונטגומרי שהוא רחוב ראשי וסואן בדרך כלל היה שקט לגמרי ומכוסה שלג , חוץ מכמה אמיצים שנסעו עליו בכל זאת וחוץ מאיתנו לא היה עוד אף אחד בחוץ ...
למחרת בבוקר התבהר ואפילו התחמם קצת. ערימות השלג עדיין היו בכל מקום, אבל כעבור כמה שעות הכבישים נפתחו , גמרנו להתארגן לנסיעה ויצאנו לדרך . נסענו שבע שעות (שתי הפסקות קצרות בדרך וזהו! ) עד לעיר ויליאמסבורג שבדרום מדינת וירג'יניה.
בבוקר שלמחרת יצאנו משם לאתר ההיסטורי של וילאמסבורג הקולונוליאלית- עיירה שנשארה כמעט שלמה מאז שנת 1760 (כמה מהבתים שם משוחזרים אבל הרוב אותנטיים לחלוטין! ). המקום הזה הוא מוזיאון חי ענק (מהגדולים בעולם או אולי הגדול ביותר) שבו בכל בית שאתה נכנס אליו יש אנשים בלבוש תקופתי של אנשי הדרום בתקופה שלפני הכרזת העצמאות האמריקנית והם מסבירים לך על העיסוק שלהם (למשל- נפח, תופרים, בעל בית קפה וכדו'), על מאפייני התקופה והכל ברמה מאוד גבוהה- קצת היסטורי מדי ולא כל כך לילדים קטנים- בטח אם הם לא מבינים אנגלית – אבל לנו זה היה מאוד מענין. גם ברחובות מסתובבים כל מיני אנשים- בין השאר עבדים שחורים שמספרים לך על החיים שלהם, איך מכרו את האישה והילדים שלהם והם לא יודעים איפה הם וכדו'. זה מקום ענק ממש- בערך 3 מייל מצד לצד- לא משהו שאפשר להספיק ביום אחד – אבל לילדים היה קצת קשה עם כל ההיסטוריה האמריקאית הזו ועם כל השלג שם ברחובות, כך שהחלטנו לא להקדיש למקום הזה יום נוסף (אבל הוא בהחלט שווה. אם באים בקיץ כדאי לבלות שם לפחות יומיים ולבדוק איפה ההפעלות המיוחדות לילדים) ונסענו משם צפונה לעיר בשם פרדריקסבורג. למחרת נסענו לעיירה קטנה בשם לורי- שנמצאת באיזור מערבי יותר של וירג'יניה, למרגלות רכס הרי האפלצ'ים והתפרסמה בגלל מערת נטיפים ענקית שיש בסמוך אליה. הדרך הייתה יפה מאוד. בניגוד לאיזורים העירוניים שבסביבת וושינגטון, כשהתחלנו לנסוע מערבה עברנו דרך שדות פתוחים, חוות ועירות קטנות במראה מיושן שנראות כמו בסרטים ישנים. טיפסנו לרכס האפלצ'ים- שחוצה את יבשת אמריקה מצפון לדרום, עברנו ליד הכניסה לשמורת שננדואה- שבה התכוונו לטייל מאוחר יותר באותו יום ומהצד השני של הרכס הגענו אל העיירה הקטנה והציורית לורי. מערת הנטיפים היתה אמנם ממוסחרת ומוסדרת ביותר אבל מרשימה מאוד בעיקר בגודלה. משהו כמו שעתיים ללכת שם, כשבאמצע עוברים בריכות קטנות והמון אולמות של נטיפים מסוגים ומגדלים שונים. האטרקציה מבחינת הילדים הייתה האוזניות שקיבלנו שם לסיור האלקטרוני. אתה פשוט שומע את כל ההסבר בדיסק לתוך האוזניות, כשיש גם הקלטה מיוחדת לילדים עם סיפור הרפתקאות וכל מיני קטעים מצחיקים על דברים שאתה אמור לחפש במערה. היה נחמד ובניגוד לקור שבחוץ שם היה חמים ונעים. כשיצאנו מהמערה נשארו לנו עוד שעתיים וחצי של אור והתכוונו לעלות לחזרה לפארק שננדואה ולעשות שם נסיעה קצרה או מסלולון אבל לאכזבתנו הרבה הכביש שחוצה את השמורה ויש לאורכו המון תצפיות נוף ומסלולים (זה נקרא סקיילין דריב- נסיעה בקו השמיים) היה סגור בגלל שלג וקרח שהצטברו עליו , כך שנאלצנו להסתפק בפארק המקומי של לורי שכמו רוב הפארקים שראינו כאן יש לאורכו נחל קטן והמון דשא ומסביב וזהו...
