יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

ערב ראש השנה תשע'ב, סאות'פילד מישיגן.
ערב ראש השנה. חודש תשרי מתחיל מחר בערב. בארץ בטח עוד חם ואפשר לקנות בגדים קלילים לראש השנה, אבל כאן, בצפון ארה"ב, אנחנו כבר עמוק בתוך הסתיו, עם ימים שמתקררים, המון גשם ועצים שנצבעים באדום, כתום וצהוב ומשירים עלי שלכת על הדשאים שצבעם ירוק עז כזה שיש רק במקומות כל כך מבורכים בגשמים כמו מדינת מישיגן. בימים שאין גשם - מזג האוויר כאן מדהים. שמש חמימה ורכה ואור בהיר כולם מסביב אומרים לנו כל הזמן לנצל את מזג האוויר היפה הזה לפני שהסתיו מסתיים והשמש מסתלקת מכאן לכמה חודשים לטובת קור עז, גשמים ושלגים ואווירה כללית אפורה. אז אנחנו משתדלים לנצל אותו כמה שאפשר – בזמן ההפסקות הקצרות בבית הספר או בשבתות, לטיולים רציניים יותר בימי ראשון אין לנו זמן בינתיים, אבל אולי אחרי שלושת ימי ראש השנה ושבת הצפויים החל ממחר אני מניחה שנרצה להתאוורר קצת בטבע ומקווה שזה יסתדר גם עם מזג האוויר ההפכפך כאן.
השנה, בניגוד לשנה שעברה דווקא הרגשנו מסביבנו המון אווירת חג- אולי כי אנחנו בעיקר בבית הספר ומלמדים לימודי יהדות כך שחפרנו לתלמידים המון על השופר, הסימנים, לוח השנה העברי ועוד (נתנאל העביר לתלמידים שלו בכיתת נביא קורס מעשי בתקיעת שופר- צירפנו קישור למתעניניים...) הילדים חזרו עם המון כרטיסי ברכה ויצירות של רימונים, דבש, תפוחים וכו' ובחנות הכשרה כאן ליד הבית היה שפע של רימונים ושאר סימני החג ואפילו המנהלת הלא יהודיה שלנו בבית הספר (מעליה יש את הרב קלוגרמן שמהווה גם דמות הנהגתית רוחנית. היא אחראית יותר על ענינים טכניים ואדמיניסטרטיביים) בירכה אותנו ב"שנה טובה". אז החגים ופתיחת השנה הרבה פחות מורגשים ברחוב , אבל בניגוד לשנה שעברה זה פחות מפריע- אולי כי אנחנו לא מצפים ואולי כי אנחנו בעיקר על הציר של בית- בית ספר "עקיבא"- והרבה פחות ברחוב ...

הימים שלנו אינטנסיביים מאוד, כאמור, יוצאים כולנו יחד כל בוקר ב7:45 מהבית כדי להגיע
בשמונה לתפילה וחוזרים הבייתה בין 4 ל5- תלוי כמה עבודה יש אחרי סיום הלימודים. נתנאל מלמד חמישה שיעורים מדי יום- ספר שמואל, ספר מלכים, היסטוריה של הציונות ושני שיעורי עברית- כל שיעור לכיתה אחרת ברמה אחרת- מה שכמובן דורש המון הכנה ועבודה מעבר. אני לימדתי עד היום שתי כיתות ב- אחת בבוקר ואחת בצהרים- כלומר- עבודה מ8 עד ארבע עם שעה הפסקה באמצע שגם בה לפעמים היו לי ישיבות ופגישות וזה חוץ מהכנה בערבים, קשר עם הורים וכו' וגם בעיות משמעת והתנהגות . בקיצור- הייתי קרובה לקריסה נפשית וגופנית בתקופה האחרונה וביקשתי להוריד מהיקף המישרה כדי לנשום קצת. זה לקח זמן, אבל היום ב"ה סגרנו סופית את השינוי הזה ואני הולכת ללמד רוב היום שיעורי עזר לקבוצות קטנות ולילדים בודדים מכל כיתות היסודי במקום להיות אחראית על כיתה. מישרה פחות גדולה אבל הרבה יותר ריאלית בהתחשב בכך שאני עוד שניה בחודש שביעי וצריכה גם לנהל בית עם ארבעה ילדים ועם בן- זוג עם יומרות לקרירה אקדמית, נקווה שהשינוי הזה יהיה לטובה לי וגם לתלמידים שלי בכיתה ב שטרם נמצאה להם מורה במקומי...
ולמרות העבודה הקשה והתחושה לפעמים שאנחנו גרים בבית הספר , בהשוואה לשנה שעברה בפילדלפיה יש לא מעט יתרונות:
קודם כל הבית שלנו שהוא ממש חמוד, נח, נעים וכיפי. לכל אחד יש את הפינה שלו, יש לנו מקום לאחסן המון, אז עושים קניות מרוכזות (בעיקר בקוסקו- למי שלא מכיר- זו רשת של סופרים בהם מוכרים חבילות עצומות מכל מוצר שתחשבו עליו כמעט. רק צריך באמת ביסמנט גדול כדי להנות מהמקום הזה...) ולא צריך לרוץ כל שניה לקניות .
חוץ מהנוחות והתחושה שאנחנו בני אדם נורמלים שגרים בבית נורמלי- שכל כך חסרה לי בדירה הזעירה שלנו בפילדלפיה - רוב האנשים כאן מסביבנו גרים בבתים די דומים (בבלוק שלנו למשל כל הבתים זהים לחלוטין). הכל כאן מאוד צנוע ופשוט- הבתים, הקידושים בבית הכנסת, הלבוש של האנשים בבית הספר אבל גם בשבתות. אין שום פוזה או פנסיות מיותרת. כל כך יותר מתאים וקרוב למה שאנחנו רגילים .
גם מבחינה חברתית ממש טוב : כמעט בכל הבלוק שלנו (באמריקאית בלוק זה רחוב- מצומת לצומת או מרמזור לרמזור. במקרה שלנו רחוב קטן של עשר משפחות בערך) גרות משפחות דתיות וכך בעצם בכל האיזור הזה של סאות'פילד גבול אוקפארק. בבית לידינו גרה משפחת לופמן המקסימה – שיש להם שלושה ילדים בעקיבא: עליה שהיא חברה של אלה, עדין שהוא חבר של יצחק וסמי שהיא בכיתה ה. אילנה ואנדי לופמן עזרו לנו המון בהתחלה ועכשיו מה שכיף שהילדים שלנו או שלהם פשוט דופקים בדלת או עוברים דרך החצר בלי שום תיאומים מראש, בקיצור- יחסי שכנות בסגנון ישראלי ולא בסגנון האמריקאי הקר והמאופק. חוץ מהם יש עוד משפחה מבית הספר ועוד כמה משפחות נחמדות - יותר חרדיות (חוזרים בתשובה בדרך כלל) ועם ילדים יותר קטנים אבל במשך הזמן אנחנו מקוים ליצור קשרים גם איתם.
וחוץ מזה יש קשרים עם הישראלים: משפחת שליחי בני עקיבא- שגרים שתי דקות מאיתנו , המשפחה של המורה של יצחק- שגרה גם היא לא רחוק ואלה כבר התחברה עם הבת שלה ומבלה אצלם לפחות אחרי צהריים אחד בשבוע, ועוד כמה משפחות חצי ישראליות (שאחד מההורים ישראלי או שהם בנים של אמריקאים שגדלו בישראל ובאו לכאן ללימודים) שהכרנו מבית הכנסת. ובבית הספר אנחנו צוות של שבעה מורי עברית ועוד שתי סייעות ישראליות לשעבר, כך שתמיד יש עם מי לדבר ולהתייעץ ועם מי לשבת בישיבות מורים, לפרוק את כל התסכולים על התלמידים ועל ההורים שלהם ולהריץ צחוקים על ההבדלים בין הישראלים לאמריקאים...
הילדים די זרמו לתוך המסגרות החדשות והתאקלמו יפה כמעט בלי חבלי קליטה. בהפסקות אני רואה את יצחק ואלה עם חברים וחברות וגם אורי שמח כל הזמן ואפילו עוזר לחבר החדש שלו חגי- הבן של משפחת פריד – שליחי בני עקיבא החדשים כאן- שעוד לא מסתדר עם האנגלית ועם כל האווירה החדשה מסביבו. אז אורי הוא המתורגמן שלו ושל הגננות, רק שמיום ליום אנחנו מרגישים איך העברית של אורי נעשית מאונגלזת...
לדביר קצת קשה- בכיתה ו מתחילה כאן חטיבת הביניים (מידל סקול) מה שאומר שאין להם כיתת אם , אלא לוקר במסדרון שבו מסודר כל הציוד שלהם והילדים עוברים כל שעה לכיתה אחרת עם מורה אחר וגם חלק מהרכב הילדים משתנה. די קשה ליצור חברויות ולהתאקלם במסגרת כזו, מה גם שקשה לו עם העובדה שאין כמעט הפסקות וחוץ מפעמיים בשבוע ספורט אין שום שיעורי העשרה שאינם פורמליים בכיתה. מזל שלפחות יש לו את קבוצת הכדורגל של בית הספר- כך שכמעט כל יום יש אימון אחרי הלימודים ופעם בשבוע משחק וזו דרך טובה בשבילו להוציא אנרגיות וגם ליצור חברויות מעבר לכיתה.
עכשיו, בסיומו של החודש וחצי הראשון של השנה השניה שלנו באמריקה, אני ממש מבינה את כל מה ששמענו על יתרונות השנה השניה כשכבר אין מחסומים של שפה וכשמכירים את המנטליות ואיך השיטה עובדת כאן בגדול.

אז בנימה אופטימית זו –
נברך את כל קוראי הבלוג בארץ ובעולם בברכת
שנה טובה, מתוקה ומאושרת
שנה של הצלחות והתחלות חדשות
שנת קיבוץ גלויות
והמון בשורות טובות
ממשפחת פישר בגולת מישיגן.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

עדכון ראשון מסאות'פילד מישיגן- אב תשע'א

יום חמישי בערב. בנגב היו היום פיגועים קשים, שמונה הרוגים, גראדים נופלים ברחבי הדרום. רק לפני ארבעה ימים היינו שם. ועכשיו- מעברו השני של האוקינוס, אנחנו כל כך כל כך רחוקים בשלווה של מישיגן הירוקה.
הילדים ישנים מזמן. הבית שהגענו אליו רק בראשון בלילה כבר כמעט מסודר לגמרי. חסרים רק סלון ומיטת קומותיים לדביר ויצחק. שאר הדברים כולל ברמת הפיצ'פקס של פחים, תמונות, שטיחים לאמבטיה- הכל מאורגן. לא יאמן שהגענו לכאן לפני ארבעה ימים- רק בראשון בלילה. כשאני משווה את חצי השבוע הראשון שלנו כאן לשבוע הראשון שלנו בפילדלפיה ההבדל הוא פשוט בלתי נתפס. ב"ה השנה הכל זורם בקלות: ברגע שיש רכב, חשבון בנק, מספר סוציאל- סוקיוריטי , כרטיס אשראי, השפה כבר לא מרתיעה ויש שכנים עוזרים ומקסימים, הכל כבר הרבה יותר קל .
ועכשיו ננסה טיפה לפי הסדר לארגן ולתאר את קורותינו מאז יצאנו מפילדלפיה לפני חודש וחצי:
בישראל נחתנו בשישי ליולי (ד תמוז) ובתכנון שלנו הייתה חופשה של ארבעה שבועות. עניני חידוש הויזה של נתנאל עיכבו אותנו שבוע וחצי נוספים והיטילו צל של מתח ואי וודאות על החופשה שלנו, אבל ב"ה שבסוף הכל הסתדר ואפילו הרווחנו עוד שני אירועים משפחתיים שאיפשרו לנו להיפרד בנחת מכל המשפחות המורחבות משני הצדדים. בארץ היה בסך הכל מצוין. הרבה מנוחה, רוגע, פינוק ומשפחתיות- מעל ומעבר לכל הציפיות שלנו. חזרנו מהקיץ הזה עם תחושה חזקה של חיבור לשורשים ולבית. חזקה כל כך עד שחשבתי שיהיה לנו ממש קשה להסתגל לכאן חזרה. ככל שמועד הטיסה (שהתעדכן בסופו של דבר ליום ראשון- 14 באוגוסט – יד אב)התקרב התעוררו אצלנו קולות פנימיים של "מה אנחנו עושים לעצמנו? בשביל מה לחזור לשם? מה יש לנו שם מעבר לים?.."
הייתה לי הרגשה שאני והילדים שכחנו את כל האנגלית ופחדתי לחזור שוב לכל קשיי ההסתגלות של ההתחלה. את השבת האחרונה בארץ בילינו עם כל משפחת ליברמן באכסנית "מעלה חבר" ביום ההולדת השישים לאמא. התיקים כבר היו ארוזים ומוכנים ליד הדלת בבית של אבא ואמא בבאר שבע , מיום שישי בצהרים. הגענו לבאר שבע במוצ"ש למנוחה קצרה לפני הטיסה ובאחת אחר חצות יצאנו לשדה התעופה. בדיוק בחמש המראנו לאמסטרדם. טיסה קצרה של ארבע וחצי שעות, שירדנו ממנה די שפוכים, אבל נחושים לנצל את שמונה השעות שהיו לנו עד הטיסה לדטרויט לטיול קצר בעיר. המזוודות שלנו עברו ישירות למטוס לארה"ב ואנחנו יצאנו משדה התעופה עם תרמילי גב, אל תחנת הרכבת שיוצאת היישר משדה התעופה למרכז העיר. הספקנו להתרשם מהעיר הנחמדה הזו באמצעות שיט באניית תיירים בתעלות החוצות אותה, לחזות בהמוני רוכבי האופניים ולהתפעל מהחביבות והאדיבות הבלונדינית של ההולנדים- לפני שחזרנו בשעות אחר הצהרים לשדה התעופה לתפוס את הטיסה שלנו לדטרויט שבה למעשה כבר החלה החזרה שלנו לארה"ב. למרבה הפלא ההסתגלות הייתה ממש חלקה. בכניסה למטוס של חברת דלתא הזמינו את הילדים לבקר בתא הטיס, הראו להם את המכשירים, חילקו להם סיכות של דלתא ונתנאל צילם אותם עם הטייסים הנחמדים. כשהתמקמנו בכסאות הילדים קצת התאכזבו שבמטוס הישן יחסית לא היו מסכים אישיים כמו במטוסים של חברת יואסאר, אלא רק מסכים מרכזיים שהוקרנו בהם סרטים משמימים כל שמונה שעות הטיסה לארצות הברית. אנחנו דווקא שמחנו , כי בשעון הביולוגי שלנו כבר היה ערב ואחרי לילה ללא שינה רצינו שהם ישנו קצת ואכן רוב הטיסה קראנו וישנו ושמונה השעות חלפו ממש ביעף.
הכניסה לארצות הברית (בדיקת הויזות וכו') שגם היא הייתה קצת טראומטית בשנה שעברה , עברה הפעם מצוין. הפקיד היה מאוד אדיב ונחמד הפעם וביציאה משדה התעופה חיכתה לנו משפחה מהקהילה שבאה במיוחד לקחת אותנו משדה התעופה. בבית חיכה לנו דוד -בעל הבית שלנו, להראות לנו את כל מה שצריך וחוץ ממנו אנשי הקהילה ארגנו מזרונים שנוכל להעביר עליהם את הלילה הראשון ,מקרר עם עוגות, פירות, גבינות ולחמניות וכלים חד פעמיים- כל מה שצריך לנחיתה רכה ולהתאקלמות ראשונית. עמדנו נפעמים ממש מקבלת הפנים החמה שזכינו לה. כל כך שונה משנה שעברה וכל כך מעודד ונותן תקוה שלא רק ההתחלה אלא כל השנה הבאה תראה אחרת ושכנראה לא סתם חזרנו לכאן אלא כדי למלא שליחות אמיתית. כי יש כאן אנשים שמחכים לנו ושמחים שאנחנו כאן.
אפילו הג'ט לג כמעט דילג עלינו הפעם. נפלנו שדודים ביום ראשון לקראת חצות וישנו כבר עד הבוקר ולמחרת התחלנו בפריקת הארגזים וארגון הבית. כמה קל לעבור מבית קטנטן לבית גדול ומרווח. השאלה היא רק מה לעשות עם כל המקום שיש לנו ואיך לזכור מה שמנו איפה... כל הדברים הקטנים כמו קניות ובישולים שנראו לנו מסובכים עד בלתי אפשריים בימים הראשונים שלנו בשנה שעברה- זרמו בקלילות עכשיו, עד כדי כך שביום שלישי -הבוקר השני שלנו בסאות'פילד כבר אירחנו כאן לארוחת בוקר את שליחי בני עקיבא החדשים שנחתו יום קודם והיו עדיין די עפוצים וחסרי אונים כמו שאנחנו היינו בימים הראשונים בפילדלפיה.
השכנים ברחוב (חוץ משתי משפחות כולם יהודים דתיים!) ואנשים מבית הספר עזרו לנו לארגן את הרהיטים החסרים, קיבלנו הרבה כלים ורהיטים, אבל מתוך החלטה לא לחיות בצורה חורנית כמו בשנה שעברה, יצאנו כבר ביום חמישי להשלים את כל הדברים הקטנים. היה משהו מאוד מוכר ונינוח בנסיעה שוב בכבישים הרחבים, במרכזי הקניות הענקיים ובשיטוט בכל הרשתות המוכרות (קוסקו, טארגט, וולמרט....) שהכל כל כך מסודר ומאורגן בהן ואין מצב שלא תמצא שם משהו שאתה צריך!
ביום שישי הגענו לבית הספר לפגוש את המנהל החדש (שהגיע לשכונה ולבית הספר מקהילת סילבר ספרינג שבמרילנד רק שבוע לפנינו!) ולראות איך אפשר להתחיל להתארגן לקראת שנת לימודים. האווירה והבלגן שם הזכירו מאוד בית ספר בישראל ערב פתיחת שנת הלימודים והיו הדבר הכי רחוק מבית ספר תורה אקדמי בפילדלפיה - אבל כמו שנוכחנו בשנה שעברה לארגון ולסדר המושלם שם היו גם חסרונות. נקווה שאחרי ההתארגנות הראשונית נגלה כאן ב"עקיבא" בעיקר את היתרונות של בית ספר משפחתי , קטן ולא הכי מאורגן ...
בשבת הכרנו חלק משלל בתי הכנסת שיש כאן. לפחות חמישה, אבל המרכזי מביניהם- יאנג ישראל של אוק- פארק- די רחוק- בערך 20 דקות הליכה, אבל שם מרוכזת הקהילה הציונית שיש כאן (באיזור הזה של סאות'פילד הרוב הם יותר חרדים, ובניגוד לפילדלפיה יש יחסי שכנות וגם יחסים משפחתיים, אבל ההפרדה בין הקהילות בבתי הכנסת ובמוסדות החינוך היא די ברורה. ) המזכירה של בית הכנסת, הדפיסה פליירים עם תמונה שלנו וקורות חיים שלנו שנתנאל שלח לה לבקשתה ולא מעט אנשים שעיינו בפלאיירים ניגשו אלינו לברך אותנו בברוכים הבאים ולהציג את עצמם. היה קצת מביך, אבל בגדול זה אחלה רעיון כדי לקלוט משפחה חדשה שבאה לקהילה- לא?
לארוחת צהרים התארחנו אצל שכנים ומשפחה אחרת של מורה מבית הספר הזמינה אותנו לסעודה שלישית. כל השליחים כאן שדיברנו איתם כשהתלבטנו אם להגיע ציינו לשבח את החום והפתיחות של האנשים כאן ולפחות על פי התרשמותנו עד כה זה באמת ככה. נקווה לא להתבדות בהמשך...
מזג האוויר החם של שבת בבוקר, התחלף בשעות אחר הצהרים לגשום וקריר והזכיר לנו שאנחנו ביבשת אמריקה וכבר לא בקיץ המזרח תיכוני, אבל למחרת שוב התחמם (לא שלושים וחמש ואפילו לא שלושים. אולי 25 או 28 - מזג אוויר קיצי ונעים במושגים ישראלים).החורף הקר והמאיים של מישיגן עדיין רחוק ואנחנו מקווים לנצל את השבוע הבא לסיום ההתארגנות שלנו בבית ובבית הספר בשאיפה שעוד נספיק לטייל קצת באיזור היפה שסביבנו, לפני שנשקע בשגרת העבודה והלימודים.
בברכת "ונתת שלום בארץ" וסוף חופש נעים לכולם!