בערב המשכנו משם את הטיול שלנו. חזרנו לאיזור וושינגטון לעיר קטנה בשם מנסס (כ45 דקות מוושינגטון) והפעם פינקנו את עצמנו במלון עם בריכה (80 דולר, אבל מלון ממש ברמה- כמו רמת רחל נגיד) . פרקנו את הדברים ואז תוך כדי שאני הכנתי ארוחת ערב נתנאל והילדים היו בבריכה ונהנו מאוד. בבוקר- אחרי ששוב קפצנו לבריכה (רק אנחנו היינו שם !!) לשעה בערך, העמסנו את הרכב והתכונו לצאת לבקר בעוד שני מקומות סמוכים לוושינגטון אבל...
הרכב לא הניע! אחרי כמה נסיונות נוספים ומישהו שבא לעזור לנו להניע עם כבלים ראינו שאין ברירה והזמנו טריפל אי (- aaa- "שגריר" מקומי) לחלץ אותנו. הם לא הצליחו לתקן את זה, אמרו שכנראה הלך המצבר ובהמלצת הצדיק הנסתר שניסה לעזור לנו שם עם הכבלים- לקחו את הרכב למוסך שנמצא ממש מעבר לכביש. את שאר היום נתנאל בילה במוסך ואני והילדים בילינו בחנות border""
(מעין סטימצקי ענק אבל עם בית קפה קטן בתוכו ). למרבה המזל תמורת הרבה מדי כסף (400 דולר!) תיקנו את התקלה באותו יום, הצדיק הנסתר שלנו לקח את נתנאל לסופר מרקט סמוך לקנות אוכל (זו הייתה פעם ראשונה שהוא נתקל ביהודים דתיים ושמע על כל נושא הכשרות)- כי כל החטיפים שלנו כבר נגמרו... ובחסדי שמיים יצאנו משם לקראת שש בערב בחזרה הבייתה. קצת מאוכזבים (בעיקר אני...) מכל מה שלא הספקנו בטיול הזה אבל בסך הכל היה משחרר ומאוורר להחליף אווירה ולראות קצת איזורים ונופים אחרים.
למחרת נפתלי (לקוראי הבלוג שאינם מבני המשפחה- נפתלי הוא אחי שנמצא מדי כמה חודשים לתקופה בארצות הברית מטעם העבודה שלו) בא אלינו לשבת מניו יורק המושלגת- והיה נחמד להרגיש קצת אווירה של משפחתיות ושל ארץ ישראל. ביום ראשון לקחנו את נפתלי למרכז פילדלפיה- לראות את כל הסמלים האמריקאים של פעמון החירות וההיכל שבו הוכרזה הרכזת העצמאות ונחקקה החוקה האמריקאית.
ואז, זהו, החופשה נגמרה ואנחנו חזרנו לשיגרה של לימודים , עבודה ומה שכנראה יהיה חלק מהשיגרה שלנו כאן בחודשיים הקרובים- הקור והשלג. ביום שישי התעוררנו לשלג קל שירד משבע עד עשר בבוקר בערך (אבל היה בית ספר כרגיל. זה לא היה משהו שמישהו התרגש ממנו) והשבת- ירד שלג כמעט כל היום, אבל האמריקאים המסודרים פותחים את הכבישים והמדרכות וממשיכים את החיים כרגיל לגמרי. ביום חמישי היה ראש חודש שבט. אלה שאלה את הגננת שלה אם יש כאן שקדיות והתאכזבה לשמוע שעד חודש מרץ או אפריל הכל כאן ישאר ערום ואפרורי.
השבוע אני הולכת ללמד על שבעת המינים ועל עצים וצמחים אבל הכל ישאר כל כך תיאורטי ולא קשור לחיים שלהם וכל כך יזכיר לי את ארץ ישראל הרחוקה, שבה גם בשיא החורף יש ימי שמש יפים ובהירים וחמימים.
"שלג על עירי שלג על פני ובתוך הפרי כל געגועי".
בתקוה להמשך חורף חמים ושיעבור כמה שיותר מהר ובקלות!