הבלוג האחרון מפילדלפיה - קיץ תשע'א

כח סיון תשע'א
שנת הלימודים נגמרה לפני כמעט שבועיים. אפילו הסיוט של הכנסת הציונים לתעודות כבר מאחורי .
בעוד שלושה ימים תהיה השבת האחרונה שלנו כאן בבלה קנווד, פילדלפיה.
ביום שלישי הקרוב(עוד שבוע!) אנחנו טסים לחופשת מולדת של חודש בארץ ובתחילת אוגוסט טסים משם ל...דטרויט.
כן התוכניות שלנו השתנו די ברגע האחרון. אחרי שנתנאל כבר סגר על עבודה בהרטמן ואפילו התקבל לעוד פוסט- דוק חלקי באוניברסיטה העברית, הילדים כבר היו רשומים לבית הספר ולגן, הודענו לוקסלר שאנחנו חוזרים ושהם יצטרכו לחפש בית אחר וכבר הזמנו כרטיסי טיסה לאמצע אוגוסט- בשלב הזה- פתאום נוצר הקשר עם בית ספר עקיבא מסאות'פילד, מישיגן. הם נשמעו מאוד רציניים , כל כך התלהבו מאיתנו שהסכימו לקבל אותנו בלי שיעורי מבחן. ממה שדיברתי עם שליחים אחרים שם זה בית ספר וקהילה נחמדה מאוד. לא רצינו לסגור כלום לפני שנראה את המקום ומכיוון שלא היה להם תקציב לממן לנו טיסה לשם לביקור החלטנו לנסוע לשם לפני שמחליטים סופית.
ביום שני שעבר יצאנו מהבית מערבה לכיוון מישיגן. בדרך נסענו שוב דרך מחוז לנקסטר, ראינו כרכרות של האמיש וכמה נערים, ילדים ונשים קוצרים וחורשים בשדות, המשכנו משם לסיור בעיר הריסבורג- בירת פנסילבניה – שלא נראית האמת כמו עיר בירה, אלא יותר כמו עיירה גדולה, חוץ מאשר בנין המושל וקרית הממשלה המרשימה שבמרכזה. ביום שבו ביקרנו התנהלו דיונים בפרלמנט ונתנו לנו אפילו לשבת ב"יציע המבקרים" ולצפות בדיונים במליאה. היה מענין!
משם המשכנו עוד ועוד מערבה, כמעט עד פיטסבורג- שיש בה בטח כמה דברים מענינים אבל לא נכנסנו לתוכה כדי לראות, אלא נסענו כל הזמן על כביש האגרה של פנסליבניה. מישהו אמר לנו פעם על מדינת פנסילבניה שיש בה את פילדלפיה במערב- פיטסבורג במזרח ובאמצע בעיקר אלבמה... וזה ממש נכון. בכל האיזור ראינו המון שדות פתוחים, חוות, סוסים ופרות, אבל שום ישובים גדולים. בניוגד לכביש האגרה של ניו ג'רסי, לאיזור וושינגטון או לדרך לבוסטון יש הרבה פחות תחנות עצירה ומטלים- הכל נראה הרבה יותר כפרי ופרובניציאלי- אבל לא רק שם. זה היה ככה בעצם עד איזור שיקגו. אחרי הריסבורג, הנוף נעשה קצת יותר הררי ומיוער. את רכס האפלצ'ים חצינו בסדרת מנהרות בתוך ההר ומשם המשכנו לנסוע עד 11 בלילה בערך ואז עצרנו לכמה שעות שיעה.
התכנון המקורי שלנו היה לטייל קצת בפיטסבורג ובקליבלנד ולנסוע לדטרויט בדרך קצת יותר ארוכה אבל על שפת הנהר כדי שנרגיש שאנחנו קצת בטיול בכל זאת, אבל נתנאל ואני הינו מתוחים ולחוצים. רצינו לראות שבית הספר נראה לנו, שאנחנו מוצאים בית, לסגור את כרטיסי הטיסה- בקיצור- הינו פחות בקטע של טיול איטי בסבבה. לא היה לנו סבלנות לזה, אז החלטנו לנסות להגיע לדטרויט כמה שיותר מהר. נסענו כמעט חמש שעות רצוף חוץ משתי הפסקות פיפי בצידי הכביש. הילדים די התחרפנו אבל לא הייתה ברירה. הגענו ל"עקיבא" בשלוש וחצי.
האינטואיציה הראשונית שלי מבית הספר היתה שיש כאן משהו שונה לחלוטין מ"תורה אקדמי". כל האווירה הייתה הרבה יותר חמה ונעימה והיחס שבו התקבלנו היה שונה לחלוטין מהיחס שקיבלתי בביקור שלי בתורה אקדמי במאי שעבר. מצד שני עכשיו באנו בתור משפחה ובשנה שעברה הייתי משהו שדי נפל עליהם ואולי זה גם אנחנו (בעיקר אני...) שבאנו בגישה שונה?
אחרי הסיור הקצר בבית הספר ואחרי ארוחה אצל ליבת (רכזת העברית של עקיבא), התחלנו לשוטט שם עם מתווך שסידרו לנו כדי לחפש דירה להשכרה. זה היה קטע מבאס כי הדירות שהוא הראה לנו היו מגעילות ולא מתוחזקות וגם עלו יותר ממה שאמרו לנו (1500 ו1600 דולר כשחלקן בלי מכשירי חשמל.) נסענו לבית של משפחת סונדרס- השליחים האחרים בבית הספר שנמצאים במחנה בויסקונסין והשאירו לנו מפתח לבית שלהם, התארגנו כבר לשינה אחרי הנסיעה המתישה, אבל אז התקשרו חברים של ליסה- מנהלת הגנים ב"עקיבא" שעוברים דירה ומחפשים שוכרים לדירה שלהם- ליסה קישרה בינינו ולמרות שלא בנינו על זה יותר מדי – נתנאל הלך לשם לראות וכשחזר אמר לי בהתלהבות שיש לנו בית! חשבנו שלמחרת רק נסגור ונחתום על מה שצריך ואחרי הצהרים נצא לשיקגו , אבל זה היה קצת מיותר מסובך, בגלל התחייבות שלהם למשפחה אחרת שהתעניינה. בבוקר- חוץ מלחתום בבית הספר על כל הטופסיאדה ביזבזנו זמן על עוד שיטוטים בדירות לא רלבנטיות אבל אז קיבלנו טלפון מהם שהם יתנו לנו את הדירה ואפשר לבוא לחתום! אורייי!
ממש התלהבנו מהבית. לא טירה מפוארת כמו שיש כאן במריון או בבלה קנווד . הרבה יותר צנוע – בסגנון הבתים שיש בהתנחלויות: ארבעה חדרי שינה, סלון ומטבח במפלס אחד ועוד ביסמנט ענק למטה וחצר גדולה עם דשא. הכל מתוחזק ומשופצר והם אפילו ישאירו לנו חלק מהרהיטים וחלק נקנה מהם. הבית החמוד הזה עולה כמעט כמו הדירה העלובה שלנו כאן וזו כבר התחלה מבטיחה בהרבה!
למחרת, אחרי שחתמנו עוד על כל הטפסים שהיה צריך בבית הספר ואחר כך אצל משפחת כהן, יצאנו בדרכנו לשיקגו. מזג האויר היה קריר, סתוי וגשום- די מוזר בהתחשב בכך שהיה כבר סוף יוני ודי מבאס בהתחשב בכך שתכננו ללכת בדרך לאגם מישיגן הענק, אבל הלכנו בכל זאת למרות מזג האוויר. אגם מישיגן העצום (אגם המים המתוקים השישי בגודלו בעולם. בערך פעמיים מדינת ישראל...) נמצא בין מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין (ויש כמובן ריבים בין כל המדינות מי אחראי לניקיון או לזיהום שלו וכמה מים צריכה כל מדינה לקבל) נסענו לחוף במקום שנקרא- אינדינה דיונס- בערך שלוש וחצי שעות מסאות'פילד ושעה ומשהו משיקגו. מקום מדהים ממש! דיונות גבוהות אבל מיוערות לחוף האגם העצום והיפה הזה. נראה כמו מקום מהסרטים או כמו חוף בתאילנד ואפילו לא היו המון אנשים, אבל היה גשום וממש קר ולי לא כל כך התחשק לצאת מהאוטו. נתנאל לא ויתר, אז חיכינו קצת שהגשם יפסק ואז הוא והילדים נכנסו והשתוללו במים כמעט שעה. יצאו משם רועדים וכחולים מקור אבל מבסוטים ממש (ויש גם תמונות נורא יפות). מקום מאוד יפה וכנראה הרבה פחות סואן וצפוף מהחופים שבשיקגו.
המשכנו משם אל העיר הגדולה שיקגו ששמענו עליה כל כך הרבה סיפורים- גם מההורים של נתנאל שהיו שם ארבע שנים בשליחות וגם ממשפחת נריה החברים שלנו מקרית מנחם שגרו שם כשחיים נריה עשה דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. ומה שעוד שמענו מהמכרים האמריקאים שלנו זה אילו מסעדות כשרות טובות יש בשיקגו , אז כדי לא לפספס הזדמנות כזו וגם כדי לא להגיע רעבים למשפחה שאירחה אותנו (כרגיל, משפחה אמריקאית שאנחנו לא מכירים בכלל...) הלכנו לפיצריה אחת שהמליצו עליה ואחרי ארוחת ערב רצינית וטעימה הינו די בשוק לגלות שאנחנו גם לא צריכים לשלם כי זקן אחד שהתיישב ופטפט איתנו (הוא התגלה כסנילי כך שהשיחה התנהלה פחות או יותר בלופ כשכל כמה זמן הוא שואל את אותה שאלה...) פשוט הלך ושילם עלינו בלי שידענו (והבנו מבעל המסעדה שכנראה זה משהו לא נדיר אצלו!) אני הייתי ממש נבוכה, זה היה אפילו מעליב בעיני אבל נתנאל והילדים עוד הצטלמו עם הצדקי הנסתר למזכרת ...
כשהגענו למשפחת גלוק (קרובים של משפחת נריה) שאצלם התארחנו היינו קצת מבולבלים מהזמן שלא ממש התאים לשעונים שלנו אבל אז הסתבר שבמקום כלשהו באינדינה הזמן משתנה מזה שבמזרח ארה"ב ושבעצם הרווחנו עוד שעה. אז ישבנו ודיברנו קצת עם קת'י גלוק..הסתבר שבעלה ג'ו היה גם היה תלמיד של ההורים של נתנאל כל התיכון שלו (אלו בדיוק היו ארבע השנים של השליחות שלהם) כך שזו הייתה שבת של הרבה סגירת מעגלים.
שלושת החדרים בשבילנו בביסמנט שלהם היו מוכנים ומסודרים כמו במלון בערך. כרגיל התפעלנו ממידת הכנסת האורחים של המשפחה הזו ואמרנו שחייבים לאמץ את הסטנדרטים האלה ואת הלב הפתוח לרווחה גם בבית שלנו בשנה הבאה וכמובן בארץ....
למחרת- אחרי תדריך מפורט שקיבלנו מג'ו לגבי ההתניידות יצאנו לטייל בעיר. החלטנו לנסוע ברכבת כדי לא להסתבך עם חניות יקרות – וזה באמת היה פשוט ונח כמו בכל המקומות האחרים בארה"ב שבהם לקחנו רכבות. הגענו לאחד המקומות המפורסמים ביותר בשיקגו ובארה"ב בכלל: מגדלי ווילס (או סירס, בשמם הקודם והידוע יותר) שמתנשאים לגובה של 103 קומות (??? מטר) ובקומה העליונה שלהם יש תצוגה שמספרת על שיקגו ומרפסות שקופות שכשעומדים עליהם רואים את כל העיר מלמטה כאילו אתה באוויר- זה נקרא- skydeck- מקום מאוד תיירותי ויקר כמובן- אבל מגניב בהחלט. לפני שבת עוד הספקנו להגשים חלום בשביל נתנאל ולבקר את האחד והיחיד- דיוויד גז- הדוד העשיר שלנו מאמריקה שבאמת, בלי ציניות בכלל, אנחנו חייבים לו המון. הוא בן אדם מדהים- בן תשעים פלוס אבל עדיין נוהג ומתפקד וצלול לגמרי כנראה כי הוא גילה בקיאות בכל מעשיהם של האחים של נתנאל כולל בני זוגם וילדיהם. היהודי החם והמבוגר הזה הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת קרייזר שסבא של נתנאל (אבא של קוקי) גילה כשהם היו בביקור בשיקגו אצל ההורים של נתנאל לפני שלושים וחמש שנים ומאז הקשר נשמר.
הספקנו להגיע בזמן למשפחת גלוק ולהכניס שבת בערך שעה וחצי לפני שהיא נכנסת באמת. לארוחת שבת הם אירחו משפחת חברים שהאבא שלהם למד עם ג'ו בכיתה- כלומר- גם הוא היה תלמיד של קוקי ומאיר ולמחרת בבוקר עוד משפחה אחרת של חברים שגם אצלם האבא היה איתם בכיתה. אז במהלך הארוחות הם הביאו את ספרי המחזור שלהם מהתיכון ומצאנו שם הקדשה שמאיר כתב לג'ו- תמונות של מאיר וקוקי ואפילו של נתנאל ומיכל ותמונות מהברית של עמיחי שהתקיימה אצלם בבית הספר. למרות הזמן הרב שעבר החבר'ה זכרו ממש טוב ולטובה את המורים השליחים מישראל – בקיצור הייתה שבת מאוד נוסטלגית עם הרבה זכרונות. ואויירה ממש נעימה ומכניסת אורחים. הקהילה שם בשיקגו מאוד מצאה חן בעינינו.
התבאסנו קצת שסאות'פילד לעומת שיקגו זה ממש חור בקצה העולם, עם הרבה פחות מקומות מעניינים, אבל נקווה לפחות שהאווירה והחמימות תהיה דומה.
ביום ראשון המשכנו את הטיול שלנו ב"מקומות שחייבים לראות בשיקגו" – היינו בפארק המילניום- שיש בו משפרצות מים מגניבות שהילדים השתוללו בהם (מזג האוויר התחמם אבל עדיין היה מאוד נעים) ומראת ענק בצורת שעועית – עוד אטרקציה תיירותית מאוד אבל חמודה ומשם נסענו באוטובוס לפארק לינקולן , קרוב לשפת האגם שיש בו גן חיות בחינם. לסיום- החלטנו שצריך לראות את שיקגו גם מקו המים אז יצאנו לסיור מודרך בסירת תיירות ששטה בנהר שיקגו – לי ולנתנאל היה מאוד מענין לשמוע את כל ההסברים על הבתים ועל ההיסטוריה של העיר- אבל הילדים השתעממו נורא וקצת התבאסנו כי זה לא עלה לא מעט לכולנו (לפעם הבאה אם מטיילים עם ילדים היינו ממליצים על אטרקציה אחרת – אולי שיט באגם עצמו או ביקור בלונה פארק שלחוף האגם)- חזרנו שוב ברכבת – שפוכים אבל מרוצים מהסיור המקיף שעשינו בשיקגו היפה והתוססת. (דרך אגב- בדיוק ביום ראשון שבו אנחנו טיילנו במרכז העיר התקיים בשיקגו "מצעד הגאווה" וחשבנו שאנחנו הולכים להיקלע לתוכו, אבל חוץ מהרבה גברים\ אנשים\ אנשים עם מיניות לא מוגדרת בלבוש ססגוני ומינימלי – שנסעו איתנו ברכבת- לא הרגשנו את המצעד. בכל אופן זו הייתה הזדמנות להסביר קצת לילדים על אנשים עם הנטיות המסוימות האלה (בנים שמתחתנים עם בנים ובנות שמתחתנות עם בנות ולדעתם חלקן היו גם נראות כמו בנים...)- דווקא לא רע בעיני.
למחרת, יום שני- התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לפילדלפיה. ידענו שברגע שנגיע הביתה תיגמר החופשה הקצרה ויתחיל כל הבלגן של האריזות וארגון הבית לקראת הטיסה לישראל והמעבר למישיגן מיד אחריה . מצד אחד- היה יותר כיף להישאר בחופשה אבל ידענו שכל יום שנתעכב בדרך יוסיף לחץ אחר כך... אז השתדלנו לנסוע כמה שיותר ברצף. החלטנו להקציב זמן רק לביקור במקום אחד. ביום הראשון יצאנו מאילינוי, עברנו באינדינה ואז חצינו את אוהיו- כמעט עד הסוף. נסענו דרך כביש האגרה המרכזי שהיה נח לנסיעה אבל משמים לגמרי. בצידי הדרך דווקא ראיתי הפניות לפארקים ושמורות אבל לא היו לנו זמן להתעכב וחוץ משדות וקצת חוות בצידי הדרכים לא היה שום דבר מענין. לקראת אחת עשרה בלילה הגענו לאיזור של מוטלים זולים וישנו במקום הכי מעפן שבו יצא לנו ללון אי פעם מאז שאנחנו בארה"ב.... רק 45 דולר אמנם אבל חדר עלוב ביותר אפילו בלי מקרר (ומזג האוויר הלך והתחמם. למחרת היה נורא חם. מעל 30 מעלות בטוח) . למעט השעות ששהינו שם זה לא היה נורא כל כך ודוקא דירבן אותנו לצאת יחסית מוקדם למחרת ולהמשיך מקצה מדינת אוהיו לאורך מחצית מדינת פנסילבניה לכיוון אתר גטיסבורג- מקום הקרב המפורסם ממלחמת האזרחים האמריקאית. בדרך לשם רצינו לגוון קצת את הנסיעה המשעממת אז יצאנו מכביש האגרה לדרך צדדית הררית ויפה. סטיה שעלתה לנו ביוקר רב כי בדיוק ביצעו שם עבודות בכביש, נתיב נסיעה אחד היה חסום ובנתיב האחד הפנוי מהירות הנסיעה המותרת הייתה רק 45 מייל לשעה. נתנאל שרגיל לנסוע טיפה יותר מהר ולא ממש מקפיד לציית לשלטי מהירות (לא יורד מ60-70 בדרך כלל בנסיעות בינעירוניות...) הופתע לגמרי כשג'יפ משטרתי יצא פתאום מדרך עפר בצד הכביש ושעט לעברנו. 110 דולר – זה היה הקנס שקיבלנו מהשוטר שהיה אמנם מאוד נחמד ואדיב והסביר שהוא עוד הוריד לנו בדו"ח שקיבלנו מהמהירות האמיתית שנסענו כדי שלא נקבל נקודות או קנס גבוה יותר!! היה מבאס ביותר, אבל לא נורא- תרומתנו הצנועה למדינת פנסילבניה שנתנה לילדים שלנו השנה הסעות לבית הספר וארוחות חמות.... (אין את זה במישיגן!)
לקראת ארבע אחר הצהרים הגענו לגטיסבורג. היה חם ומאוחר מדי לנסוע או לטייל ברגל בכל אתר הקרב העצום הזה, אז הסתפקנו בצפיה בסרט (זה היה סרט היסטורי כבד ולא פשוט אבל דביר ויצחק אמרו שהיה מענין . כל כך כיף לראות איך הם מצליחים כבר להבין ולהסתדר באנגלית!) ובחיזיון המרשים שיש שם סביב הציור של הקרב, הסתובבנו קצת במוזיאון שמציג תמונות (חלקן מזוויעות מדי- גופות וכאלה) מהקרב ומסביר על התקופה ועל מלחמת האזרחים ואחר כך המשכנו ברגל לסיור קצר בבית הקברות שבו נקברו אלפי ההרוגים בקרב- כארבעה חודשים אחרי שהקרב כבר הסתיים והגופות שלהן עדיין נשארו בשטח, עד שמושל פנסילבניה החליט לכבד את זכרם ולהביא את הגופות לקבורה. זו הסיבה שקבורים שם חיילים מבני הצפון והדרום כמעט זה לצד זה. על חלק מהמצבות כתובים פרטים של הנקבר (כנראה על סמך ממצאים שנמצאו על הגופה), על חלקן כתוב רק מאיזו מדינה הוא היה ועל חלק מהמצבות כתוב רק אלמוני. כנראה אילו קברים של חיילים שלא נשאר מהם הרבה אחרי ארבעה חודשים בשדה... (במוזיאון יש כמה תמונות מחרידות שממחישות איך הגופות נראו כשהובאו לקבורה).
אחרי מורשת הקרב המרוכזת הזו, המשכנו בנסיעה הביתה. חזרנו לקראת 21, וכולנו היינו תמימי דעים בחוסר הגעגועים לדירה הקטנה שלנו בבלה קנווד, אחרי עשרה ימים מחוצה לה.
ב"ה שנותרו רק עוד שבעה לילות לישון בה...
מיום רביעי התחלנו באריזות ובארגון הבית לקראת המעבר למישיגן והנסיעה לישראל, אני בבית ונתנאל במשרד שלו באוניברסיטה שממנו שלחנו את הציוד. תוך כדי המיונים והאריזות גיליתי להפתעתי שבכל זאת צברנו לא מעט דברים...
ביום חמישי הזמנו את קתי וגלן – השכנים המורמונים המקסימים שלנו- לארוחת ערב שהייתה סוג של מסיבת פרידה, למדנו עוד כמה מנהגים מיוחדים של המורמונים (למשל – המשקה שהם הביאו- מיץ תפוחים וענבים תוסס, ללא אלכוהול כמובן- כי אסור להם- שזה הדבר הכי דומה ליין שהם שותים באירועים חגיגיים. השתיה הזו גם כשרה ולא היו איתה שום בעיות של יין נסך, כך שזה יצא טוב גם לנו )- ושמחנו כל כך על ההזדמנות להכיר אותם. הצטערנו שהקשר איתם התהדק רק לקראת סוף השנה ותהיתי לעצמי איך זה שאיתם היה לנו קשר יותר קרוב מאשר עם הרבה מהיהודים הדתיים שסביבנו. הפשטות, החום, טוב הלב והרוחניות שלהם- שלא מצאנו אצל רוב היהודים האמריקאים שסביבנו , זו התשובה כנראה. בשנה הבאה בסאות'פילד אנחנו אמורים להיות מוקפים יהודים דוסים ברחוב שלנו , יהיה קצת פחות מענין ויותר בעיתי בימים טובים של גלויות, אבל נקוה שנתרגל מהר ושבכל זאת יהיו לנו שם יחסי שכנות טובים שקצת יזכירו לנו את הארץ.
ביום שני- הרביעי ביולי- יום העצמאות ה235 של ארה"ב- עשינו הפסקה של כמה שעות מהאריזות כדי לחגוג ולהרגיש את האווירה . נסענו למרכז פילדלפיה שהייתה כולה מקושטת , חגיגית ומלאה אנשים. ברחבת מוזיאון הצהרת העצמאות היה מוזיאון חי של מחנה לוחמים ומשפחות ממלחמת השחרור האמריקאית, שהסבירו על החיים באותה תקופה, על מהלך הקרבות וכדו'- כמו שהאמריקאים יודעים לעשות היטב בכל מה שקשור להיסטוריה שלהם. בתוך המוזיאון היו כל מיני סדנאות יצירה ואיפור פנים ב"רוח היום"- אז הילדים נצבעו בצבעי הדגל זרוע הכוכבים (חיבים לראות את התמונות )- לסיום נכנסנו להשתכשך קצת במזרקה שמול ה"סיטי הול" (רחבת העיריה) של פילדלפיה וסימנו וי על סיור בעיר שבסמוך אליה התגוררנו כמעט שנה בלי שיצא לנו להסתובב בה יותר מדי (לא הפסד כזה גדול כנראה. מרכז העיר היה נראה לי מלוכלך ומלא הומלסים ולא היה בו את הברק, האלגנטיות ואת התסיסה של ערים גדולות אחרות שבהן הסתובבנו כמו בוסטון, שיקגו וכמובן ניו יורק).
נשאר רק עוד לילה אחד לישון בדירה ברחוב מונטגומרי.
למחרת- יום שלישי- היום האחרון שלנו בארה"ב לסבב השנה הראשונה- היה יום עמוס ומטורף עם כל הסידורים האחרונים . לא ברור לי איך הספקנו הכל, זה היה באמת מירוץ מטורף, אבל ברבע לשבע יצאנו מהבית (עם מונית גדולה ועם גלן המקסים שלקח אותנו) והספקנו להגיע ממש בנחת לטיסה.
בתשע ורבע המראנו והטיסה עברה הפעם כל כך מהר ובקלות בהשוואה לפעם הקודמת (כנראה בזכות כדורי השינה שלא שכחנו הפעם!) וגם הייתה קצת יותר קצרה.
ברבע לשלוש הגענו לנתב"ג וקצת אחרי ארבע כבר הינו בחוץ. האמת שלא חשבנו שמישהו יבוא לקבל אותנו בכלל אבל אילה, עינת, שירה, מיכל, עמיחי, יסכה ואברהם- חיכו לנו ביציאה עם שלטים, בלונים ועוגות והיה כזה כיף לראות אותם! כמה טוב שבאנו הביתה!
וזהו- מאז- כבר שישה ימים שאנחנו באווירה משפחתית צפופה ומחבקת. קצת דאגתי מהביקור הזה , מהנדודים ומהתחושה שאין לנו בית – אבל בינתיים זה דווקא מצוין וכיף. הארץ (בעיקר הנגב. עד עכשיו הינו רק בבאר שבע ובשובה אבל גם בירושלים יש מקומות שנראים פרובינציות) נראית לנו פתאום קטנה, מיושנת, צהובה ובעיקר נורא חמה ויש דברים מעצבנים לפעמים אבל עד עכשיו כל כך שמחים שבאנו ומקווים לחזור מכאן עם המון אנרגיות וכוחות לשנה הבאה!
31 למאי 2011 כ'ז אייר תשע'א