happy holydays

דצמבר. וכבר ממש ממש קר. עוד לא שלג וגם גשם אין כמעט , אבל הטמפ' הם בין 0 ל5 צלסיוס, בבקרים אפשר למצוא קרח על שמשת המכונית ויחד עם השמים האפורים וכל העצים הערומים מתחילים להרגיש כאן חורף אמיתי ומדכא...
כנראה כדי לא להיכנס לדיכאון מכל הקור , האפרוריות של הטבע , שעות האור המעטות ושעות החשיכה המרובות, בחלק הזה של הכדור, ארגנו לעצמם הנוצרים כאן את תקופת החגים דווקא עכשיו.
זה התחיל בסוף השבוע האחרון של נובמבר- עם חג ההודיה Thanksgiving – שהוא החג האמריקאי החשוב ביותר. הסיפור מאחורי החג קשור לארוחת הודיה שנערכה אי שם בסוף המאה ה17 , לאחר שהאינדיאנים המקומיים לימדו את המתיישבים האמריקאים הראשונים איך להכין אוכל מתירס, דלעת ושאר תנובת היבשת החדשה. זה היה לאחר תקופה של רעב וקשיים אחרים עימם נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד וכנראה שהם הרגישו שיש להם הרבה על מה להודות. בשלב הזה עוד היו יחסים טובים בינם לבין האינדיאנים. אחר כך קצת פחות. אבל על זה לא מדברים בחג ההודיה. איך תרנגול ההודו קשור לענין, עוד לא כל כך הבנתי, כי באנגלית כידוע אין קשר בין המילה להודות לבין המילה תרנגול הודו (שכאן בכלל קוראים לו turkey ). אבל האמת היא שבסיפור ההיסטורי לא יותר מדי מתענינים כאן כיום, אם כי כולם לומדים עליו בגן ובבית הספר. המוקד של החג הזה הם כל המאכלים המסורתיים- תרנגול הודו שלם עם מילוי מיוחד שעשוי מקמח תירס וחמוציות, פשטידת דלעת, בטטות ואפונה ירוקה- כל מה שלפי המסורת אכלו המתיישבים הראשונים. וחוץ ממאכלים יש עוד שני סמלים אמריקאיים שעומדים במוקד החג הזה- פוטבול וקניות. משחק פוטבול חגיגי נערך בערב החג והרבה אנשים יושבים וצופים בו תוך כדי הארוחה המשפחתית או מיד אחריה וביום שישי שמיד אחרי חג ההודיה- יש כאן יום שנקרא BLACK FRIDAY –"יום שישי השחור" ובו יש מבצעים מטורפים בכל החנויות. אנשים עומדים מחוץ לחנות כבר מ12 בלילה של יום חמישי ועורכים מסעות קניות עד למחרת בצהרים. אנחנו לא כל כך בקטע של קניות אז לא הלכנו לזה אבל אלעד- השליח כאן -לקח את בנות השירות לראות מה זה ומהם שמענו חוויות. נשמע באמת כמו חוויה אנתרופולגית מענינת לראות מה אנשים מוכנים לעשות כדי לחסוך לעצמם כסף על המון דברים מיותרים שהיה יוצא להם יותר זול לא לקנות בכלל (חמש טלויזיות פלזמה למשל, כל מיני משחקים וכדו') ... לפי מה ששמענו היו גם אנשים שנרמסו בחנויות מרוב עומס!
אנחנו, כדרכנו , במקום קניות העדפנו לנסוע לטייל ולהחליף קצת אווירה.
אז בחג ההודיה עצמו אחר הצהרים- הוזמנו לארוחה מסורתית אצל משפחת גולדמן החמודה מהשכונה שלנו (שנוהגת להזמין תמיד ישראלים לארוחה האמריקאית הזו) . אחרי ה"טרקי" ושאר המאכלים המסורתיים, בשעה שבע בערב יצאנו לדרכנו מפילדלפיה צפונה אל העיר ווסט- הארטפורד שבמדינת קונטיקט. היעד שלנו היו חברים שהכרתי דרך פורום משפחות ישראליות בחו"ל. הדרך שהייתה אמורה לקחת 4 שעות התארכה, בגלל כל הפקקים של מי שחזרו מארוחת החג. הגענו אליהם אחרי חצות אבל שלומית וארז חיכו לנו וקיבלו אותנו כל כך יפה ומיד הרגשנו שם כמו בבית. ביום שישי למרות הקור ולמרות ששבת נכנסה מוקדם לא ויתרנו על טיול קצר באחד היערות בסביבה. מדהים כמה שהעונות כאן מסודרות. אחרי שלושה חודשים של סתיו- מזג אוויר שמתקרר בהדרגה וצבעים מטריפים ביופיים של שלכת- בסוף נובמבר, כמו שעון- הכל נגמר. הטמפרטורות צונחות לכיוון ה אפס מעלות ובמקום שלכת מדהימה רואים רק יערות עצומים ערומים, שאפשר לראות דרכם לכל העומק והתחושה היא קצת כמו לראות המוני שלדים.
עוד הספקנו להגיע בזמן, להתארגן לשבת וללכת לקבלת שבת בבית הכנסת שהתגלה כשונה מאוד ממה שאנחנו מכירים מפילדלפיה. מלבדנו היו בתפילה בליל שבת עוד 20 איש בסך הכל. יש להם מבנה גדול מאוד של בית כנסת, אבל הם התפללו באחד החדרים הקטנים והסבירו לנו שבערב לא מגיעים הרבה אנשים (כי חלקם גרים רחוק וחלקם לא יכולים לצאת מהעבודה כל כך מוקדם, עכשיו ששבת נכנסת ב16 וחצי...) אבל בבוקר כשבאים הרבה אנשים הם כבר מתפללים באולם המרכזי. בבוקר היו כבר הרבה יותר אנשים (קרוב למאה כנראה) אבל עדיין זו קהילה קטנה מאוד יחסית לפילדלפיה או למקומות האחרים שהיינו בהם (ברוקלין שבניו יורק וסילבר ספרינג- הסמוכה לוושינגטון) ומסתבר שגם מאוד מגוונת מבחינה אנושית ודתית. כולם עקרונית שייכים לזרם האורתודכסי אבל יש אנשים שלא בהכרח היו מוגדרים בארץ כדתיים ומצד שני גם משפחה של חסידי גור, 2 נשים שהתגיירו ועוד כמה שבתהליכי חזרה בתשובה או התקרבות- בקיצור משהו מאוד מענין ואחר ופחות בורגני , מרובע ושבע בהשוואה לשכונת לאואר- מריאון שלנו...
שלומית, המארחת שלנו - הכינה המון מאכלי חג ההודיה טעימים ונתנה לנו הרגשה שאנחנו ממש בני משפחה שם. לארוחת צהרים הם אירחו את קלריס- בחורה מנורבגיה שהגיעה ללמוד כאן בארה"ב ופגשה את בעלה שלא היה דתי בכלל אבל המשפחה שלו לא הסכימה שיתחתן עם שיקסע. היא התגיירה בסופו של הליך גיור מורכב וארוך לפני כשמונה עשרה שנה ולמרות שעכשיו היא בתהליך גירושים מבעלה היהודי , היא מאוד חזקה בזהות היהודית שלה ואפילו חושבת לבוא לשנה הבאה לישראל ומקוה שהילדים שלה יעלו יום אחד לארץ. נתנאל כמובן ניהל איתה שיחה ארוכה ומפורטת על כל התהליך שהיא עברה, המניעים, התחושות לפני הגיור וכל זה...
במוצ"ש נסענו לאירוע מקומי לכבוד חג ההודיה- תהלוכת מכוניות לכיבוי אש מכל המחוז (בקונטיקט אין ערים גדולות חוץ מהבירה הארטפורד. הכל מסביב הן עיירות קטנות או בינוניות וחוות חקלאיות) שהיו מקושטות בקישוטי החורף שלהם – סנטה קלאוס, האיילים, המרכבות ועוד סמלי חורף כמו פתיתי שלג, דובים,פינגונים וכדו'- עברה ברחוב הראשי של אחת העיירות וכולם עמדו מסביב הסתכלו בסקרנות והריעו. לנו זה היה נראה קצת מוזר, מה גם שהיה נורא נורא קר לעמוד שם בחוץ אבל בסיום הארוע היו המוני זיקוקין צבעוניים משהו כמעט כמו בסדר גודל של יום העצמאות אצלנו , כך שהיציאה התגלתה כאטרקציה נחמדה למדי והיה מענין גם לראות את החיים באיזור כפרי ופרובינציאלי יותר של אמריקה.