עכשיו, כשאני מתחילה לסכם את חודש אייר, אנחנו ביום האחרון של חודש מאי וכבר ממש קיץ כאן. כמו שנוכחנו לדעת בעשרת החודשים שאנחנו כאן העונות , לפחות בחלק הזה של ארה"ב, מאוד מדויקות. קצת אחרי שהגענו לכאן , בספטמבר- התחיל הסתיו, עם גשמים, טמפרטורות שירדו בהדרגה ימים קרירים וביניהם גם ימי שמש מקסימים ושלכת שהפכה מדהימה מיום ליום. לא ידענו שיש כל כך הרבה גוונים של צהוב, אדום, כתום וארגמן ושהעצים יכולים להראות בוערים כל כך הרבה זמן עד שגם העלים האחרונים נשרו (ועוד משהו שלא ידענו - כמה עבודה זה לנקות את כמויות העלים הללו! מזל שאצלנו זו לא הייתה עבודה שלנו אלא של בעל הבנין...) כעבור שלושה חודשים, בסוף נובמבר- בדיוק בסוף השבוע של חג ההודיה זה נגמר. העלים הפכו ערומים לגמרי והקור של החורף התחיל. עם טמפרטורות שירדו אל מתחת לאפס ונשארו שם רוב הזמן ושלג שירד כאן מאמצע דצמבר ועד סוף פברואר. היה קר, לבן ומדכא כל כך ותחושה שזה לא יגמר לעולם, אבל בתחילת מרץ כבר היה ברור שהחורף מאחורינו. הטמפרטורות עלו בהדרגה ונהיה די נעים, האדמה חזרה להיות חומה, הדשאים הוריקו, פרחים בצבצו מהאדמה ומדי יום עוד עץ התעורר לו מתרדמת החורף עם פריחה משגעת בגווני לבן- סגול וורוד. באפריל- הפריחה כאן הייתה בשיאה, על האדמה ועל העצים, בכל קשת הגוונים. השתדלנו לצלם אבל כל הזמן הרגשתי שאי אפשר להכיל את כל היופי הזה והשתדלתי לפחות לשמור את התמונות בראש. אבל מזג האוויר היה קריר וגשום רוב הזמן, כך שלא ממש הייתה הרגשה אביבית.
בערב פסח כשנסענו לטיול שלנו בניו אינגלנד, החלו לבצבץ עלים קטנים ראשונים על כל הענפים וכשחזרנו לפילדלפיה כעבור עשרה ימים הכל נראה שונה לחלוטין- כל העצים שהיו ערומים או פורחים כוסו בעלים ירוקים טריים וחדשים. כל כך הרבה גוונים של ירוק לעצים ולדשאים- מגוון שבכלל לא ידענו שהוא אפשרי. אצלנו בארץ, הרי, זה בעיקר גווני חום וצהוב בקיץ. פה ושם משהו ירוק או אפור. וכאן- תארו לעצמכם דשאים עצומים בגינות ובפארקים ללא ממטרה אחת...
במאי, עדיין ירד המון גשם, אבל פרחים חדשים עוד בצבצו והנצו והטמפרטורות עלו. כבר היה אפשר להסתדר בלי סוודרים אבל עוד לא העלנו את שמיכות הפוך לארון. וזהו. עברו שלושה חודשים וגם האביב מאחורינו. הממוריאל דיי (יום הזיכרון האמריקאי) שצוין באמריקה אתמול מציין את הפתיחה הרשמית של הקיץ. בתאריך הזה נפתחים כל פארקי המים ושמורות הטבע במקומות הגבוהים והצפוניים שבהן יכול לרדת שלג אפילו במאי. וזה מדהים הדיוק הזה, אבל התחושה עכשיו היא של קיץ אמיתי. חם ולח עם טמפרטורות של 90 פרנהייט (שזה מעל 30 בצלסיוס). ללמוד בבית ספר כמו תורה אקדמי שבו יש תלבושת לא ממש מאווררת (מכנסיים ארוכים, נעלים סגורות וחולצות צווארון לבנים. חולצות עם שרוול עד המרפק, נעליים סגורות וחולצות סגורות לבנות) ולא בכל הכיתות יש מזגנים נשמע כמו חוויה קשה, למדי- לא? אז ב"ה שעוד כמה ימים ושנת הלימודים הזו מאחורינו!!
אבל חוץ ממעבר מהאביב לקיץ היו עוד כל כל כך הרבה אירועים והתרחשויות בחודש הזה:
אז החודש נפתח ביום הזיכרון לחללי צה"ל (שהיה השנה בה' באייר, יום שני) אבא ואמא, שהגיעו לשני הכנסים הקבועים שלהם במאי ושילבו גם ביקור אצלנו- נחתו בפילדלפיה ביום שני בבוקר. ב"תורה אקדמי" היה טקס שמעין ויעל הכינו עם כמה מהבנים של המידל סקול. היה קצת מוזר כי הם הקריאו בטקס קטעים מתורגמים שמטקסים ישראלים ליום הזיכרון שחלקם נשמעו פתאום כל כך לא קשורים. חוץ מזה בגלל ספירת העומר כמובן שהיה אסור להשמיע או לשיר שום דבר והרי חלק ממה שיוצר את אווירת יום הזיכרון אלו השירים הנוגים, אבל הם שילבו שני סרטונים קצרים- על רועי קליין ועל יוני נתניהו וחילקו לכל תלמיד בכניסה לאולם פתק עם תמונה ופרטים על חייל שנהרג באחת המלחמות שיחשבו עליו בזמן הטקס ובצפירה. הייתה אפילו הקלטה של צפירה וכולם עמדו דום בשקט- כמו בארץ ובסה"כ אני חושבת שלילדים זה היה משמעותי ועשה רושם. עוד משהו יפה שהם עשו זה משמרות של אמירת תהילים במסדרון ליד שולחן שעליו דלק נר זיכרון והיו כרטיסים עם תמונות ושמות של חיילים. מהבוקר ועד לסיום יום הלימודים התחלפו ליד השולחן בנות ובנים מהמידל סקול שקראו תהילים לעילוי נשמת החיילים והרוגי הפיגועים. זה דווקא היה יפה בעיני לשלב ככה את החרדיות אבל גם את הזיקה לארץ ולמגיניה.
אחרי הצהרים ב"קוהלת" היה טקס הרבה יותר ארוך והאמת שגם יותר מושקע , במשך למעלה משעה תלמידים הקריאו מכתבים של נופלים וקטעים קלאסיים ליום הזיכרון, אבל הבחירה בקטעים הייתה טובה יותר וגם השילוב של שירים עצובים מהקלאסיקה של יום הזיכרון יצר אווירה ממש משמעותית. לא נשארו כמעט עיניים יבשות בקהל במהלך הטקס הזה (גם אני בכיתי!). בשלב כלשהו אפילו חשבתי שזה קצת יותר מדי כי הדגישו גם את הקטע של פיגועים ושל אובדן, המון תמונות של הלוויות צבאיות, כשבעצם- זה לא ככה כל הזמן אצלנו! הי! שרק לא תפחדו לבוא בגלל זה!
ערב יום העצמאות – שבארץ הוא כל כך חגיגי ומרגש, עבר כאן בתפילת ערבית כמעט רגילה. בלי הלל ובלי המזמורים המיוחדים. רק עם תפילה לשלום המדינה ולשלום החיילים ועוד תפילה על ארץ ישראל ליושבי הגולה- משהו כזה. ממש עלוב ויבש אבל לא הייתה אופציה אחרת. בשני בתי הכנסת האחרים כאן בשכונה שהם באורינטציה יותר חרדית בכלל לא היה משהו ליום העצמאות ואולי אפילו אמרו תחנון...
בבית, ראינו חלקים מטקס השאת המשואות, ניסינו להתחבר קצת ובעיקר נורא התגעגענו...
ב"ה, שלמחרת, בבית הספר האווירה הייתה שונה לגמרי .
אבא ואמא נסעו איתנו לבית הספר והתרשמו כמונו מבית הספר שקושט כולו בדגלי ישראל ובבלונים כחול לבן (עבודה של בנות השירות ושל משפחת אסולין החרוצים שנשארו עד מאוחר בלילה בבית הספר! מה היו עושים בלעדיהם?!). האולם שבו התפללנו היה מקושט כולו עם מפות לבנות וקישוטים של מגן דוד ודגלים גם על השולחנות. התפילה שהוגדרה כתפילה חגיגית ליום העצמאות הייתה למעשה די מוזרה. המשך היום אבל היה ממש מקסים. בכל כיתה הייתה תחנה מסוימת בנושא ישראל בהתאם לגיל ולידע של הילדים והתלמידים עברו עם כמה מורים שהיו בתפקיד מלווים בין התחנות. אני הפעלתי תחנה של- מי ומה בארץ ישראל? מצגת עם תמונות של מקומות בארץ ודמויות שקשורות לישראל ולציונות (השתלתי לאזן, למשל- היה את אליעזר בן יהודה ובן גוריון וגולדה מאיר אבל גם את הרב קוק והבאבא סאלי... את מצדה והכנרת אבל גם את מערת המכפלה ) כשהם צריכים לזהות את המקום\ האישיות ולמצוא אותה בלוחות הבינגו שלהם. היה נחמד מאוד ונראה לי שגם למדו משהו, רק שאני הייתי מותשת לחלוטין אחרי שמונה פעמים שהפעלתי את התחנה הזו. חוץ ממני- יפעת הפעילה בחוץ תחנה על החלוצים. היה להם אוהל, מעדרים וטוריות ואפית פיתות ובין לבין שמעו סיפורים על הקשיים בדרך להקמת המדינה. הייתה גם תחנת טריויה, יצירת מפה של ארץ ישראל מממתקים ועוד כמה פעילויות לקטנים כמו טיסה לארץ ישראל (הכינו להם דרכונים, סידרו את הכיתה בצורת מטוס והראו להם סרטון של ישראל ממעוף הציפור) ומצגת על עליה לרגל.
בארוחת צהרים כולם נפגשו בג'ים שהיה כאמור מקושט וחגיגי עם בלוני כחול לבן ודגלי ישראל ואכלו כמובן פלאפל וגלידות. למרות ספירת העומר אלעד אירגן מוזיקה, רק שבשל מגבלות ספירת העומר ו"קול באישה" אלו לא היו שירי ארץ ישראל אלא מוזיקת אקפלה חסידית. היה קצת מוזר לאווירת יום העצמאות, אבל לפחות היה שמח וחלק מהבנים גם רקדו והיו ממש חמודים!
אבא ואמא שהצטרפו אלינו לשעות הראשונות של היום התפעלו והתרשמו מהדרך השונה לחגוג את יום העצמאות לא כיום חופש אלא כיום עם הרבה תוכן ומשמעות וגם אני שהייתי ממש אנטי בהתחלה וחששתי שלא תהיה אווירת יום העצמאות – יצאתי ממש שמחה. חוץ מזה שהייתה באמת אוירה שמחה וחגיגית, זה היה אני חושבת היום היחיד מתחילת השנה שהרגשתי ממש משמעותית ב"תורה אקדמי"....
אבל האירועים עוד לא הסתיימו כי בערב הייתה ארוחת ערב של ברביקיו והקרנת סרטי מעלה בבית הכנסת ובמקביל פעילות של בני עקיבא לילדים הגדולים ומתנפחים לקטנים, אז הלכנו לחגוג גם שם (אם כי היו ממש מעט אנשים...) וחזרנו הביתה רק אחרי 20, מותשים כמו בסוף כל יום העצמאות ומתגעגעים לטיולים המסורתיים שלנו עם החברים מהשכונה ביערות ירושלים, אבל גם עם תחושת סיפוק שבכל זאת הרגשנו את היום המדהים הזה אפילו כאן הרחק מעבר לים.
ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן אבא ואמא חזרו לפילדלפיה. לקחנו כולנו חופש ביום שישי ונסענו יחד להרשי פארק- לונה פאק גדול ומפורסם במרכז פנסילבניה, בערך שעה וחצי נסיעה מכאן לכיוון מערב. הפארק מתאים בעיקר לילדים גדולים ובני נוער. חוץ ממתקני לונה פארק רגילים כמו גלגל ענק, ספינת פיראטים, רכבל וכדו' יש שם המון רכבות הרים מפחידות ומתחם שלם של מגלשות מים. גם לקטנים יש כמה מתקנים – רכבת, מטוסים, דבורים וחיפושיות שנוסעים בתוכם, אבל לא משהו מאוד אטרקטיבי ולא שווה להשקיע מחיר כרטיס של יותר מ30 דולר בשביל זה. דביר הכי נהנה, גם יצחק- חוץ מאשר כשהנשמה שלו פרחה כמעט ברכבת הרים המטורפת שהוא עלה אליה עם דביר... חזרנו הביתה סמוך מאוד לשבת בגלל כמה פקקים בדרך (שבת נכנסה בשמונה והיינו בבית רק בשבע ורבע) אבל הכל כבר היה מסודר ומוכן וניצלנו את יום השישי הארוך כאן עד תומו! עברה שבת נחמדה ומשפחתית. התארחנו ללאנץ' אצל ריצ'ל הייקן וזו הייתה הזדמנות לאבא ואמא להכיר מקרוב יהודים אמריקאים. חשבתי שהם ירגישו לא בנח אבל הם דווקא השתלבו (כמובן שהיו עוד אורחים חוץ מאיתנו, כמנהג האמריקאים שעד שהם מארחים כבר מזמינים 15 איש לפחות... ) ויצאו עם הרבה תובנות מענייניות.
למחרת ביום ראשון נסענו עם אבא ואמא לעוד טיולון קטן ברידלי קריק פארק ובחווה הקולוניאלית שיש שם. בחווה הראו לילדים איך לשאוב מים מהבאר , איך לחרוש ואיך להכין פרסות- כמו שעשו בראשית המאה ה18 לפני המהפכה האמריקאית. היינו כבר בכמה מקומות היסטוריים כאלה עם התלבושות וכל זה אבל זה תמיד נחמד ומענין. סיימנו בפיקניק ליד המפל בכניסה לפארק והחזרנו את אבא ואמא למלון להתארגן לטיסה חזרה הבייתה. נזכרנו, איך כשליווינו אותם לשדה התעופה בביקור הקודם, היינו כולנו בבאסה. כל כך קינאנו בהם שהם חוזרים הביתה למציאות הבטוחה והמוכרת ואנחנו נשארים כאן עם כל הקשיים. וואו- התקדמנו הרבה בחודשים האחרונים! הפעם, לא נראה לי שמישהו מאיתנו קינא בהם או רצה להצטרף אלינו לטיסה לישראל.
בסך הכל היה ביקור נחמד. די סטרילי כי הם ישנו במלון כל הלילות, כמעט לא אכלו כאן ולא בילו איתנו המון שעות מעבר לטיולים ולבית כנסת, אבל עדיין נראה לי שהם בילו עם הילדים שלנו יותר ממה שהם בילו עם נכדים אחרים שלהם לאחרונה והאווירה הייתה ממש פתוחה ונעימה הרבה יותר מה שהייתה בינינו בחודשים ובשבועות שלפני הנסיעה שלנו לכאן ובאופן כללי בשנים האחרונות מאז הפיצוץ שהיה לנו איתם סביב קניית הדירה. קצת חבל שהם היו צריכים לטוס כל כך הרבה כדי לבלות איתנו ולטייל איתנו ככה בנחת ושהם לא עשו את זה גם בארץ, אבל לפחות כאן הם ואנחנו הרווחנו את זה.
את יום ירושלים עצמו בכ'ח אייר ציינו כאן בצורה ממש מינורית. פעילות קטנה עם יעל ומעין וטקס קצרצר בקוהלת. עם התלמידים שלי (אלו שהואילו בטובם לבוא לכיתה) הרחבתי טיפה- הראיתי להם מצגת על ירושלים החצויה וקישרתי לנבואות הנחמה של סוף ספר ישעיהו- בהם מתוארת ירושלים בשממונה ובחורבנה יחד עם נבואה על נחמה עתידית של העיר – ממש כמו שזכינו לראות בדורנו ! קישור יפה- לא? אני הייתי נורא מרוצה מהרעיון והקישור הזה, חבל שהם לא התרגשו כמוני...
אז זה היה יום ירושלים שלנו- בלי צעדות ופעילויות מיוחדות. למעשה ריקוד הדגלים שלנו השנה היה כמה ימים לאחר מכן- ביום ראשון החמישה ביוני- בצעדה במנהטן:
הצעדה הזו נערכת בניו יורק כל שנה בתאריך הזה- שבו פרצה מלחמת ששת הימים דווקא כמחאה על כל ההתקפות כלפי ישראל. זכרתי שראיתי את האירוע הזה בטלוויזיה – תמיד משדרים קטע מהצעדה הזו ומתלהבים מהתמיכה העצומה בישראל. אבל השנה הבנתי שזה בסך הכל אירוע מאוד פנים- יהודי: לפי הדיווחים שקראתי אחר כך היו באירוע 30 אלף צועדים ועוד רבים שעמדו וצפו בצעדה . נשמע הרבה, אבל ביחס לשנים אחרות זה ממש לא הרבה והמצעד גם עבר לאורך פחות רחובות מאשר בשנים קודמות. אז אחרי שהיינו תקועים יותר משעה בפקקים במנהטן, מצאנו סוף סוף חניה בחניון של המוזיאון להיסטוריה של הטבע (בתשלום כמובן! חוץ מכל התשלומים בכניסה לניו יורק גם חניה שם עולה הון ואפילו ביום ראשון כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה בחינם!) וחצינו את הסנטרל פארק כדי להגיע לשדרה החמישית- הגענו סוף סוף לרחוב שבו עברה הצעדה, צפינו בערך שעה בצועדים- כל בתי הספר, בתי הכנסת, האוניברסטאות והמרכזים הקהילתיים שקיימים באיזור ניו יורק ועוד כמה ארגונים גדולים יותר כמו בני עקיבא של כל צפון אמריקה. כל קבוצה צעדה בחולצות אחידות עם ציור וכיתוב – מעין סיסמא של הנושא שלה וחלקם גם הכינו דגמים ושלטים של הנושאים שלהם (למשל- מנהיגים בציונות, מקומות בארץ וכדו') היו קבוצות שהגיעו עם רכבים פתוחים עם תזמורות. היה ממש יפה, שמח ומרשים! כשהגיעה הקבוצה של בני עקיבא צפון אמריקה, השתחלנו מתוך המקום שלנו על המדרכה (היה לנו לא נעים מהשוטרת שעמדה לידינו לעשות את זה קודם, אבל הרגשנו ממש מוזר לא הידחף והחלטנו לנסות. לא היה מסובך בכלל...) והצטרפנו איתם לסוף הצעדה.
בסוף הצעדה, חזרנו פנימה אל תוך הסנטרל פארק למקום שבו נערך קונצרט הסיום. ההופעות התחילו בערך ב14 עם להקות ישראליות כמו בית הבובות וכאלה , אבל בחלק שבו אנחנו הגענו היו רק זמרים חסידיים (אברהם פריד ועוד כמה לא מוכרים), כמה נואמים דתיים ועוד נואם שחור אחד- כנראה איזה פוליטיקאי שמתמודד על ראשות עירית ניו יורק או משהו בסנאט. זה כבר ממש הזכיר לנו את אירועי יום ירושלים עם כל הפוליטיקה והשירים החסידיים, קצת יותר מדי אפילו.... אבל היה נחמד להרגיש קצת ישראל בתוך כל חודש אייר האמריקאי שעבר עלינו כאן.
חזרנו ביום שני לשבוע קצר במיוחד- רק יום שני מלא, שלישי- ערב שבועות למדו רק עד אחת וברביעי חמישי – חופשת שבועות. ב"תורה אקדמי" חילקו לילדים טבלה לפי גילאים\ כיתות עם מחירון מפורט כמה כסף אפשר לצבור (תמורת תלושי קניה) תמורת שעות לימוד במהלך שבועות. קצת התחלחלנו בהתחלה מהרעיון: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, לא? ללמוד תורה תמורת כסף זה כל כך הפוך מכל מה שאנחנו מאמינים בו! אבל בדיעבד הבנו שזה היה תמריץ מצוין: אחרי בית הספר כולם הלכו לישון לשעתיים- שלוש (דאגתי שהם ילכו לישון מאוחר לילה קודם...) , התעוררו כמעט בשש וחצי ועדיין היה לנו די הרבה זמן עד ערבית שהייתה רק בתשע ורבע...
את ארוחת החג סיימנו בערך באחת עשרה וחצי אבל כולם (חוץ ממני ) עוד היו די ערניים. למדתי קצת מדרשים על מתן תורה עם אלה ואורי עד 12 ואז הלכנו לישון ונתנאל הלך עם דביר ויצחק לבית הכנסת. הם למדו ממש רציני- מסכת ביכורים, מגילת רות, משנה ברורה, חזרו הבייתה קצת לפני 4 להתאושש לפני שחרית, נתנאל הלך לישון, אמר להם להעיר אותו לותיקין אם הם נשארים ערים והיה בטוח שהם ירדמו, אבל המדהימים האלה ישבו בסלון ולמדו לבד ספר שופטים (דביר לימד את יצחק לפי מה שהם למדו בכיתה) ובחמש העירו את נתנאל לותיקין וחזרו איתו לבית הכנסת! יצחק נרדם על הכסא מיד בתחילת התפילה אבל דביר החזיק מעמד והתפלל מדהים! סוף סוף הוא התבגר הילד הזה! )

אמצע סיון. ימים אחרונים שלנו כאן. עתיד שמתחיל לקבל צורה ברורה יותר ונקווה שגם אופטימית!

יום חמישי, 5 במאי 2011

על חירות, שואה ותקומה- חג החירות שלנו בניו אינגלנד -המקום שבו החל מאבקם של האמיצים ובני החורין

And the star-spangled banner in triumph shall wave
O'er the land of the free and the home of the brave.
"והנס זרוע הכוכבים בניצחון יתנוסס
מעל ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים" (שורות הסיום של המנון ארצות הברית)

כמה חיכינו לחופשה הזו! האמת שמאז דצמבר לא הייתה לנו חופשה ארוכה לכולנו יחד ועכשיו זו הייתה חופשה רצינית ממש: מיום שישי שלפני פסח ועד יום חמישי שאחריו. כמעט שבועיים שלמים ועשרה ימים מתוכם היינו מחוץ לבית, נודדים בעקבות החירות כמו בני ישראל במדבר, חונים על הים, אוכלים הרבה מצות ומשתדלים להנות מכל רגע!
את הנקיונות התחלנו ביום חמישי בערב- היתרון היחיד בדירה הקטנה וחסרת הריצפה והארונות שלנו הוא שלא לוקח הרבה זמן לנקות אותה- ניקוי מהיר בארונות, שאיבה של כל הדירה וזהו פחות או יותר. אז המשכנו קצת ביום שישי במקביל להכנות לשבת ,סיימנו ביום ראשון , במקביל לאריזות וביום ראשון בצהרים , ערב ערב פסח יצאנו לדרכנו אל העיר ווסט- הארטפורד שבמדינת קונטיקט (צפונית לניו יורק). היעד שלנו היו משפחת ביתאן שאיתה חגגנו את ליל הסדר. מלבדנו התארחו אצלם בליל הסדר עוד ידידים מקומיים שלהם: זוג בני חמישים בערך והבן שלהם- ג'רד- שחזר עכשיו משנתיים בישיבה בישראל. ההורים שלו מסורתיים מינוס, לא לגמרי התחברו לליל הסדר, אבל ג'רד התחבר והתרגש מכל השירים שלנו (הוא מוסיקאי בעיסוקו) ואפילו קלט עד סוף הסדר את הטריילום המפורסם שלנו (המנגינה של סבא יצחק לסימני הסדר). היה די שונה לחגוג עם ידידים ולא עם המשפחה, האמת שהתגעגענו מאוד, אבל הרגשנו שזו הייתה השליחות שלנו לחג הזה . מקווים שיצרנו למשתתפים האחרים זכרונות טובים ומשמעותיים.
בבוקר חול המועד יצאנו בדרכנו מווסט- הארטפורד צפונית מערבית אל בוסטון, בירת מדינת מצ'טוצסס. במחצית השניה של המאה השמונה עשרה, החל שם המאבק של הקולוניות האנגליות באמריקה לקבלת עצמאות מהשלטון הבריטי. זוכרים את הסיסמא "אין מיסוי ללא יצוג" ואת "מסיבת התה של בוסטון" בשנת 1773? אז הכל התחיל שם...
במרכז בוסטון השתמרו רוב המבנים ההיסטוריים ומי שמבקר בעיר יכול לצעוד במסלול שנקרא- Freedom Trail- "נתיב החירות" וללמוד על כל ההתרחשויות, הדרמות והדמויות המרכזיות בדרך לקבלת העצמאות האמריקנית, למשל- המועדון שבו התקבלה ההחלטה על "מסיבת התה של בוסטון", הארמון של מושל מדינת מצ'צוטס האנגלי – שמשמש עד היום כבית הנבחרים של המדינה ובו מממוקמת גם לשכת המושל הנוכחי, כנסיה שבה נישא אחד הנאומים המפורסמים כנגד העבדות במדינות הדרום (בוסטון ידועה כמקום ליברלי מאז הקמתה. עד מלחמת האזרחים האמריקאית ובמהלכה היו עבדים מהדרום שנמלטו לאיזור בוסטון וזכו שם לשחרור ולזכויות אזרח מלאות) בתי קברות עתיקים שבהם קבורים דמויות ידועות מימי המהפכה ובתים של פטריוטים מפורסמים כמו למשל פול ריוויר – ששמו אולי לא יגיד לכם כלום אבל יש עליו פואמה דרמטית והוא חלק מהאתוס של המהפכה האמריקאית. הם מאוד חזקים כאן ביצירת אתוסים. לוקחים את כל הפטריוטיזם הזה ממש ברצינות וזה מרשים בעיקר בהתחשב בעובדה שכל ההיסטוריה הזו היא בסך הכל מלפני פחות מ250 שנה. בערך דקה במונחי הנצח שאנחנו רגילים אליהם כיהודים וכישראלים.
מלבד מקומות ודמויות הקשורות למהפכה האמריקאית עברנו לאורך המסלול גם בשתי אנדרטאות לטרגדיות של עמים אחרים: אנדרטה אחת לזכר "רעב תפוחי האדמה" הגדול שהתרחש באירלנד באמצע המאה ה19 :הקשר בין בוסטון לאירלנד היא העובדה שרבים מהמתיישבים הראשונים בבוסטון היו אירים וזו הייתה אחת הסיבות לכך שבתקופת הרעב הייתה בוסטון אחד היעדים שאליהם נמלטו האירים הגוועים בסירות שכונו "ארון מתים צף". האירוע הזו, שהביא למותם של כשני מליון בני אדם הוא אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה האירית המודרנית , עד היום. אבל גם מקומה של הטרגדיה שלנו- כיהודים – לא נפקד ממסלול החירות הבוסטוני. בדרכנו עברנו גם את האנדרטה לזכר שואת יהודי אירופה ולזכר גבורת חיילי ארה"ב ששחררו את המחנות. זו אנדרטה מאוד מרשימה – מעין מסלול שעוברים בתוכו וקוראים את שמות כל המחנות לצד עדויות של חיילים וניצולים. בסיומו של המסלול מובא הקטע הידוע שמיוחס לכומר הגרמני האנטינאצי מרטין נימולר שנשלח למחנה ריכוז:

"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי יהודי.

אז הם באו לקחת את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי קומוניסט.

אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.

ואז הם באו לקחת אותי,
ולא נשאר עוד איש,
שיוכל להרים את קולו למעני".
וזהו בעצם ההסבר הכי טוב לכך שהם בחרו למקם את האנדרטה לזכר השואה בתוך מסלול החירות שלהם. הדרך לחירות האמיתית עוברת גם דרך מודעות לסבלם של אחרים ומאבק ל"תיקון עולם" (היהודים האמריקאים מתים על הביטוי הזה ברמה שהוא כבר נשחק לגמרי, אבל נראה לי דווקא מתאים לשבץ אותו כאן ולא כקלישאה...) תמיד מוזר לי לקרוא את השורות המפורסמות מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית: " מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר" ולחשוב שבאותו זמן בחלק ממדינות הדרום היו כל כך הרבה עבדים ששום מילה מהמשפט הזה לא הייתה רלבנטית לגביהם... אז לפחות בבוסטון החירות הייתה אמיתית ומוחלטת וזה ככה דרך אגב, גם כיום שם. רק שבמאה העשרים ואחת הליברליות והחירות באה לידי ביטוי למשל ביחס לנישואים חד- מיניים וכו'.
בסופו של מסלול החירות הגענו למעגן ספינות על נהר צ'רלס- נהר שמקיף את העיר בוסטון ונשפך בסמוך אליה לאוקינוס האטלנטי. במעגן יש ספינת מלחמה ממלחמת העולם הראשונה והשניה וגם ספינת מפרש עתיקה עשויה עץ מתקופת המהפכה האמריקאית. מתוך ספינה דומה לה הושלכו ב-16 לדצמבר 1773 שקי תה כחלק מהמאבק האמריקאי לעצמאות באירוע שהתפרסם בשם: "מסיבת התה של בוסטון".
את הסיור בספינת העץ, שעדיין משייטת אחת לכמה ימים אל פתח האוקינוס, עורכים מלחים צעירים בלבוש מלחים מסורתי (כובעים לבנים כמו של פופאי וחליפות כחולות- לבנות עם כפתורי זהב) ובמסגרת הסיור יורדים לתוך בטן האניה ולומדים על חיי יורדי הים ועל אופן הפעלת הספינות מהסוג הזה. היו גם הרבה בדיחות ופרטים פיקנטיים בסיור אבל למרבה הצער שטף הדיבור והמבטא הדרומי של המלח שלנו (שבמקור הוא בכלל מג'ורגיה) היו קצת יותר מדי בשבילנו...
בתום הסיור הצטרפנו לשאטל- הסעה חינמית של העיריה המחזירה אותך למרכז העיר דרך הנהר בסירת מנוע קטנה. רבע שעה בערך של שיט למול חופי בוסטון עם המון עופות מים וברוזים מסביב ורוח שהפכה קרה וחזקה מרגע לרגע, למרות שרשמית אנחנו כבר מזמן באביב. אז זהו, שהאביב כאן בארה"ב הוא לא שמש ופרחים אלא בעיקר גשם ומזג אויר קיצוני שבו טמפרטורות יכולות להשתנות ב15 מעלות מיום אחד למחר. במקרה שלנו, בבוסטון והסביבה היה ממש קר, האביב עוד לא באמת התחיל כאן. הטמפרטורות הנמוכות והעצים שברובם עדיין ערומים הזכירו לנו את מה שהיה בפילדלפיה לפני חודש בערך.רוב הזמן היינו במעילים ויכולנו רק לדמיין איזה קור היה כאן בחורף! בררר... . לפחות גשמי האביב התחשבו בתוכניות שלנו. הם ירדו בעיקר בשבת ובחג הראשון ואיפשרו לנו לטייל בחוץ בשאר הזמן.
בתום הסיור, יצאנו לחפש סופר עם מחלקה כשרה כדי להצטייד במצות ועוד כמה נשנושים כשרים לפסח, אבל בסופר שאליו הפנו אותנו לא היו מצות בכלל! היה קצת מלחיץ וכמובן הצטערנו שלא קנינו יותר בתחילת החג, אבל אז הגיע פתאום ציון, בחור ישראלי אחד, שחיפש גם הוא מצות, הוביל אותנו לסופר אחר שבו מצאנו הכל ולא עזב אותנו עד סוף הקניות כדי שהוא יוכל לשלם עלינו בכרטיס המנוי שלו לסופר שנותן הנחה של 30 אחוז! טוב שבכל מקום מוצאים מישהו לסמוך עליו....
למחרת הטיול בבוסטון, ביום שישי- ג' חול המועד- יצאנו בדרכנו אל פנים מדינת מצ'טוצסס, לפארק שנקרא "הגבעות הכחולות" ויש בו כמובן, נחל, כמה אגמים קטנים והרבה מסלולי הליכה בגבעות המשקיפות על בוסטון. הפעם מזג האוויר היה מקסים וזה היה גם חופש כללי באמריקה בגלל "חג הפסחא", כך שבמסלול היו עוד הרבה משפחות מטיילות ורוכבי אופניים והייתה ממש אווירת חול המועד פסח... בשיאו של המסלול הגענו למגדל תצפית בראש ההר שממנו רואים את בוסטון, את נהר צארלס ואת האוקינוס. עם כל עצי האורן שמסביבנו והנוף של עיר על שפת הים למרגלות ההרים, הרגשנו קצת כמו בכרמל...
לקראת שבת הגענו אל העיירה שרון. מרחק שלושת רבעי מבוסטון בערך. זו עיירה יפה מאוד, על שפת אגם גדול, המון עצים בכל מקום ופלגים שעוברים בין הרחובות. מקום פסטורלי , רק בלי כל ה"פנסיות" של בלה קנווד ולאור מריאון- השכונה הפסטורלית שלנו כאן על יד פילדלפיה. הכל שם בשרון נראה יותר צנוע ופשוט. הבתים וגם האנשים. יש שם כעשרת אלפים יהודים. חמישים אחוז מתושבי העיירה. בית ספר יהודי עד כיתה ו, שני בתי כנסת אורתודכסיים, שני בתי כנסת רפורמים ועוד אחד קונסרבטיבי וכמובן גם סופרים עם מחלקה כשרה. כל מה שצריך כדי לקיים קהילה יהודית משגשגת. התארחנו שם אצל משפחת סנדור , ההורים של עטרה שמלמדת איתי תנ"ך בתיכון קוהלת. אבא של עטרה הוא רב קהילה בשרון והם התגלו כמשפחה מדהימה. חוץ מזה שהם מכניסי אורחים הם גם אנשים מאוד רוחניים ועמוקים. ובנוסף לכך- הם גם שרים ממש יפה יחד ואפילו אימצנו בעקבות השבת הזו כמה זמירות שבת חדשות. בבוקר אכלנו איתם אצל משפחה אחרת משם שחיים בשרון, כבר עשרים שנה, אחרי שהניסיון שלהם לעלות לארץ נכשל. ג'ק, המארח,דיבר איתנו כל הארוחה וסיפר על החיים שלהם בישראל ועל ההחלטה שלהם לחזור לכאן. לדבריו הם חיים כאן כנראה באיזו תחושה של החמצה וחוסר נוחות רוחנית ("יהודים אורתודכסים אף פעם לא ממש יכולים להרגיש בבית באמריקה") אבל עם המון נוחות חומרית, בבית יפה ומרווח, גינה גדולה ונוף ועם דגל אמריקה גדול מתנופף בכניסה ("כי אנחנו גאים להיות חלק מהאומה ומהמדינה הזו").
למחרת, ביום ראשון, ערב שביעי של פסח,המשכנו משם דרומית מערבית על העיירה פלימות' שהתפרסמה בגלל האניה מייפלאואר שהגיעה אליה בדצמבר של שנת 1620. באניה היו קבוצת מתיישבים שנרדפו על ידי הכנסיה האנגליקנית והפליגו לאמריקה כדי לחיות כאן ביבשת החדשה מתוך חירות דתית אמיתית. הכפר פלימות'- שמכיל היום בעיקר בתי קפה ומלונות הוא ההתיישבות הותיקה ביותר בארצות הברית שיש בה רצף התישבותי מאז ראשית המאה ה17. כיום- אפשר לראות בנמל של פלימות' דגם משוחזר של ה"מייפלאואר" שנבנה באנגליה בשנות החמישים של המאה העשרים כמתנה לארה"ב על הסיוע שלהם לאנגליה במלחמת העולם השניה. הספינה שיחזרה את מסעה המפורסם של המייפלאואר והגיעה לפלימות' בחורף 1957. היום, אפשר לסייר בתוך הספינה ולפגוש אנשי צוות בלבוש תקופתי שמסבירים לך במבטא ובמילים של המאה השבע עשרה בחבל האנגלי שממנו הגיעה המייפלאואר – על המסע שלהם ועל האופן שבו התנהלו החיים בספינה. היה ממש מעניין ומלמד! במיוחד לדביר שבדיוק למד על זה בשיעורי היסטוריה אמריקאית והתרגש לראות את הכל במציאות (כמעט).