ביום ראשון- בהמלצתם החמה של המאחרים שלנו נסענו צפונה למדינת מסצ'וסס הסמוכה, למקום שקוראים לו אולד סטארברידג' וילג'. בשטח של ישוב גדול או עירה קטנה (בארבע שעות שהיינו שם ראינו בערך חצי מהמקום) יש שם אתר שמשחזר את החיים בניו אינגלנד (כל החלק הצפוני של ארה"ב) בראשית המאה התשע עשרה. בכל בית שאליו נכנסים יש אנשים בלבוש תקופתי שעושים משהו אמיתי בצורה שהיו עושים אותו בשנת 1830- למשל- סבתא אחת ישבה שם בבית ובישלה כל מיני מאכלים באש האח, עם מוצרים ותבלינים שהיו זמינים להם שם. והסבירה לנו איך נראה הבית, איפה ישנים, איך מנהלים את הבית ומה אוכלים בכל עונה. בבית הדפוס- הסביר המדפיס וגם הראה דוגמאות של הדפסת עיתונים ומודעות וספרי קריאה, בחנות המכולת אפשר היה לקנות מוצרים שונים ולהתרשם ממה שמכרו אז, אפשר היה גם לנסוע בכרכרה רתומה לסוסים או לטייל לאגם שמאחורי הכפר (הכל אמיתי, עם גשר ומקום שאפשר לדוג ולשוט) ובאחד הבתים היו תחפושות ואפשר היה להתחפש לבני התקופה וגם לבדוק את איכות המיטות שלהם וכלי הבית שבהם הם השתמשו . בקיצור- מקום ממש מענין ומושקע שהיינו יכולים לבלות בו עוד שעות רבות, אבל כמו שכתבתי היה קפוא בחוץ והייתה לנו עוד נסיעה ארוכה חזרה עד פילדלפיה, אז ב3 אחרי הצהרים יצאנו משם והתחלנו לרדת דרומה. זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שלנו עד כה – הגענו הביתה כעבור יותר משש שעות ארוכות ומתישות שעברו ב"ה בשלום!
ואז מיד אחרי חג ההודיה החלה ההתארגנות לחנוכה.
בבית הספר התחילו בחזרות ל"הפקה" של גן חובה שעמדה להיות מוצגת בסוף החג באולם של ביצת הספר עם הורים, סבים סבתות וכו'. ובכל החנויות – לאו דוקא בחנויות היהודיות – גם במרכולים הרגילים שבפילדלפיה- מכרו נרות צבעוניים, מטבעות משוקולד וחנוכיות שכאן הם מתעקשים לקרוא להם "מנורות" (אבל אני טרחתי והסברתי בכל הכיתות את ההבדלים בין מנורה לחנוכיה . אני מקווה שלפחות חלק מהם הפנימו...) ואז הגיע חנוכה. די שונה ממה שאנחנו רגילים בארץ אבל להפתעתנו הרבה דווקא הרגשנו מאוד שהיה חג.
בתיכון סיימו ללמוד כל יום בשלוש וחצי במקום בחמש וחצי (כי חלק מהמורים ומהתלמידים גרים במרחק שעה ואפילו שעה וחצי נסיעה ורצו שכולם יגיעו בזמן להדלקת נרות) כך שאני שמלמדת רק בשעות הצהרים סיימתי בזכות זה כמה ימים יותר מוקדם וזה היה נחמד מאוד! בבית הספר היו כל מיני אירועים לכבוד חנוכה- למשל- "קרנבל חנוכה"- שזה בעצם שוק פורים רק עם תפאורה של חנוכה . חוץ מזה הייתה ביום ראשון של חנוכה מסיבת "חנוכת הבית" לבנין החדש והמרשים שאליו עבר תיכון קוהלת שבו אני מלמדת. היה אירוע מרשים ביותר שכלל שיעורים בנושא ספר קוהלת , פעילויות יצירה לילדים לחנוכה ובסוף ארוחת ערב מפוארת- כרגיל האמריקאים יודעים לעשות הכל בסטייל ...