החג התקרב. וכמו בני ישראל גם אנחנו חנינו על הים, אבל לא על ים סוף אלא במדינת רוד איילנד – מדינת האוקינוס- שהיא הקטנה ביותר מבין 51 המדינות של ארה"ב ושוכנת כולה לאורך החוף. הגענו אל העיר ניופורט, אחת הערים העתיקות בארה"ב, שבה נמצא בין השאר בית הכנסת הראשון בארה"ב שהוקם באמצע המאה השבע עשרה על ידי קבוצת יהודים אנוסים שברחה מפורטוגל, גם הם כמו אנשי המייפלאואר – הגיעו לאמריקה בשאיפה לחיות כאן מתוך חירות דתית. למרבה האבסורד משיחה עם הרב המקומי שם התברר לנו שכל צאצאי המשפחות הראשונות שהקימו את בית הכנסת- התבוללו. הוא אמר בפירוש שבאירופה היה ליהודים מזל כי העובדה שהייתה אנטישמיות שמרה עליהם מפני התבוללות וכאן באמריקה- דווקא החופש גרם לכך שהיהודים נעלמו. אבסורד מענין, לא?
בית הכנסת ההיסטורי בניו פורט , נקרא בית כנסת "טורו"- על שם הרב הראשון של בית הכנסת- יעקב טורו, שהבן שלו יהודה טורו הוא הנדבן שנתן למשה מונטיפיורי כסף למיזמים שלו בירושלים בשכונות שמחוץ לחומות. השם הבלתי רשמי של שכונת "משכנות שאננים"- השכונה הראשונה מחוץ לחומות- הוא: "בתי טורו"- על שמו והוא מונצח בשלט בכניסה לשכונה, כשמגיעים מכיוון העיר העתיקה.
כיום, בית כנסת "טורו" בניופורט פעיל כבית כנסת אורתודכסי ציוני בעיקר בשבתות ולדברי הרב המקומי בקיץ- כשהרבה תיירים באים לרחוץ בחופי ניו פורט, יש להם מנין כל יום. אבל בחג עצמו למרבה הצער לא היה מנין. רק שמונה גברים, כולל נתנאל וכולל הרב והשאר חוץ משלושה מקומיים, היו תיירים שהזדמנו כמונו לעיר. גם בבוקר לא היה מנין, לצערנו, אז אחרי התפילה הקצרה והקידוש המצומצם (מזל שהיו שם הילדים שלנו לחסל את כל עוגיות- הקוקוס...) טיילנו במרכז העיר ההיסטורי של ניופורט שהזכיר לנו את המושבות הראשונות בארץ (בתי אבן ועץ ישנים, חלקם עוד מהמאה השבע עשרה, סגנון אירופאי מאוד מרשים, פסלים וגינות ) ואת שאר החג בילינו עם מצות ופסטרמה בטיילת שעל שפת הים. היה די קר , אבל הילדים נהנו לאסוף צדפים ענקיים ולשחק בחול ולמרות היום המעונן הסתבר שאפילו השתזפנו.
באיסרו- חג, יצאנו בדרכנו דרומה חזרה לפילדלפיה, אבל בדרך עצרנו בניו הייבן, שבקונטיקט, לסיור באוניברסיטת ייל היפה והמפורסמת, שראשית בתחילת המאה ה18 עוד לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב. זו אוניברסיטה גדולה מאוד, משתרעת על פני כמה רחובות ומורכבת מהמון מבנים בסגנון גותי עם כיפות עגולות, צריחים ומגדלים ובין הבנינים כמובן דשאים מוריקים. ביקרנו שם בבנין החדש שבו שוכן "הלל"- מועדון לסטודנטים היהודים וכן בית הכנסת של האוניברסיטה ופגשנו כמה סטודנטים יהודים ועוד בחור ישראלי שקצת הסבירו לנו על הבנין. לסיכום הטיול שלנו נסענו לתצפית בראש אחד ההרים שמשקיפים על ניו הייבן ממזרח (קוראים למקום הזה- "פארק הסלע האדום"- ואכן כשמו כן הוא – גוש סלע אדום ומצוקי שמתנשא לגובה של כ300 מטר מעל פני הים (ניו הייבן היא על שפת הים ויש בה גם נמל גדול). הנוף משם היה ממש יפה- כל ניו הייבן עם השדרות המוריקות , הנמל והים והרי קונטיקט המיוערים מסביב.
אחרי פיקניק קצר וכמה תמונות, חזרנו למכונית והתחלנו את הנסיעה דרומה. רק שלוש וחצי שעות מניו הייבן, שכאן זה נחשב נסיעה די קצרה. הגענו הביתה לקראת עשר הביתה ועוד הספקנו להשתתף במימונה אצל משפחת אסולין – השליחים בבית ספר "תורה אקדמי" שהם גם שומרי הגחלת של תפוצת מרוקו בבלה קנווד.
לסיכום- היו עשרה ימים גדושים במפגשים ומקומות מעניניים ובמצות כמובן. הזמן עבר לנו ממש מהר ורוב הזמן גם ממש בנעימים, כך שעכשיו טיול של חודש מחוץ לבית לא נראה לי בלתי אפשרי.
ביום חמישי שאחרי פסח- חזרנו לשיגרה פחות או יותר. כלומר- אני והילדים חזרנו לבית הספר ונתנאל המשיך בהכנות שלו לכנס הסיום של התוכנית שלהם שהיה השבוע ביום שני (מוצאי יום השואה...). הסמסטר שלהם נגמר ורוב החבר'ה חזרו הביתה- לישראל, לאירופה או למקומות אחרים בארה"ב.
אצלנו בבית הספר השנה אמנם לא נגמרה באופן רשמי אבל כבר ממש רואים ומרגישים את הסוף ובתום ספירת העומר- רק שבוע אחד אחרי חג השבועות כולנו נצא לחופשת הקיץ שכאן היא ממש ארוכה- 12 שבועות! (ארוך מדי לרוב ההורים כאן ולכן כנראה רובם מאפסנים את הילדים שלהם בקמפים – שזו בעצם פנימיה רק עם דברים כיפיים- לפחות לחודש ולפעמים גם לחודשיים!!)

אני מסיימת את כתיבת הבלוג הזה בראש חודש אייר. בין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות שיהיו בשבוע הבא. הימים האלה שבארץ הם כל כך משמעותיים ומיוחדים, נחווים כאן בצורה לגמרי שונה.
ביום ראשון הייתה כאן תוכנית מיוחדת בבית הכנסת: הדלקת נרות זיכרון על ידי אנשים מהקהילה שהם בנים של ניצולים או ניצולים בעצמם (יש עוד בודדים כאלה כאן...), קריאת קינות שנכתבו על השואה ואחר כך הקרנה של סרט בהשתתפות המפיק שהוא אחד ממתפללי בית הכנסת וגם מרצה ליהדות ולתקשורת באוניברסיטת דרקסל כאן בפילדלפיה.
ב"תורה אקדמי"- בית הספר היסודי, הכינו בנות השירות הלאומי קיר זיכרון וגם הציגו עם בנות כיתה ה' טקס בסגנון ישראלי עם קטעי הקראה (רק בלי שום שיר! יש כאן הקפדה היסטרית על הנושא של מוסיקה בספירת העומר ולא משנה אם זו מוסיקה שמחה או עצובה כל עוד יש כלי נגינה ברקע!)
ובתיכון הקרינו את אותו סרט שראינו בבית הכנסת , שוב בליווית הסברים מצד המפיק. הסרט הזה- שבמרכזו ניצולת שואה, מכפר קטן בפולין שהיגרה אחרי השואה לארה"ב וחיה כיום בניו ג'רסי, ממחיש את האופן שבו משתלבת השואה בנראטיב היהודי- אמריקאי ועד כמה זה שונה ממה שקים בישראל:
טובי, גיבורת הסרט היא אומנית ובאמצעות תמונות שהיא מציירת, ראיונות איתה ועם בני משפחתה וקטעים מהרצאות שלה בפני תלמידים, תואר בסרט העולם שאבד כפי שהיא זוכרת אותו מילדותה. הקטע של השואה עצמה בסרט לא היה ארוך בכלל, למרות שגם ממנו יש לה כמה זכרונות מצויירים. היא ואמא שלה שברחו מהגטו והסתתרו באיזור הכפר שלהם וביערות בסביבה- ניצלו. אביה ושלושת אחיה נרצחו. אחרי השואה היא הגיעה לארה"ב , התחתנה, ילדה בת אחת ויש לה שני נכדים. זה באמת היה סרט מענין וגם העיסוק הנרחב בפולין של שלפני המלחמה ובחיים היהודיים שאבדו היה חשוב ומרגש. המפיק סיפר בהקדמה שלו שהוא חקר את האופן שבו מונצחת שואה לאומית אצל עמים אחרים- והמשותף לכולם היה שתמיד יהיה עיסוק נרחב בשואה ובהצלה אבל מעט מאוד בחיים שלפני. זה כואב מדי, כנראה, העימות הישיר עם האובדן. אבל דווקא בגלל זה, הוא בחר בגברת הזו, שהתפרסמה בזכות הציורים שלה אודות החיים בכפר שלה בפולין, לגיבורת הסרט שלו. כדי לאפשר היכרות עם העולם שעל אובדנו בעצם אנחנו מתאבלים.
באחד הקטעים החזקים בסרט הוא מראיין כמה חברים של הגיבורה, טובי- כשהם מבלים בבתי הקיץ שלהם בהרי הקטקילס- כמה שעות נסיעה צפונה מהעיר ניו יורק. השיחה כולה באידיש ובין שברי המשפטים שם אנחנו נחשפים לכמה מהטרגדיות שהגברים והגברות המבוגרים האלה, בלבוש האמריקאי הנינוח שלהם ועל כל הנוף היפה מסביב, סוחבים איתם. טובי תיארה כמה היערות שמסביב, האגמים, הנחלים והברווזים ששוחים בהם, מזכירים לה את היערות בפולין שבהם היא הסתתרה. ואני ישר חשבתי על סבא וסבתא שלנו זכרונם לברכה, שישר מהשואה הגיעו אל הארץ החמה ואל כל האתגרים של בנין המולדת. לא היו להם כאן יערות , שלגים, נהרות ואגמים , רק המון שמש, מלחמות וקשיי פרנסה, מצד שני הם זכו להיות חלק מסיפור התקומה של עם ישראל. השואה שלהם לא הסתיימה במעבר לגלות אחרת, נוחה יותר , דמוקרטית ועם המון חופש אישי ודתי- אלא בנס הגאולה של דורנו, שהם היו חלק מהתגשמותו.
וזה בדיוק החלק שהיה חסר לי בסיפור השואה של גיבורת הסרט ובאופן שבו נחווה כאן יום השואה כולו: עוד טרגדיה, גדולה ככל שתהיה, בהיסטוריה היהודית ולא חלק מסיפור גדול יותר של החשיכה העצומה לפני איילת השחר של הגאולה.
ובינתיים- התחלנו גם בהכנות ליום הזיכרון וליום העצמאות. שוב יש תוכנית מיוחדת בבית הכנסת ותהיה מסיבה בכל אחד מבתי הספר. עם הכיתות שאני מלמדת עברית כבר עסקתי השבוע בטקסטים על הסמל, על הדגל ועל מקומות בארץ ישראל, אבל כמה שלא יהיה כאן שמח זה לא יהיה דומה אפילו... עם כל ההתרגשות וההזדהות אנחנו עדיין כאן, עדיין יושבים על נהרות בבל בזכרנו את ציון.
בכל טקס רשמי או אירוע מכובד של בית הספר ישירו כאן לצד "התקוה" גם את "הנס זרוע הכוכבים" (המנון ארה"ב...) ולצד הדגל הכחול- לבן תמיד יהיו גם כוכבים ופסים לבנים על רקע אדום- כחול. כי היהודים כאן , בארץ המוזהבת הזו, שנתנה להם כל כך הרבה , תמיד יהיו גם אמריקאים (יהודים של מקף= יהודים- אמריקאים- כמו שקראו להם באחד הקורסים שלי באוניברסיטה). ואנחנו , מנגד, תמיד נרגיש את עצמנו בעיקר ישראלים .
זה קצת מוזר, כי בארץ היינו רגילים לחשוב על עצמנו קודם כל כיהודים. ועכשיו- אחרי כמעט שנה כאן בגלות, אני מרגישה שהישראליות שלנו היא יהדות מסוג אחר ושכמה שהם יקפידו כאן על חלב ישראל ועל מוזיקה בספירת העומר, זה אף פעם לא זה כשאתה לא מדבר עברית ומבין באמת את התפילות ואת תורה וכשאתה לא חי בארץ.
היו לנו לאחרונה כמה שיחות עם חבר'ה ישראלים חילונים שהשתתפו השנה עם נתנאל בתוכנית. וחשבנו על זה שגם אלו מביניהם שרחוקים לגמרי ממצוות כמו שבת וכשרות, יכולים להיות הרבה יותר מחוברים לעם היהודי מאשר חלק מהחברים הדתיים שלנו כאן. כי להיות ישראלי מסתבר- זה סוג של יהדות.
ואם נחזור שוב ליום השואה: כשצפיתי בטקס מ"יד ושם" שבו ראו כמה קצינים בצה"ל ניצבים ליד סבא או סבתא ניצולי שואה שהדליקו משואה, חשבתי על זה שלניצולי שואה רבים שבחרו להגר לאמריקה אחרי השואה יש נכדים גויים, או במקרה הטוב- נינים גויים... ובטווח הרחוק זה טיפה יותר חשוב מבית- חורף בפלורדיה ובית- קיץ בהרי הקטקילס...

בתפילה לגאולה השלמה ולקיבוץ גלויות
יום עצמאות שמח לכולם !

(ולמי שמתענין בתוכניותינו לשנה הבאה- אז הן עדיין לא סגורות. מבטיחים לעדכן)

יום שלישי, 22 במרץ 2011

אשר הוגלה מירושלים"...- ימי הפורים בפילדלפיה.

פורים בגלות.
הכינו אותי מראש שזה לא כמו בארץ ובטח לא כמו בירושלים- שבה חוגגים את פורים כמעט שלושה ימים( יום התחפושות בבית הספר, הפורים הרגיל ואז שושן פורים) אבל האמת שהיה שמח ונחמד הרבה יותר מהמצופה:
במוצ"ש הלכנו כולנו יחד לקריאה המרכזית, שהתחילה כאן ממש מאוחר- רק בשמונה וחצי- כי אנחנו כבר בשעון קיץ . הילדים שיתפו פעולה וישבו יפה (אורי שלא ישן בצהרים- נרדם על נתנאל תוך כדי. מזל שתחפושת הדרקון שלו הייתה נוחה...) – מה שעזר לרתק את הילדים הייתה העובדה שהקריאה הייתה ממש מגניבה- עם בעל קורא שמשנה את הקול שלו לפי הדמות שמדברת במגילה ועם עוד אפקטים כמו טייפ שמשמיע מוזיקת מרוץ סוסים אחרי "הרצים יצאו דחופים" ועוד כמה בדיחות פרטיות של בית הכנסת כאן שהסבירו לנו אחרי הקריאה (וגם אמרו לנו שהם חוזרים בדיוק על אותו דבר כל שנה ובשנה הראשונה זה מצחיק...)- אנשים הגיעו עם תחפושות ועם רעשנים אימתניים ( משפחה אחת באה עם השופרות האלה שהרעישו איתם במונדיאל) אבל כולם היו ממש ממושמעים והפסיקו מיד כשהגבאי הרים את היד- חוץ מאשר בהמן האחרון כשנתנו לכולם להוציא את כל המרץ ולהרעיש יותר -בקיצור- היה שמח מאוד אבל מאורגן.
קריאה של נשים לנשים- אין כאן (אמנם אמריקה אבל קהילה שמרנית במיוחד בקטע הזה...) וזה חסר לי (זימרתי לעצמי את פרק א שקראתי בשנים האחרונות) אבל ב"ה היה נחמד להיזכר בפורים עם כל הרעש בהמנים ועל כל הילדים המחופשים מסביב, כמו שלא חוויתי כבר הרבה שנים.
עם משלוחי המנות החלטנו לא להשתגע, בין השאר כי לא חשבנו שנקבל כל כך הרבה , קנינו כמה במברות ושוקולדים ואפילו לא סידרתי אותם לפני שהלכתי לקריאת המגילה אבל במפתיע די הרבה אנשים ביררו איפה אנחנו גרים (ולא כזה פשוט למצוא את הבית שלנו...) קיבלנו הרבה יותר משלוחי מנות ממה שחשבנו שנקבל, אז נאלצנו למחזר את כל מה שקיבלנו - אבל זה בסדר גמור- גם ככה הילדים לא הפסיקו היום לטחון שטויות...
מה שהיה נחמד זה שהרבה מהמשלוחים היו של חברים של הילדים שהביאו משלוחים מאוד קטנים אבל שהראו על יחס אישי ותשומת לב.
לסעודת פורים הזמנו את כל עמיתי המחקר שלומדים עם נתנאל כאן באוניברסיטת פן- משפחה אחת ישראלית והשאר יהודים-אירופאים רווקים בני 35-45 . קהל שונה מאוד מהחברים שבדרך כלל אנחנו חוגגים איתם את פורים בבית שלנו בירושלים- פחות דברי תורה וריקודים בסגנון ישיבתי ויותר דיבורים על מצב האקדמאים בתחום לימודי הרוח בעולם.... (בקצרה- זה לא הג'וב הכי מוצלח. היה די מדכא לשמוע מה אנשים עם דוקטורט בהיסטוריה צריכים לעבור וכמה זה קשה למצוא מישרה באקדמיה לא רק בישראל!)
אבל למרות האווירה השונה היה ממש נעים , כולם נהנו, התלהבו מהילדים, היה הרבה יין טוב והרבה בשר , האוכל שהכנתי יצא טעים- למרות שאני ממש לא מאלו שרגילות לבשל לגדוד. בסוף הארוחה שנמשכה כמעט אל מוצאי פורים קראנו לגלן, השכן המורמוני שלנו ,לצלם אותנו למזכרת עם התחפושות ועם כל האורחים וככה קצת הסברנו לו ולקיטי אשתו על פורים (שלדבריהם נשמע להם כמו גירסא של הלואין עם התחפושות והממתקים. אוקי, שיהיה... לא ממש נצליח להסביר להם לעומק מה זה פורים, נהפוכו וכו', נכון?)
חשבתי על זה שבעוד כמה שנים כשנתסתכל בתמונות האלה - לא בטוח שנזכור מי כל האנשים שחגגנו איתם את פורים בפילדלפיה בשנת תשע'א... אבל בהחלט הייתה חוויה מיוחדת.

היום- שושן פורים- כשבירושלים נמשכו החגיגות היה אצלנו בבית הספר היסודי קרנבל- אירוע בסגנון שוק פורים – שהרימו משפחת אסולין השליחים הנמרצים שלנו כאן בבית הספר ומעין ויעל- בנות השירות המשקיעניות והבלתי נלאות. זה די נדיר כאן ב"תורה אקדמי" שמבטלים יום שלם לטובת פעילות בלתי פורמלית וכל הילדים היו נורא מרוצים כמובן!

ובתיכון- כל הבנות נמצאות בעיצומן של החזרות ל"חגיגה" (במלעיל)- ככה הם קוראים למשהו שדי דומה להכתרה שעושים בחודש אדר באולפנות. זו הפקה רצינית ביותר- עם במאית, סאונד, תאורה וכו'-פתוחה רק לנשים ולכן הבנות שרות ורוקדות על הבמה. הסיפור הוא פארפארזה על סיפור מגילת אסתר שמתרחש בתיכון אמריקאי בן- ימינו (מה שהסבירו לי זה שכל שנה ב"חגיגה" עושים עיבוד אחר לסיפור המגילה בהקשר ובסגנון שונה). הבנות עצמן כתבו את המחזה ותכננו את השירים והריקודים שמשולבים באמצע. הערב (יום שני, שושן פורים)- אחרי שאני שומעת מהן על החזרות לחגיגה בערך מט'ו בשבט (בדרך כלל ההקשר הוא שהן לא יכולות לבוא לשיעור \ להכין שיעורי בית\ ללמוד למבחן- בגלל החזרות...)- נשארתי אחרי הלימודים לראות אותן על הבמה. היה ממש מרשים! יש שם כמה שרוקדות ושרות מדהים וזו שמשחקת את המן למשל (בהצגה שלהם הוא הפך להיות ארס אלים שמשליט טרור בבית הספר)- היא אחת הבנות העדינות שבכיתה שלי אף פעם לא מדברת. היה ממש מענין לראות אותן ככה ולקבל זווית קצת אחרת על החבר'ה שאני מכירה רק בכיתה.
כל הפורים הזה נחגג על רקע הדילמות שלנו לקראת שנה הבאה. כן. אנחנו עדיין מחכים לתשובות ומתלבטים האם להישאר לשנה נוספת בכל אופן או לחזור בקיץ.
בתפילה שמה לא יהיה הכל יתהפך ויסתדר לנו בסוף לטובה!
ב אדר ב תשע'א
איך יודעים שבא אביב?

הסתכלתי עכשיו וראיתי שבבלוג הקודם עוד כתבתי שלילדים קשה עדיין עם השפה ומבחינה חברתית, אז ב"ה הקטע הזה כבר מאחורינו. כל ארבעת הילדים כבר מבינים ומדברים אנגלית לא רע. דביר ויצחק גם כותבים וקוראים ומצליחים להשתלב בשיעורי האנגלית. אורי ואלה מפטפטים באנגלית, חוזרים על כל השירים שלמדו ולפעמים אני אפילו שומעת אותם מדברים ביניהם באנגלית. לא יאמן כמה מהר קולטים שפה חדשה בגיל הזה! הלוואי עלינו!
הקטע של השפה גם עזר מאוד מבחינה חברתית. ב"ה הם מרגישים ממש טוב עכשיו בכיתה, משחקים בהפסקות ובסה"כ די שמחים בבית הספר וכמובן שזה משמח גם אותנו. ולשאר החדשות האופטימיות: האביב טרם התחיל באופן רשמי אבל הסימנים המעודדים כבר נראים מעל ומתחת לפני השטח. זה מתחיל בטמפרטורות שמאז השלג האחרון שהיה כאן בסוף פברואר (בניגוד לכל השלגים שהיו לפניו השלג הזה נמס ונעלם תוך כמה ימים) עולות בהדרגה ועכשיו הן ממש סבירות, כלומר- מעל האפס, אפילו בלילה ולפעמים גם סביב ה15 מעלות – שזה כבר נראה לי ממש חם. תארו לעצמכם שאנחנו לא מדליקים את ההסקה חלק מהזמן וכבר אפשר להסתובב בחוץ בלי כובע והאוזניים לא קופאות. מה שיש כאן עכשיו, לקראת האביב, די דומה לחורף הישראלי (אני מסתכלת בעמוד הבית שלי במייל שבו יש טמפרטורות של ירושלים ושל פילדלפיה ומסתבר שהשבוע בירושלים אפילו יותר קר)- מזג אוויר קריר, גשמים מדי פעם , רוחות ועננים לפעמים אבל גם ימי שמש יפים שעושים חשק לטייל ובחוץ ולנשום את הטבע המתעורר לו מתרדמת החורף. הדשאים חוזרים להיות ירוקים ובגינות יש כבר המון פרחים שנראים כמו כרכומים- עם אבקנים בצהוב זרחני, אבל עם עלי כותרת סגולים- בהירים- המונים מהם, מרבדים שלמים של סגול על הדשא, שבטח מרמזים על הפריחה המקסימה שתהיה כאן בעוד כמה שבועות.
פורים בפתח, אבל האמת היא שהרבה פחות מרגישים אותו כאן. אתמול בראש חודש אדר לא היה בבית הספר כלום כדי לציין את המאורע. לא "מישמישמישמישה" בכיתות, לא התחפשויות או איפור או אפילו קישוטים בכיתות- יום שני רגיל , משמים ויבש. בחנויות, לא מוכרים תחפושות (אפשר כמובן להזמין כאן תחפושות באינטרנט, אבל הזולות ביותר יעלו 20 דולר וזה קצת יותר ממה שאנחנו משקיעים בתחפושות בדרך כלל – בכל זאת רק יום בשנה) אז הצטיידנו אצל מישהי שיש לה גמ"ח תחפושות – מצאנו תחפושות נחמדות לכולם ושילמנו חמישה דולר לכל תחפושות כדי לשכור אותם. בסופר עם המחלקה הכשרה שבו אנחנו עושים קניות לשבת – כבר מכרו אוזני המן ועליהם כתבו- שפורים יהיה ביום ראשון- 18 במרץ (י'ד אדר- מה זה? אפילו התלמידים הדוסים בבית הספר לא ממש חפופים על לוח השנה העברי, כמו שנוכחתי לגלות ...)
בזמן האחרון לא טיילנו ולא עשינו דברים מיוחדים בסופי השבוע- חוץ מקצת שופינג. נתנאל נלחץ קצת מכך שסוף השנה שלו כבר מעבר לפינה (הם מסיימים בתחילת מאי!) ועכשיו הוא מנצל כל דקה פנויה להתקדם עם המחקר שלו- גם בימי שישי, מוצ"שים ואפילו בחלק מימי ראשון. את הטיול שלנו בפסח אני מתכננת בימים אלו ומקווה שהכל יסתדר לפי הציפיות ושמזג האוויר הבלתי צפוי כאן באביב- ישתף איתן פעולה. אני כל כך מחכה לטיול הזה!
משהו קטן שבכל זאת עשינו כאן נתנאל ואני במוצ"ש האחרון היה לצפות בסרט "גיא אוני"- כן הסרט הישראלי החדש שרק יצא לאקרנים השבוע בארץ- הגיע גם לכאן- לפסטיבל הסרטים הישראלי של פילדלפיה. זו הייתה הקרנה חגיגית ומיוחדת בהשתתפות הבמאי שסיפר קצת גם על תהליך ההפקה ועל חלק מהבחירות התסריטאיות שלו. זה סרט נחמד, אם כי לא מפעים ומרגש כמו הספר. די מורגש כשצופים בו שהוא נעשה בתקציב דל ושההפקה לא מקצועית עד הסוף. התחושה לפעמים היא של סרט סטודנטים עם תסריט חובבני, אבל הסיפור נוגע ללב, השחקנים די טובים, הצילום יפה- מעביר היטב את הזוהר של השמש הישראלית ואת הדלות והעליבות של ארץ ישראל בראשית ימי הציונות. האחיות של פאניה- גיבורת הסרט- שהגיעה לארץ ישראל ב1882- היגרו מרוסיה לאמריקה ויש קטע בסרט שהיא כותבת להן מכתב באנגלית – הסצנה הזו קיבלה משמעות מיוחדת באולם ההקרנה בפילדלפיה – שחלק מהנוכחים בו היו ישראלים אבל רובם היו יהודים- אמריקאים- שהמשפחות שלהם הגיעו מאירופה אל היבשת החדשה והמוזהבת, כשגיבורי הסרט נאבקו בציפורניים על הגשמת החלום הציוני והפרחת השממה הגלילית בארץ ישראל. מצד שני, גם כאן באמריקה, לא היה קל אז. לא היו שמש ובצורת ולא היה צריך לשאוב מים מהבאר כמו בגיא אוני, אבל היו עוני, דלות ועבודה מפרכת- גם בשבתות ובחגים היהודיים- מסיפורים של אנשים כאן הבנו שזו הייתה מסירות נפש של ממש לשמור שבת – כי בהרבה מקומות עבדו ביום הזה ולכן גם אנשים שהגדירו את עצמם דתיים היו הולכים לבית הכנסת מוקדם בבוקר ואז ממשיכים לעבודה , כי המשמעות של שמירת שבת מוחלטת הייתה צמצום רוב המקומות שבהן יכולת לעבוד כשכיר- זה היה ככה עד לפני שני דורות. בקיצור- היה מענין לראות שהעם שלנו עשה כברת דרך רצינית מאז סוף המאה התשע עשרה!

ט אדר ב תשע'א 15 למרץ 2011
ועכשיו- זה כבר כמעט רשמי שאנחנו באביב: עברו כאן לשעון קיץ לפני יומיים! ככה זה כשאין אילוצים כמו ליל הסדר, סיום הצום ביום הכיפורים או קימה לסליחות: ברגע שהיום מתארך ויש אור כבר לפני שש בבוקר עוברים לשעון קיץ- כמה פשוט! המשמעות של זה מבחינתנו היא שצום תענית אסתר יסתיים אצלנו ברבע לשמונה בערב ושהשבתות כבר נכנסות כמעט בשבע ולכן בית הספר עובר ליום לימודים רגיל ביום שישי- תארו לעצמכם מה זה ללמוד עד 4 ביום שישי ולהגיע הביתה שעתיים וחצי לפני שבת...
אבל לפני שהעבירו את השעון ביום ראשון האחרון – הייתה לנו שבת מאוד מיוחדת עם התלמידים שלי מ"קוהלת- ישיבה- הייסקול". הם קוראים לשבת כזו – shabaton - זה השם שלהם גם לשבתות של בני עקיבא שבארץ היינו מכנים- סמינריון. בכל אופן, השבת הזו שבה היינו לא היתה ממש דומה לשבת- סמינריון במובן שחושבים עליו בארץ. הרבה יותר בקטע של fun ופחות בקטע של תוכן:
ביום שישי למשל, לפני שהגיעו למלון שבו התארחנו בשבת- כולם הלכו לבאולינג (בארץ בטח היו מארגנים איזה טיול . דווקא היה מזג אוויר טוב!), משם המשיכו למלון והתארגנו לשבת (עוד הבדל : איך שהחבר'ה כאן מתלבשים: עניבות\ פפיונים וג'קטים לרוב הבנים, שמלות אלגנטיות ועקבים גבוהים לכל הבנות. שמלות שלא ממש היו מתקבלות בבתי ספר דתיים בארץ מבחינת צניעות, דרך אגב...) , קבלת שבת קרליבך- עם הרבה שירים והתלהבות- את זה הם מכירים מ"בני עקיבא" בעיקר ובשבת ראו את כל החבר'ה המתלהבים שהם מדריכים או קומונרים בסניף פורחים ומנהלים את כל השירה. אחרי ארוחת הערב (קיטרינג ממש טוב. עוד הבדל- לא האוכל הדלוח של האולפנות והישיבות שיש בסמינריונים) היה טיש עם כמה דברי תורה ושירים, אחד השירים שלהם שם היה : דו- יו- אב רוח? יס ווי דו! ווי הב רוח! וואט אבאוט יו? ( ההגדרה שלהם לרוח- זה משהו יותר כמו מורל ופחות למשהו רוחני, כמו שאנחנו רגילים לחשוב. אחד המושגים שלמדנו שם בשבת היה : "שבעס רוח"- - שוב יותר בקטע של התלהבות ומורל).
בבוקר, חוץ מתפילה וקידוש הייתה גם פעולה קצרה. אם אתם חושבים דפי מקורות, הרב קוק וכאלה אז תחשבו שוב. זה היה משהו יותר חברתי עם מסר פשוט כלשהו של מה אני יכול ללמוד מאחרים ואחרי הארוחה היו שלוש שעות מנוחה עד לסעודה שלישית. בסעודה השלישית דווקא הייתה האווירה המוכרת של סעודה שלישית בסמינריונים ובשבתות ישיבה. נתנאל, שהתלהב מההזדמנות להיות שוב עם תיכוניסטים ולשיר את כל השירים המוכרים- ארגן את כולם לשבת במעגל וזה בהחלט הוסיף לאווירה. דביר ויצחק שישבו לידו במעגל התרשמו מאוד מהשירה. לדביר זה הזכיר את השירה שלהם במוצאי שבת בעזרא והוא אמר לי שבאיזשהו שלב הוא כמעט בכה מהתרגשות. המנהל שלהם שדיבר בסעודה שלישית תוך כדי השירה סיפר בנימה מאוד אישית על בית הספר הקודם שהוא ניהל בלוס אנג'לס וכמה הוא והמשפחה שלו שמחים על המעבר, כמה הוא גאה בתלמידים על השבת הזו וכו' וכו'. (מהניסיון שלנו בסמינריונים בארץ בדרך כלל המנהל יהיה זה שיעשה להם שיחת שטיפה על איך שהם התנהגו ואת השיחות היותר רוחניות יעבירו מדריכים או רבנים מבחוץ. כאן את כל הפעילויות העבירו אנשים מהצוות) ;במוצ"ש שוב היה קטע של פאן- הלכנו למקום של פעילויות אין- דור- הבנו שיש הרבה מקומות כאלה גם באיזור פילדלפיה- מעין לונה פארק קטן עם מכוניות מתנגשות, מתקנים שונים ומשחקי וידאו- אני די מתעבת מקומות כאלה- עם מוסיקה רועשת, יותר מדי גירויים מסביב, נראה לי כמו התגלמות החומרנות והשטחיות, אבל החבר'ה- כולל הילדים שלנו- דוקא נהנו.
כדי להמשיך את הפאן חזרנו משם למלון לארוחת לילה של פיצות וגלידות ...
לסיכום- היה שונה מאוד מהסמינריונים שאנחנו רגילים אליהם בארץ- לטוב ולרע , אבל נהננו גם מההיכרות עם עולם התוכן והחוויות שלהם ובעיקר מהמפגש הישיר עם חבר'ה שרובם מחוץ למסגרת בית הספר וכשהקשר ביני לבינם הוא לא של מורה ותלמידים- הם ממש אחלה... והלוואי שחלק מהם שהולכים ללמוד בארץ בשנה הבאה(90 אחוז מהשמיניסטים) גם ישארו.
בבוקר החבר'ה נסעו הביתה לפילדלפיה ואנחנו עצרנו בדרך לטיול נחמד באיזה פארק שלא היינו בו עוד- עם נחל גדול והמון עופות מים. אחרי כמה ימי שמש מקסימים דווקא היה יום קר וסגרירי למדי אבל נהננו להיות קצת בטבע, באוויר הצח ולראות על העצים ועל האדמה את סימני האביב, שעכשיו הוא כבר ממש כאן כדי להישאר.
חזרנו ביום שני לשבוע של ערב פורים, בתיכון ובבית הספר היסודי היו כמה אירועים קטנים , בנות השירות הלאומי קישטו את בית הספר והתחפשו כל יום למשהו אחר כדי להכניס אותנו קצת לאווירה
ובסאנדי האחרון חגגנו את פורים- אבל זה כבר בבלוג הבא.

יום שני, 14 בפברואר 2011

משנכנס אדר א

14 לפברואר 2011 – אדר א תשע'א.
לא יאמן שאנחנו כבר באדר א וכמעט באמצע פברואר !
הזמן כאן פשוט טס והימים עמוסים בהתנסויות חדשות ובהמון אתגרים, הצלחות ורגעים משמחים אבל עדיין גם בהרבה קושי ובדידות.
מה שמעודד הוא שככל שהשבועות טסים אנחנו מתקרבים לסיומו של החורף כאן ולסוף שנת הלימודים ואולי גם לחזרה שלנו לארץ הקודש- לתמיד או לפחות רק לביקור. דביר סיפר לי לפני כמה ימים שהיה לו חלום כזה כיפי שהוא לא רצה להתעורר ממנו- כי בחלום שהיה כל כך מוחשי- נסעו איתו החברים הטובים שלו מהכיתה בירושלים בסקול בוס לבית הספר. שאלתי אותו אם כאן אין לו בכלל חברים, כי על פניו זה נראה שהוא מסתדר בכיתה שלו והוא אמר לי שהוא לא היה מגדיר אותם חברים אלא ילדים שהוא מכיר... היה קצת עצוב לשמוע את זה, אבל שלא תחשבו שהילדים שלנו עצובים או בודדים. יצחק ודביר בעצמם אמרו שהם היו רוצים להישאר שנה נוספת כדי לחזק את האנגלית. דביר אומר שזה יעזור לו לעשות סרטים וליצחק, שרוצה להיות מדען זה יעזור לקרוא את כל החומר המחקרי. חוץ מזה הם מאוד התגבשו כאן אחד עם השני ואיתנו גם, יוצא לנו לבלות הרבה יחד כמשפחה, הרבה יותר ממה שהיינו מבלים יחד בארץ ולצד הימים הפחות כיפיים בבית הספר יש לנו גם הרבה זמנים וימים כיפיים בעיקר בסופי שבוע, אבל לאחרונה בעקבות מזג האוויר זה היה גם בסתם ימי חול:
השבוע שעבר היה השבוע הראשון מזה חודשיים שלא הפסדנו אף יום ואפילו לא התחלנו מאוחר בגלל מזג האוויר. גם בשבוע שלפני כן כשקצת התחמם וכבר לא ירד שלג , היה כאן "גשם קפוא"- משהו שבין שלג לברד סמיך וקפוא- שיוצר שכבת קרח מחליקה בכל מקום. גם זו הייתה מבחינת המועצה שלנו סיבה להתחיל מאוחר את הלימודים ביום אחד ולבטל את הלימודים לגמרי ביום השני (אף אחד באמת לא הבין למה. זה היה קטע הזוי כי בשלב מסוים מזג האוויר הפך להיות סתם יום גשום, ממש כמו בארץ. בפירוש לא משהו שמצדיק ביטול לימודים. רואים? גם כאן יש קטעים כאלה של לימודים שמתבטלים בלי סיבה והורים שמקטרים על בית הספר שמבטל ככה לימודים- לא רק אצלנו! )
בדיוק שבועיים מאז השלג האחרון שירד ורק עכשיו המדרכות והכבישים חוזריםלרוחב המקורי שלהם, אחרי שהטמפרטורות עלו קצת (אבל לא להיסחף- עלו זה ל5-6 מעלות מעל האפס בערך...) וערימות השלג האימתניות בכל מקום נמסו קצת. המראה הכללי הוא עדיין לבן ואפרורי אבל לפחות כבר לא צריך לבוסס בתוך שלג עד קצה המגפיים בכל פעם שיוצאים מהבית.