ביום שישי שאחרי חנוכה נסענו לטינק לשבת אצל משפחת בן דור שהכרתי מקורס השליחים. "טינק" הזו היא סוג של אפרת או אלקנה- ישוב כפרי במרחק 45 דקות נסיעה מניו יורק, הכל דשאים ווילות, בתי כנסת הומי מתפללים ורחוב שלם עם פיצות ומסעדות כשרות. במוצ"ש כשהלכנו לאכול פיצה והמוכר הראשי בחנות היה ישראלי וגם כל האמריקאים מסביב פנו אלינו בעברית , הרגשנו ממש כמו בירושלים... וכמו אצלנו גם כאן קשה לי להתנתק מהמחשבה על כך שכל היהודים הטובים שגרים כאן היו כל כך יכולים לתרום בארצנו הקטנה והחמה וכמה חבל שהם עדיין כאן...
אז חנוכה נגמר, חזרנו לבית הספר אבל התחלנו כבר את הספירה לאחור עד לחופשת החורף שלנו בשבוע שבין חג המולד לתחילת השנה האזרחית החדשה. מיד אחרי שנגמר חג ההודיה החבר'ה כאן התחילו לקשט את הבתים שלהם לכבוד חג המולד. זה כולל בובות מתנפחות של סנטה קלאוס ושו'ת, פסלים של "המשפחה הקדושה"- ליותר דוסים שביניהם כנראה- והמון המון אורות שמקשטים את הבתים והגינות . גם כשמטיילים במרכז העיר רואים המון אורות צבעוניים על העצים ועל הבנינים. בתחנות הרדיו ובחנויות משמיעים רק מוסיקת שירי חג המולד ואפילו בדף המידע השבועי של בית הספר היסודי (שהוא כאמור חצי חרדי) בירכו את חברי הצוות הלא יהודיים בחג שמח. הילדים שלנו נפעמים מכל האורות והיופי הזה. הסברנו להם שזה חג של גויים אבל המראה בכל זאת מאוד מרשים ואסתטי. אחד המורים החרדים בבית הספר אמר לי ביום שישי של כריסמס: אז איך אתם מרגישים כאן עם כל החגים של הגויים? חבל שאתם צריכים להרגיש את הגלות הזאת ושהילדים שלך צריכים להכיר חגים של גויים.... (לא שזה יגרום לו לעלות לארץ אי פעם ,לדעתי, אבל חבל לו עלינו...)
אז אנחנו אמנם לא נחגוג את הולדת המשיח בסוף השבוע הזה אבל נחגוג את העובדה שיש לנו שבוע חופש שלם מבית הספר ! נקווה שמזג האוויר יהיה לטובתנו כי אנחנו מתכננים להדרים קצת ולטייל באיזור וושינגטון ובמדינת וירג'יניה. שם טיפה יותר חם מאשר כאן אבל עדיין יכול להיות קרוב למדי לאפס...
חוץ מזה בגדול נראה שיצאנו קצת מהקשיים של ההתחלה. הילדים כבר מתחילים להבין אנגלית , אורי כבר משתמש באנגלית לפעמים בלי לשים לב- שמעתי אותו אומר לדביר השבוע- "give me" ובארוחת ערב הוא אומר לנו פתאום - like it , I don't דביר למד לכתוב בכתב מחובר, הוא מצליח להבין משפטים פשוטים ואפילו לדבר בעצמו דברים שצריך לתקשורת בסיסית. חוץ מזה הוא מרוצה מהמורים שלו וממה שעושים בכיתה שהוא בדרך כלל חוויתי ומעניין יותר מה שהוא היה רגיל בארץ ויצחק, אמנם לא מתלהב לשבת ולקרוא איתי סיפורים באנגלית או להכין שיעורי בית באנגלית (למורת רוחה של המורה הרצינית שלו מיסיס ווינשטיין) אבל הוא כבר מצליח לקרוא שלטים ומשפטים פשוטים ולכתוב קצת בעצמו. אני מקווה שהרצון להשתלט על האנגלית יבוא ממנו בלי שנלחץ עליו. אלה ואורי לעומת זאת כבר קולטים את האנגלית בלי להרגיש. לפעמים הם מקשקשים ביניהם במשהו שנשמע כמו אנגלית ושרים כל מיני שירים שלמדו בגן. אלה גם לומדת לקרוא ולכתוב באנגלית ובעברית ביחד. זה תהליך מדהים, איך ילדים לומדים שפה חדשה . אנחנו משתדלים לתעד- לכתוב ולצלם אותם וחושבים איך נוכל לשמור להם על הנכס הזה של לדעת אנגלית אם נחזור לארץ בסוף השנה הזו.