למרות הקור והשלג יצא לנו לטייל ולבקר בלא מעט מקומות בתקופה האחרונה: בתחילת ינואר נתנאל הוזמן להרצות בכנס של ידידי האוניברסיטה העברית בוושינגטון ולרגל המאורע בילינו כולנו מיום שישי במלון בדאון- טאון של וושינגטון. בדרך לשם , בלי שום התראה , הג'יפיאס שלנו שבק חיים לפתע. היה קצת מלחיץ כי אנחנו די חסרי אונים בלעדיו, אבל התקשרנו לחברים שהכתיבו לי את כל הנחיות הנסיעה מהגוגל- מפס. הנחיות הכניסו אותנו לוושינגטון בדרך הכי ארוכה ופקוקה שהוסיפה לנו עוד שעה נסיעה בערך, אבל בסופו של דבר, עשר דקות לפני כניסת השבת, נכנסנו למלון והספקנו להתארגן. התפללנו שם בבית כנסת שנקרא- "קשר ישראל"- בשכונת ג'ורג'טאון היוקרתית – משהו כמו טלביה או רחביה כנראה- בתים ישנים ואלגנטיים, הרבה רווקים וסטודנטים מעט משפחות עם ילדים ועוד כמה מבוגרים. הסתבר שאחד המתפללים הקבועים שם הוא הסנטור ג'ו ליברמן- שהתיישב ליד נתנאל בתפילה בשבת בבוקר והתחיל לדבר עם נתנאל ועם דביר בלבביות רבה ואחר כך בקידוש גם התענין בעיסוקנו בפילדלפיה,הציג לנו את אשתו וסיפר לנו על הבן שלהם שעוסק בניו יורק בכל מיני דברים שקשורים לזהות יהודית וכמובן שאיכשהו זה היה קשור גם לגיור. היה ממש נחמד לפגוש אותו!
בשבת אחרי הצהרים הלכנו לטיול ארוך מהמלון שלנו עד למונומנטים- אנדרטאות שונות לזכר דמויות ואירועי מפתח בתולדות האומה האמריקאית. הגדול והמפורסם מביניהם הוא המונומנט לזכר אברהם לינקולן- היכל עצום עם עמודים מעוטרים בסגנון מקדשים יוונים ובמרכזו פסל אדיר מימדים של לינקולן נוחו עדן -הנשיא הנערץ ביותר על האמריקאים- ועל הקירות מסביב קטעים מנאומיו המפורסמים. הסברנו קצת לילדים מי היה האיש ולמה הוא זכה לכבוד הזה וגם קצת על מרטין לותר קינג (שבדיוק ביום שני שלאחר מכן ציינו באמריקה את יום מרטין לותר קינג לזכרו) שנשא את נאומו המפורסם- I have a dream today- בדיוק על המדרגות מתחת למונומנט אברהם לינקולן שעליהן עמדנו.
ביום ראשון נתנאל הלך להרצות בכנס ואני והילדים נסענו ברכבת התחתית של וושינגטון לגן החיות הלאומי – שגם הוא כמו כל שאר המוזיאונים הלאומיים בעיר- בחינם לגמרי. היה קר ורוב החיות הסתגרו בבתיהם אבל לפחות ראינו את האטרקציה של גן החיות הזה- שני דובי פנדה שהגיעו לכאן לפני כמה שנים מתנה לארה"ב מממשלת סין.
בכנס- שהיה מוצלח מאוד , נתנאל פגש את ברברה- אחת הפעילות המתנדבות בוועד ידידי האוניברסיטה העברית בארה"ב. לא הייתי שם אז אני לא יודעת להגיד לכם איך זה קרה- כנראה שילוב של הקסם האישי של נתנאל ושל החום והכנסת האורחים של הגברת הזו- אבל כשנתנאל בא לאסוף אותנו אחר הצהרים הוא הכריז שיש לנו כבר הזמנה פתוחה לשבת נוספת בוושינגטון. אז בילינו עוד שתי שבתות בבית ואז בשבת שעברה שוב עשינו את דרכנו דרומית- מערבית מפילדלפיה לכיוון עיר הבירה (זה שעתיים וחצי בערך מהבית שלנו).
הפעם בילינו את השבת בפוטמק, שבמרילנד- שכונת וילות כפרית שמשמשת בעצם פרבר עשיר ויוקרתי של וושינגטון – בביתם של ברברה ולנרד המקסימים!! הם בני זוג בני חמישים וקצת, מאוד מבוססים כנראה, הורים לשלושה ילדים גדולים שכולם לומדים באוניברסיטאות ובקולג'ים ולא מגיעים הרבה- יש להם בית מרווח , מאובזר ומתוכנן בסטנדרטים שקצת קשה לדמיין בארץ וקומה שלמה לאורחים. שמענו מהם איך שניהם גדלו במשפחות קונסרבטיביות וניהלו אורח חיים מסורתי מינימלי למדי מבחינת שמירת מצוות ואיך בהדרגה בעיקר דרך הלימוד ובעקבות קשר אישי עם הרב של בית כנסת חב"ד שם – לנרד התחזק ונהיה לגמרי אורתודכסי. בעקבות ההתחזקות שלהם הם גם עברו לשכונה שבה הם גרים עכשיו, כי הם כבר הפסיקו לנסוע לבית הכנסת במכונית וברגל זה היה רחוק מדי ללכת. הסיפור שלהם דרך אגב- הוא לא יחודי. יש כאן לא מעט אנשים שסיפרו לנו איך הם הפכו מקונסרבטיבים לאורתודוכסים, פשוט כי הבינו שאין עתיד לדרך החיים הבלתי מחייבת שלהם ואיך הם התקדמו צעד אחר צעד במשך תקופה ארוכה עד למעבר לתוך קהילה אורתודכסית וגם על החשדנות המסוימת ולעיתים גם ההסתייגות של חלק מה"דתיים מהבית" אליהם. מה שעוד סיפר לנו לנרד זה איך הוא למד בארץ שנה באוניברסיטת תל אביב וממש רצה להמשיך שם ללימודי משפטים , כבר הכל היה מוכן ובגלל כל מיני סיבות בירוקרטיות האוניברסיטה לא קיבלה אותו ללימודי שנה א שם והמליצו לו ללמוד משפטים באוניברסיטת מישיגן היוקרתית שאליה הוא כבר התקבל, תוך הבטחה שאת הסטאג' הוא יוכל לעשות בארץ והם יכירו לו בכל הלימודים. את ההמשך אנחנו יודעים- במהלך הלימודים הוא פגש את אשתו, שהיתה הרבה פחות בענין של עליה לארץ, הוא התחיל לעבוד בפירמה יוקרתית וכבר נשאר כאן. אז הם אמנם מאוד מאוד ציוניים, מבקרים בארץ לפחות פעם בשנה, תורמים ופעילים בהרבה מסגרות שקשורות לישראל, אבל גרים כאן בוילה שלהם בפוטמק ולא בירושלים. מה שאנחנו חשבנו לעצמנו – זה שאם הוא היה עולה לארץ, רוב הסיכויים שהוא לא היה נהיה דתי, כי באותה תקופה הוא כבר לא שמר כלום. אז מה עדיף- לו אישית? לעתיד של עם ישראל? להיות דתי כאן או חילוני בישראל? אפילו בתור חילוני או מסורתי לא היה עדיף שהוא יקים משפחה ויבנה לעצמו קרירה בארץ?ואולי אם הוא היה בארץ גם הילדים שלו היו נהיים דתיים בשלב כלשהו? קשה לדעת או להחליט מה היה טוב יותר, אבל היה מענין לשמוע ממנו על הצמתים בחייו שהובילו אותו בסופו של דבר למקום הנוכחי ולחשוב כמה עוד סיפורים כאלה יש וכמה יהודים ציוניים באמריקה פיספסנו ככה.
בקיצור- למרות שהסיטואציה של שבת אצל אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל – הייתה קצת מביכה בהתחלה – עברה עלינו שבת נעימה וחמימה ביותר ומן הסתם עוד נחזור...
ביום ראשון שלאחר מכן שוב טיילנו במרכז וושינגטון - מבין 14 המוזיאונים שם ראינו בפעם הראשונה שלנו בעיר רק את מוזיאון הטבע אז הפעם הלכנו למוזיאון האוויר והחלל- ראינו תצוגות וסרטים על התפתחות התעופה, דגמים שונים של מטוסים וחלליות וכמובן תיעוד של הטיסות לחלל. היה באמת מענין ומרחיב אופקים.
חזרנו ביום שני- לשבוע של שיגרה- בלי שום ימי שלג או התחלה מאוחרת – אבל רק עד יום שישי- כי את השבת האחרונה (פרשת תצוה) שוב בילינו מחוץ לבית. הפעם- בברוקלין שבניו יורק, אצל משפחת פרידמן- דודים של חבר שלנו מעתניאל. פגשנו אותם בבית הכנסת בשבת הקודמת שהיינו בברוקלין, לפני ראש השנה. הם ראו שאנחנו מישראל, ניגשו לדבר עם נתנאל (כמובן), איכשהו הם עלו על זה שאנחנו מכירים את בני משפחתם בארץ (יש להם גם בני דודים מפסגות), אמרו שיעבירו אלינו את כל הפרטים עם צחי, האחין שלהם וכעבור יומיים בערך קיבלנו מייל מצחי עם הפרטים שלה וגם עם הבטחה שהיא באמת מתכוונת שנבוא ולא הזמינה סתם בשביל הנימוס או משהו. אז לקח לנו אמנם כמעט חצי שנה – אבל הנה אנחנו כאן שוב- בניו יורק סיטי, מסכמים עוד שבת משפחתית נחמדה ואירוח לבבי וחם (גם הפעם אצל זוג מבוגר עם ילדים נשואים ונכדים שמאוד אוהבים לארח ועשו הכל כדי שנרגיש כאן בנח).
ניו יורק עדיין מלאה שלג. קר שם הרבה יותר והם קיבלו יותר שלג מאשר בפילדלפיה חוץ מזה בניגוד לפילדלפיה- השלג בניו יורק שחור ומלוכלכך ובגלל שהוא חוסם את המדרכות גם לא מנקים כאן כמו שצריך והאשפה ברחובות ברוקלין הזכירה לנו קצת את קרית מנחם.... מהמארחים שלנו שמענו סיפורים מענינים על השינויים הדמוגרפיים בשכונת פלטבוש בברוקלין שבה הם גרים. כשהם קנו את הבית שלהם לפני 35 שנה- מיד אחרי שהתחתנו – היו רק 4 משפחות יהודיות דתיות ברחוב והשאר היו איטלקים. רוב החרדים גרו אז באיזורים אחרים של ברוקלין. מאז, האיטלקים עזבו, משפחות דתיות (מודרן – אורתודוכס. משהו כמו דתי לאומי) נוספות הגיעו , אבל בהדרגה רובן עזבו (חלק קטן לישראל, אבל הרוב לשכונות פרברים שונות בניו ג'רסי או למקומות אחרים) והשכונה הפכה לחרדית. שמענו מהם, שבניגוד למה שאנחנו חושבים בארץ, גם בארה"ב רוב החרדים הליטאים לא עובדים אלא לומדים בישיבות ומי שמפרנס זו האישה או החותן, רק שבניגוד לארץ, לדבריהם, לפחות, החרדים הליטאים באמריקה חיים טוב גם בלי לעבוד. החסידים, לעומת זאת, עובדים כולם ובדרך כלל מתפרנסים יפה. שמענו מהם איך בתי הכנסת ובתי הספר הציוניים \ מודרן אורתודוכס נסגרו בהדרגה ואת מקומם תפסו שטיבלך חרדיים ואיך קשה להם להכיר את השכונה שלהם עכשיו. נשמע ממש מוכר ומזכיר כל מיני דברים שקרו באיזורים מסוימים בירושלים, לא? אבל לא רק התהליכים הדמוגרפיים בברוקלין מזכירים את ירושלים, אלא כל האווירה הכללית: חוץ מבתי כנסת יש כאן גם המון מסעדות כשרות מכל הסוגים ועם כל הכשרויות. במוצ"ש כשיצאנו לאכול פאלפל אמרנו שבלי הרבה מאמץ אפשר לחשוב שאנחנו ברחוב יפו בירושלים. כל כך נח להיות כאן יהודי שכנראה כמה שאתה ציוני ומחובר לארץ כמו המשפחה שאירחה אותנו, ההחלטה לעזוב הכל, לקום ולעלות לארץ ישראל היא מאוד מאוד קשה.
הטיול שלנו ביום ראשון המשיך את הדגש החב"די שבו התחלנו את הביקור הנוכחי שלנו בניו יורק: ביום שישי הספקנו לעלות לקבר הרבי מלובביץ' זצ"ל בבית הקברות בקווינס- להגיד שם תהילים ולהתפלל על כל מי ומה שצריך- בין השאר גם על התוכניות שלנו לשנה הבאה- שהן עדיין מעורפלות ולא ידועות- בתקוה שהכל יצא בסוף לטובה. וביום ראשון נסענו לשכונת קראון הייטס, גם היא בברוקלין, ביקרנו בבית מספר 770- שבו שכן המשרד של הרבי מלובביץ', שם הוא היה מחלק את הדולרים ופוגש את כל האנשים שבאו מכל קצוות תבל להתייעץ איתו ולקבל ממנו ברכות. היום נמצאת בסמוך אליו הישיבה המרכזית של חב"ד ובאותו רחוב נמצא גם מוזיאון הילדים היהודי- מקום מגניב, שההוגים והמפעילים שלו הם חב"דניקים כמובן, אבל הוא נקי לחלוטין מכל סממני חב"דניקיות או משיחיות. הקונספט של המקום הזה בנוי על העיקרון של מוזיאוני ילדים בארה"ב: בכל עיר בערך יש כאן מוזיאון ילדים שהוא למעשה משחקיה גדולה וחוויתית לילדים בכל הגילאים. אז במוזיאון הילדים היהודי- כל המתקנים והפעילויות קשורים לדברים "יהודיים" כמו מעגל השנה היהודי- מסלול שבו יש לך משחק, מתקן או פינה שקשורה לכל אחד מהחגים, מעגל החיים היהודי – מסלול מיני גולף שהתחנות בו הן תפילין, עוגת יום הולדת, חופה, מצבה וכדו'. סופרמרקט עם אוכל מפלסטיק ועגלות צעצוע שבו כל המוצרים כשרים ועל הקירות מוצגים סרטים בנושא כשרות ותוכניות שמלמדות להכין מאכלים יהודיים כמו קנידלך, טשולנט, מרק עוף וכדו'. יש שם גם פינת יצירות מושקעת ואולם קולנוע שבו ראינו מופע תיאטרון בובות ממש ממש חמוד על רבי חנינא בן דוסא. הפעם הילדים כבר הבינו כמעט הכל לבד- גם כי הסיפור היה מוכר אבל גם כי בלי שהם הרגישו אפילו אוצר המילים שלהם באנגלית גדל מיום ליום! הכי מצחיק זה עם אורי, שכבר צובר לעצמו המון מילים חדשות באנגלית, כשהוא משחק עם עצמו בחיות שלו זה כמעט רק באנגלית ולפעמים הוא שואל אותי על מילים בעברית מה הן אומרות...
משם המשכנו לשכונת ריברדייל- שנמצאת בחלק הצפוני של ניו יורק שנקרא ברונקס. בריבר דייל נמצאת היום אחת הקהילות המודרן- אורתודוכס הגדולות בארה"ב (יש כמובן גם הרבה במנהטן, אבל ריבר דייל ממה שהבנו זה מקום קצת פחות סנובי ויוקרתי. ) ביקרנו שם את קרן ודיוויד. שניהם אמריקאים אבל הכרנו אותם בארץ בשנה שעברה, כשהם באו לשנת חופש באמצע לימודי הרפואה של דיוויד והוא למד עם נתנאל בבית מורשה. דיוויד היה רוצה לחיות בארץ ואולי יום אחד כשהוא יצליח לשכנע את אשתו ויגמור לשלם עבור לימודי הרפואה שלו (השיטה כאן היא שהמדינה מלווה לך כסף ללימודים ואתה מחזיר את שכר הלימוד מהמשכורת שלך במשך עשר שנים אחר כך)– הם גם יעלו. בינתיים הם כאן, בריברדייל, ניו יורק. הוא מתמחה באונקולוגיה בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה במנהטןואשתו מגדלת את ארבע הבנות הקטנות והחמודות שלהם שעדיין זוכרות קצת עברית מהשנה שלהם בארץ. אכלנו איתם ארוחת ערב ודיברנו על הקשיים שהיו להם בארץ, על הקשיים שלנו כאן וגם על הקהילה שלנו בפילדלפיה שבה הם גרו לפני שעברו לשנה לירושלים. מצאנו הרבה דברים משותפים בתחושות ובמחשבות שלנו לגבי הקהילה כאן. הם די הבינו למה אנחנו מעדיפים לא להישאר בפילדלפיה שנה נוספת...
חזרנו כמעט בעשר בלילה והיום מתחיל עוד שבוע חדש של לימודים ועבודה. מבחינת נתנאל- זה עוד פחות ימים לגמור את כל מה שתכנן להספיק השנה. מבחינתי זה הקשיים והאתגרים הרגילים, שלא נעשו קלים יותר, רק שפשוט התרגלתי אליהם ואני כבר יותר יודעת איך להתמודד ולפעמים גם ממש מופתעת לטובה כשדברים הולכים פתאום טוב בניגוד לציפיות או כשאני רואה שדברים נקלטו והופנמו אפילו בלי ששמתי לב.
הטמפרטורות עלו מאוד. השבוע הולך להיות כאן נעים כמעט כמו בירושלים עם טמפרטורות של עשר מעלות צלסיוס בממוצע. מזמן לא היה כאן ככה וזה אומר שכל השלג ימס כנראה אבל זה בטח יהיה כדי לפנות מקום לשלג נקי חדש, שצפוי כאן, כמו שאמרו לנו , לפחות עד סוף מרץ.
אנחנו ממשיכים בבדיקות ובתכנונים המעורפלים עדיין לגבי שנה הבאה.
מקווים לדעת כמה שיותר מוקדם מה קורה איתנו ולשמוע רק בשורות טובות - אצלנו ואצל כולם!

יום שבת, 8 בינואר 2011

שלג על עירי

חופשת החורף שלנו- דצמבר 2010:
חופשת החורף שלנו התחילה ב"חג המולד"- שחל השנה בליל שבת. התכנון המקורי היה לצאת דרומה לכיוון וירג'יניה ביום ראשון מוקדם בבוקר. במוצ"ש ישבנו נתנאל ואני על התכנון בעזרת האינטרנט- קבענו את המסלול, אילו אתרים נבקר ואיפה נישן. ליתר ביטחון בדקנו שוב את מזג האוויר וראינו שצפוי שלג , אבל השלג הזה צפוי כבר כמה ימים ובינתיים לא מגיע אז החלטנו לצאת בכל מקרה ולקוות לטוב. בבוקר בדקנו שוב את התחזית והבנו שהשלג כבר התחיל ודווקא מדרום- בכל דרום ארה"ב - האיזור שאליו התכוונו לנסוע הייתה סופת שלג והכבישים היו חסומים. בפילדלפיה, לעומת זאת היה קר מאוד ואפרורי אבל שום סימן לשלג עתידי. החלטנו לא לקחת את הסיכון להיתקע אלא להישאר בבית ולנצל את היום לעוד כמה סידורים שמזמן תכננו ובדרך כלל אין לנו חשק לבזבז עליהם את ימי ראשון. העיתוי יצא מצוין כי נהננו עוד מכל הסיילים של סוף השנה ויצאנו מהקניות האלה (עוד כמה קניות של בגדים ועוד קצת רהיטים באיקיאה לשפצר קצת את ה"כוך" שבו אנחנו גרים) ברכוש גדול ולא עם חור ענק בכיס. בדרך למרכז העיר ראינו כבר את המפלסות מוכנות בצידי הכביש. תוך כדי הקניות שלנו כבר התחיל השלג ובחזור היה די מפחיד לנסוע דרך כל הלבן הזה מסביב , על הכבישים החלקלקים , אבל ב"ה הגענו בשלום. נתנאל והילדים התיישבו לבנות את הרהיטים שקנינו, אכלנו מרק חם לארוחת ערב ונהננו מהערב החורפי בחיק המשפחה. בלילה אחרי שהילדים נרדמו יצאנו נתנאל ואני לטייל ברחובות המושלגים . היה קרררר מאוד אבל קסום ביותר! רחוב מונטגומרי שהוא רחוב ראשי וסואן בדרך כלל היה שקט לגמרי ומכוסה שלג , חוץ מכמה אמיצים שנסעו עליו בכל זאת וחוץ מאיתנו לא היה עוד אף אחד בחוץ ...
למחרת בבוקר התבהר ואפילו התחמם קצת. ערימות השלג עדיין היו בכל מקום, אבל כעבור כמה שעות הכבישים נפתחו , גמרנו להתארגן לנסיעה ויצאנו לדרך . נסענו שבע שעות (שתי הפסקות קצרות בדרך וזהו! ) עד לעיר ויליאמסבורג שבדרום מדינת וירג'יניה.
בבוקר שלמחרת יצאנו משם לאתר ההיסטורי של וילאמסבורג הקולונוליאלית- עיירה שנשארה כמעט שלמה מאז שנת 1760 (כמה מהבתים שם משוחזרים אבל הרוב אותנטיים לחלוטין! ). המקום הזה הוא מוזיאון חי ענק (מהגדולים בעולם או אולי הגדול ביותר) שבו בכל בית שאתה נכנס אליו יש אנשים בלבוש תקופתי של אנשי הדרום בתקופה שלפני הכרזת העצמאות האמריקנית והם מסבירים לך על העיסוק שלהם (למשל- נפח, תופרים, בעל בית קפה וכדו'), על מאפייני התקופה והכל ברמה מאוד גבוהה- קצת היסטורי מדי ולא כל כך לילדים קטנים- בטח אם הם לא מבינים אנגלית – אבל לנו זה היה מאוד מענין. גם ברחובות מסתובבים כל מיני אנשים- בין השאר עבדים שחורים שמספרים לך על החיים שלהם, איך מכרו את האישה והילדים שלהם והם לא יודעים איפה הם וכדו'. זה מקום ענק ממש- בערך 3 מייל מצד לצד- לא משהו שאפשר להספיק ביום אחד – אבל לילדים היה קצת קשה עם כל ההיסטוריה האמריקאית הזו ועם כל השלג שם ברחובות, כך שהחלטנו לא להקדיש למקום הזה יום נוסף (אבל הוא בהחלט שווה. אם באים בקיץ כדאי לבלות שם לפחות יומיים ולבדוק איפה ההפעלות המיוחדות לילדים) ונסענו משם צפונה לעיר בשם פרדריקסבורג. למחרת נסענו לעיירה קטנה בשם לורי- שנמצאת באיזור מערבי יותר של וירג'יניה, למרגלות רכס הרי האפלצ'ים והתפרסמה בגלל מערת נטיפים ענקית שיש בסמוך אליה. הדרך הייתה יפה מאוד. בניגוד לאיזורים העירוניים שבסביבת וושינגטון, כשהתחלנו לנסוע מערבה עברנו דרך שדות פתוחים, חוות ועירות קטנות במראה מיושן שנראות כמו בסרטים ישנים. טיפסנו לרכס האפלצ'ים- שחוצה את יבשת אמריקה מצפון לדרום, עברנו ליד הכניסה לשמורת שננדואה- שבה התכוונו לטייל מאוחר יותר באותו יום ומהצד השני של הרכס הגענו אל העיירה הקטנה והציורית לורי. מערת הנטיפים היתה אמנם ממוסחרת ומוסדרת ביותר אבל מרשימה מאוד בעיקר בגודלה. משהו כמו שעתיים ללכת שם, כשבאמצע עוברים בריכות קטנות והמון אולמות של נטיפים מסוגים ומגדלים שונים. האטרקציה מבחינת הילדים הייתה האוזניות שקיבלנו שם לסיור האלקטרוני. אתה פשוט שומע את כל ההסבר בדיסק לתוך האוזניות, כשיש גם הקלטה מיוחדת לילדים עם סיפור הרפתקאות וכל מיני קטעים מצחיקים על דברים שאתה אמור לחפש במערה. היה נחמד ובניגוד לקור שבחוץ שם היה חמים ונעים. כשיצאנו מהמערה נשארו לנו עוד שעתיים וחצי של אור והתכוונו לעלות לחזרה לפארק שננדואה ולעשות שם נסיעה קצרה או מסלולון אבל לאכזבתנו הרבה הכביש שחוצה את השמורה ויש לאורכו המון תצפיות נוף ומסלולים (זה נקרא סקיילין דריב- נסיעה בקו השמיים) היה סגור בגלל שלג וקרח שהצטברו עליו , כך שנאלצנו להסתפק בפארק המקומי של לורי שכמו רוב הפארקים שראינו כאן יש לאורכו נחל קטן והמון דשא ומסביב וזהו...
בערב המשכנו משם את הטיול שלנו. חזרנו לאיזור וושינגטון לעיר קטנה בשם מנסס (כ45 דקות מוושינגטון) והפעם פינקנו את עצמנו במלון עם בריכה (80 דולר, אבל מלון ממש ברמה- כמו רמת רחל נגיד) . פרקנו את הדברים ואז תוך כדי שאני הכנתי ארוחת ערב נתנאל והילדים היו בבריכה ונהנו מאוד. בבוקר- אחרי ששוב קפצנו לבריכה (רק אנחנו היינו שם !!) לשעה בערך, העמסנו את הרכב והתכונו לצאת לבקר בעוד שני מקומות סמוכים לוושינגטון אבל...
הרכב לא הניע! אחרי כמה נסיונות נוספים ומישהו שבא לעזור לנו להניע עם כבלים ראינו שאין ברירה והזמנו טריפל אי (- aaa- "שגריר" מקומי) לחלץ אותנו. הם לא הצליחו לתקן את זה, אמרו שכנראה הלך המצבר ובהמלצת הצדיק הנסתר שניסה לעזור לנו שם עם הכבלים- לקחו את הרכב למוסך שנמצא ממש מעבר לכביש. את שאר היום נתנאל בילה במוסך ואני והילדים בילינו בחנות border""
(מעין סטימצקי ענק אבל עם בית קפה קטן בתוכו ). למרבה המזל תמורת הרבה מדי כסף (400 דולר!) תיקנו את התקלה באותו יום, הצדיק הנסתר שלנו לקח את נתנאל לסופר מרקט סמוך לקנות אוכל (זו הייתה פעם ראשונה שהוא נתקל ביהודים דתיים ושמע על כל נושא הכשרות)- כי כל החטיפים שלנו כבר נגמרו... ובחסדי שמיים יצאנו משם לקראת שש בערב בחזרה הבייתה. קצת מאוכזבים (בעיקר אני...) מכל מה שלא הספקנו בטיול הזה אבל בסך הכל היה משחרר ומאוורר להחליף אווירה ולראות קצת איזורים ונופים אחרים.
למחרת נפתלי (לקוראי הבלוג שאינם מבני המשפחה- נפתלי הוא אחי שנמצא מדי כמה חודשים לתקופה בארצות הברית מטעם העבודה שלו) בא אלינו לשבת מניו יורק המושלגת- והיה נחמד להרגיש קצת אווירה של משפחתיות ושל ארץ ישראל. ביום ראשון לקחנו את נפתלי למרכז פילדלפיה- לראות את כל הסמלים האמריקאים של פעמון החירות וההיכל שבו הוכרזה הרכזת העצמאות ונחקקה החוקה האמריקאית.
ואז, זהו, החופשה נגמרה ואנחנו חזרנו לשיגרה של לימודים , עבודה ומה שכנראה יהיה חלק מהשיגרה שלנו כאן בחודשיים הקרובים- הקור והשלג. ביום שישי התעוררנו לשלג קל שירד משבע עד עשר בבוקר בערך (אבל היה בית ספר כרגיל. זה לא היה משהו שמישהו התרגש ממנו) והשבת- ירד שלג כמעט כל היום, אבל האמריקאים המסודרים פותחים את הכבישים והמדרכות וממשיכים את החיים כרגיל לגמרי. ביום חמישי היה ראש חודש שבט. אלה שאלה את הגננת שלה אם יש כאן שקדיות והתאכזבה לשמוע שעד חודש מרץ או אפריל הכל כאן ישאר ערום ואפרורי.
השבוע אני הולכת ללמד על שבעת המינים ועל עצים וצמחים אבל הכל ישאר כל כך תיאורטי ולא קשור לחיים שלהם וכל כך יזכיר לי את ארץ ישראל הרחוקה, שבה גם בשיא החורף יש ימי שמש יפים ובהירים וחמימים.
"שלג על עירי שלג על פני ובתוך הפרי כל געגועי".
בתקוה להמשך חורף חמים ושיעבור כמה שיותר מהר ובקלות!

happy holydays

דצמבר. וכבר ממש ממש קר. עוד לא שלג וגם גשם אין כמעט , אבל הטמפ' הם בין 0 ל5 צלסיוס, בבקרים אפשר למצוא קרח על שמשת המכונית ויחד עם השמים האפורים וכל העצים הערומים מתחילים להרגיש כאן חורף אמיתי ומדכא...
כנראה כדי לא להיכנס לדיכאון מכל הקור , האפרוריות של הטבע , שעות האור המעטות ושעות החשיכה המרובות, בחלק הזה של הכדור, ארגנו לעצמם הנוצרים כאן את תקופת החגים דווקא עכשיו.
זה התחיל בסוף השבוע האחרון של נובמבר- עם חג ההודיה Thanksgiving – שהוא החג האמריקאי החשוב ביותר. הסיפור מאחורי החג קשור לארוחת הודיה שנערכה אי שם בסוף המאה ה17 , לאחר שהאינדיאנים המקומיים לימדו את המתיישבים האמריקאים הראשונים איך להכין אוכל מתירס, דלעת ושאר תנובת היבשת החדשה. זה היה לאחר תקופה של רעב וקשיים אחרים עימם נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד וכנראה שהם הרגישו שיש להם הרבה על מה להודות. בשלב הזה עוד היו יחסים טובים בינם לבין האינדיאנים. אחר כך קצת פחות. אבל על זה לא מדברים בחג ההודיה. איך תרנגול ההודו קשור לענין, עוד לא כל כך הבנתי, כי באנגלית כידוע אין קשר בין המילה להודות לבין המילה תרנגול הודו (שכאן בכלל קוראים לו turkey ). אבל האמת היא שבסיפור ההיסטורי לא יותר מדי מתענינים כאן כיום, אם כי כולם לומדים עליו בגן ובבית הספר. המוקד של החג הזה הם כל המאכלים המסורתיים- תרנגול הודו שלם עם מילוי מיוחד שעשוי מקמח תירס וחמוציות, פשטידת דלעת, בטטות ואפונה ירוקה- כל מה שלפי המסורת אכלו המתיישבים הראשונים. וחוץ ממאכלים יש עוד שני סמלים אמריקאיים שעומדים במוקד החג הזה- פוטבול וקניות. משחק פוטבול חגיגי נערך בערב החג והרבה אנשים יושבים וצופים בו תוך כדי הארוחה המשפחתית או מיד אחריה וביום שישי שמיד אחרי חג ההודיה- יש כאן יום שנקרא BLACK FRIDAY –"יום שישי השחור" ובו יש מבצעים מטורפים בכל החנויות. אנשים עומדים מחוץ לחנות כבר מ12 בלילה של יום חמישי ועורכים מסעות קניות עד למחרת בצהרים. אנחנו לא כל כך בקטע של קניות אז לא הלכנו לזה אבל אלעד- השליח כאן -לקח את בנות השירות לראות מה זה ומהם שמענו חוויות. נשמע באמת כמו חוויה אנתרופולגית מענינת לראות מה אנשים מוכנים לעשות כדי לחסוך לעצמם כסף על המון דברים מיותרים שהיה יוצא להם יותר זול לא לקנות בכלל (חמש טלויזיות פלזמה למשל, כל מיני משחקים וכדו') ... לפי מה ששמענו היו גם אנשים שנרמסו בחנויות מרוב עומס!
אנחנו, כדרכנו , במקום קניות העדפנו לנסוע לטייל ולהחליף קצת אווירה.
אז בחג ההודיה עצמו אחר הצהרים- הוזמנו לארוחה מסורתית אצל משפחת גולדמן החמודה מהשכונה שלנו (שנוהגת להזמין תמיד ישראלים לארוחה האמריקאית הזו) . אחרי ה"טרקי" ושאר המאכלים המסורתיים, בשעה שבע בערב יצאנו לדרכנו מפילדלפיה צפונה אל העיר ווסט- הארטפורד שבמדינת קונטיקט. היעד שלנו היו חברים שהכרתי דרך פורום משפחות ישראליות בחו"ל. הדרך שהייתה אמורה לקחת 4 שעות התארכה, בגלל כל הפקקים של מי שחזרו מארוחת החג. הגענו אליהם אחרי חצות אבל שלומית וארז חיכו לנו וקיבלו אותנו כל כך יפה ומיד הרגשנו שם כמו בבית. ביום שישי למרות הקור ולמרות ששבת נכנסה מוקדם לא ויתרנו על טיול קצר באחד היערות בסביבה. מדהים כמה שהעונות כאן מסודרות. אחרי שלושה חודשים של סתיו- מזג אוויר שמתקרר בהדרגה וצבעים מטריפים ביופיים של שלכת- בסוף נובמבר, כמו שעון- הכל נגמר. הטמפרטורות צונחות לכיוון ה אפס מעלות ובמקום שלכת מדהימה רואים רק יערות עצומים ערומים, שאפשר לראות דרכם לכל העומק והתחושה היא קצת כמו לראות המוני שלדים.
עוד הספקנו להגיע בזמן, להתארגן לשבת וללכת לקבלת שבת בבית הכנסת שהתגלה כשונה מאוד ממה שאנחנו מכירים מפילדלפיה. מלבדנו היו בתפילה בליל שבת עוד 20 איש בסך הכל. יש להם מבנה גדול מאוד של בית כנסת, אבל הם התפללו באחד החדרים הקטנים והסבירו לנו שבערב לא מגיעים הרבה אנשים (כי חלקם גרים רחוק וחלקם לא יכולים לצאת מהעבודה כל כך מוקדם, עכשיו ששבת נכנסת ב16 וחצי...) אבל בבוקר כשבאים הרבה אנשים הם כבר מתפללים באולם המרכזי. בבוקר היו כבר הרבה יותר אנשים (קרוב למאה כנראה) אבל עדיין זו קהילה קטנה מאוד יחסית לפילדלפיה או למקומות האחרים שהיינו בהם (ברוקלין שבניו יורק וסילבר ספרינג- הסמוכה לוושינגטון) ומסתבר שגם מאוד מגוונת מבחינה אנושית ודתית. כולם עקרונית שייכים לזרם האורתודכסי אבל יש אנשים שלא בהכרח היו מוגדרים בארץ כדתיים ומצד שני גם משפחה של חסידי גור, 2 נשים שהתגיירו ועוד כמה שבתהליכי חזרה בתשובה או התקרבות- בקיצור משהו מאוד מענין ואחר ופחות בורגני , מרובע ושבע בהשוואה לשכונת לאואר- מריאון שלנו...
שלומית, המארחת שלנו - הכינה המון מאכלי חג ההודיה טעימים ונתנה לנו הרגשה שאנחנו ממש בני משפחה שם. לארוחת צהרים הם אירחו את קלריס- בחורה מנורבגיה שהגיעה ללמוד כאן בארה"ב ופגשה את בעלה שלא היה דתי בכלל אבל המשפחה שלו לא הסכימה שיתחתן עם שיקסע. היא התגיירה בסופו של הליך גיור מורכב וארוך לפני כשמונה עשרה שנה ולמרות שעכשיו היא בתהליך גירושים מבעלה היהודי , היא מאוד חזקה בזהות היהודית שלה ואפילו חושבת לבוא לשנה הבאה לישראל ומקוה שהילדים שלה יעלו יום אחד לארץ. נתנאל כמובן ניהל איתה שיחה ארוכה ומפורטת על כל התהליך שהיא עברה, המניעים, התחושות לפני הגיור וכל זה...
במוצ"ש נסענו לאירוע מקומי לכבוד חג ההודיה- תהלוכת מכוניות לכיבוי אש מכל המחוז (בקונטיקט אין ערים גדולות חוץ מהבירה הארטפורד. הכל מסביב הן עיירות קטנות או בינוניות וחוות חקלאיות) שהיו מקושטות בקישוטי החורף שלהם – סנטה קלאוס, האיילים, המרכבות ועוד סמלי חורף כמו פתיתי שלג, דובים,פינגונים וכדו'- עברה ברחוב הראשי של אחת העיירות וכולם עמדו מסביב הסתכלו בסקרנות והריעו. לנו זה היה נראה קצת מוזר, מה גם שהיה נורא נורא קר לעמוד שם בחוץ אבל בסיום הארוע היו המוני זיקוקין צבעוניים משהו כמעט כמו בסדר גודל של יום העצמאות אצלנו , כך שהיציאה התגלתה כאטרקציה נחמדה למדי והיה מענין גם לראות את החיים באיזור כפרי ופרובינציאלי יותר של אמריקה.
ביום ראשון- בהמלצתם החמה של המאחרים שלנו נסענו צפונה למדינת מסצ'וסס הסמוכה, למקום שקוראים לו אולד סטארברידג' וילג'. בשטח של ישוב גדול או עירה קטנה (בארבע שעות שהיינו שם ראינו בערך חצי מהמקום) יש שם אתר שמשחזר את החיים בניו אינגלנד (כל החלק הצפוני של ארה"ב) בראשית המאה התשע עשרה. בכל בית שאליו נכנסים יש אנשים בלבוש תקופתי שעושים משהו אמיתי בצורה שהיו עושים אותו בשנת 1830- למשל- סבתא אחת ישבה שם בבית ובישלה כל מיני מאכלים באש האח, עם מוצרים ותבלינים שהיו זמינים להם שם. והסבירה לנו איך נראה הבית, איפה ישנים, איך מנהלים את הבית ומה אוכלים בכל עונה. בבית הדפוס- הסביר המדפיס וגם הראה דוגמאות של הדפסת עיתונים ומודעות וספרי קריאה, בחנות המכולת אפשר היה לקנות מוצרים שונים ולהתרשם ממה שמכרו אז, אפשר היה גם לנסוע בכרכרה רתומה לסוסים או לטייל לאגם שמאחורי הכפר (הכל אמיתי, עם גשר ומקום שאפשר לדוג ולשוט) ובאחד הבתים היו תחפושות ואפשר היה להתחפש לבני התקופה וגם לבדוק את איכות המיטות שלהם וכלי הבית שבהם הם השתמשו . בקיצור- מקום ממש מענין ומושקע שהיינו יכולים לבלות בו עוד שעות רבות, אבל כמו שכתבתי היה קפוא בחוץ והייתה לנו עוד נסיעה ארוכה חזרה עד פילדלפיה, אז ב3 אחרי הצהרים יצאנו משם והתחלנו לרדת דרומה. זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שלנו עד כה – הגענו הביתה כעבור יותר משש שעות ארוכות ומתישות שעברו ב"ה בשלום!
ואז מיד אחרי חג ההודיה החלה ההתארגנות לחנוכה.
בבית הספר התחילו בחזרות ל"הפקה" של גן חובה שעמדה להיות מוצגת בסוף החג באולם של ביצת הספר עם הורים, סבים סבתות וכו'. ובכל החנויות – לאו דוקא בחנויות היהודיות – גם במרכולים הרגילים שבפילדלפיה- מכרו נרות צבעוניים, מטבעות משוקולד וחנוכיות שכאן הם מתעקשים לקרוא להם "מנורות" (אבל אני טרחתי והסברתי בכל הכיתות את ההבדלים בין מנורה לחנוכיה . אני מקווה שלפחות חלק מהם הפנימו...) ואז הגיע חנוכה. די שונה ממה שאנחנו רגילים בארץ אבל להפתעתנו הרבה דווקא הרגשנו מאוד שהיה חג.
בתיכון סיימו ללמוד כל יום בשלוש וחצי במקום בחמש וחצי (כי חלק מהמורים ומהתלמידים גרים במרחק שעה ואפילו שעה וחצי נסיעה ורצו שכולם יגיעו בזמן להדלקת נרות) כך שאני שמלמדת רק בשעות הצהרים סיימתי בזכות זה כמה ימים יותר מוקדם וזה היה נחמד מאוד! בבית הספר היו כל מיני אירועים לכבוד חנוכה- למשל- "קרנבל חנוכה"- שזה בעצם שוק פורים רק עם תפאורה של חנוכה . חוץ מזה הייתה ביום ראשון של חנוכה מסיבת "חנוכת הבית" לבנין החדש והמרשים שאליו עבר תיכון קוהלת שבו אני מלמדת. היה אירוע מרשים ביותר שכלל שיעורים בנושא ספר קוהלת , פעילויות יצירה לילדים לחנוכה ובסוף ארוחת ערב מפוארת- כרגיל האמריקאים יודעים לעשות הכל בסטייל ...
ביום שישי שאחרי חנוכה נסענו לטינק לשבת אצל משפחת בן דור שהכרתי מקורס השליחים. "טינק" הזו היא סוג של אפרת או אלקנה- ישוב כפרי במרחק 45 דקות נסיעה מניו יורק, הכל דשאים ווילות, בתי כנסת הומי מתפללים ורחוב שלם עם פיצות ומסעדות כשרות. במוצ"ש כשהלכנו לאכול פיצה והמוכר הראשי בחנות היה ישראלי וגם כל האמריקאים מסביב פנו אלינו בעברית , הרגשנו ממש כמו בירושלים... וכמו אצלנו גם כאן קשה לי להתנתק מהמחשבה על כך שכל היהודים הטובים שגרים כאן היו כל כך יכולים לתרום בארצנו הקטנה והחמה וכמה חבל שהם עדיין כאן...
אז חנוכה נגמר, חזרנו לבית הספר אבל התחלנו כבר את הספירה לאחור עד לחופשת החורף שלנו בשבוע שבין חג המולד לתחילת השנה האזרחית החדשה. מיד אחרי שנגמר חג ההודיה החבר'ה כאן התחילו לקשט את הבתים שלהם לכבוד חג המולד. זה כולל בובות מתנפחות של סנטה קלאוס ושו'ת, פסלים של "המשפחה הקדושה"- ליותר דוסים שביניהם כנראה- והמון המון אורות שמקשטים את הבתים והגינות . גם כשמטיילים במרכז העיר רואים המון אורות צבעוניים על העצים ועל הבנינים. בתחנות הרדיו ובחנויות משמיעים רק מוסיקת שירי חג המולד ואפילו בדף המידע השבועי של בית הספר היסודי (שהוא כאמור חצי חרדי) בירכו את חברי הצוות הלא יהודיים בחג שמח. הילדים שלנו נפעמים מכל האורות והיופי הזה. הסברנו להם שזה חג של גויים אבל המראה בכל זאת מאוד מרשים ואסתטי. אחד המורים החרדים בבית הספר אמר לי ביום שישי של כריסמס: אז איך אתם מרגישים כאן עם כל החגים של הגויים? חבל שאתם צריכים להרגיש את הגלות הזאת ושהילדים שלך צריכים להכיר חגים של גויים.... (לא שזה יגרום לו לעלות לארץ אי פעם ,לדעתי, אבל חבל לו עלינו...)
אז אנחנו אמנם לא נחגוג את הולדת המשיח בסוף השבוע הזה אבל נחגוג את העובדה שיש לנו שבוע חופש שלם מבית הספר ! נקווה שמזג האוויר יהיה לטובתנו כי אנחנו מתכננים להדרים קצת ולטייל באיזור וושינגטון ובמדינת וירג'יניה. שם טיפה יותר חם מאשר כאן אבל עדיין יכול להיות קרוב למדי לאפס...
חוץ מזה בגדול נראה שיצאנו קצת מהקשיים של ההתחלה. הילדים כבר מתחילים להבין אנגלית , אורי כבר משתמש באנגלית לפעמים בלי לשים לב- שמעתי אותו אומר לדביר השבוע- "give me" ובארוחת ערב הוא אומר לנו פתאום - like it , I don't דביר למד לכתוב בכתב מחובר, הוא מצליח להבין משפטים פשוטים ואפילו לדבר בעצמו דברים שצריך לתקשורת בסיסית. חוץ מזה הוא מרוצה מהמורים שלו וממה שעושים בכיתה שהוא בדרך כלל חוויתי ומעניין יותר מה שהוא היה רגיל בארץ ויצחק, אמנם לא מתלהב לשבת ולקרוא איתי סיפורים באנגלית או להכין שיעורי בית באנגלית (למורת רוחה של המורה הרצינית שלו מיסיס ווינשטיין) אבל הוא כבר מצליח לקרוא שלטים ומשפטים פשוטים ולכתוב קצת בעצמו. אני מקווה שהרצון להשתלט על האנגלית יבוא ממנו בלי שנלחץ עליו. אלה ואורי לעומת זאת כבר קולטים את האנגלית בלי להרגיש. לפעמים הם מקשקשים ביניהם במשהו שנשמע כמו אנגלית ושרים כל מיני שירים שלמדו בגן. אלה גם לומדת לקרוא ולכתוב באנגלית ובעברית ביחד. זה תהליך מדהים, איך ילדים לומדים שפה חדשה . אנחנו משתדלים לתעד- לכתוב ולצלם אותם וחושבים איך נוכל לשמור להם על הנכס הזה של לדעת אנגלית אם נחזור לארץ בסוף השנה הזו.