על חירות, שואה ותקומה- חג החירות שלנו בניו אינגלנד -המקום שבו החל מאבקם של האמיצים ובני החורין

And the star-spangled banner in triumph shall wave
O'er the land of the free and the home of the brave.
"והנס זרוע הכוכבים בניצחון יתנוסס
מעל ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים" (שורות הסיום של המנון ארצות הברית)

כמה חיכינו לחופשה הזו! האמת שמאז דצמבר לא הייתה לנו חופשה ארוכה לכולנו יחד ועכשיו זו הייתה חופשה רצינית ממש: מיום שישי שלפני פסח ועד יום חמישי שאחריו. כמעט שבועיים שלמים ועשרה ימים מתוכם היינו מחוץ לבית, נודדים בעקבות החירות כמו בני ישראל במדבר, חונים על הים, אוכלים הרבה מצות ומשתדלים להנות מכל רגע!
את הנקיונות התחלנו ביום חמישי בערב- היתרון היחיד בדירה הקטנה וחסרת הריצפה והארונות שלנו הוא שלא לוקח הרבה זמן לנקות אותה- ניקוי מהיר בארונות, שאיבה של כל הדירה וזהו פחות או יותר. אז המשכנו קצת ביום שישי במקביל להכנות לשבת ,סיימנו ביום ראשון , במקביל לאריזות וביום ראשון בצהרים , ערב ערב פסח יצאנו לדרכנו אל העיר ווסט- הארטפורד שבמדינת קונטיקט (צפונית לניו יורק). היעד שלנו היו משפחת ביתאן שאיתה חגגנו את ליל הסדר. מלבדנו התארחו אצלם בליל הסדר עוד ידידים מקומיים שלהם: זוג בני חמישים בערך והבן שלהם- ג'רד- שחזר עכשיו משנתיים בישיבה בישראל. ההורים שלו מסורתיים מינוס, לא לגמרי התחברו לליל הסדר, אבל ג'רד התחבר והתרגש מכל השירים שלנו (הוא מוסיקאי בעיסוקו) ואפילו קלט עד סוף הסדר את הטריילום המפורסם שלנו (המנגינה של סבא יצחק לסימני הסדר). היה די שונה לחגוג עם ידידים ולא עם המשפחה, האמת שהתגעגענו מאוד, אבל הרגשנו שזו הייתה השליחות שלנו לחג הזה . מקווים שיצרנו למשתתפים האחרים זכרונות טובים ומשמעותיים.
בבוקר חול המועד יצאנו בדרכנו מווסט- הארטפורד צפונית מערבית אל בוסטון, בירת מדינת מצ'טוצסס. במחצית השניה של המאה השמונה עשרה, החל שם המאבק של הקולוניות האנגליות באמריקה לקבלת עצמאות מהשלטון הבריטי. זוכרים את הסיסמא "אין מיסוי ללא יצוג" ואת "מסיבת התה של בוסטון" בשנת 1773? אז הכל התחיל שם...
במרכז בוסטון השתמרו רוב המבנים ההיסטוריים ומי שמבקר בעיר יכול לצעוד במסלול שנקרא- Freedom Trail- "נתיב החירות" וללמוד על כל ההתרחשויות, הדרמות והדמויות המרכזיות בדרך לקבלת העצמאות האמריקנית, למשל- המועדון שבו התקבלה ההחלטה על "מסיבת התה של בוסטון", הארמון של מושל מדינת מצ'צוטס האנגלי – שמשמש עד היום כבית הנבחרים של המדינה ובו מממוקמת גם לשכת המושל הנוכחי, כנסיה שבה נישא אחד הנאומים המפורסמים כנגד העבדות במדינות הדרום (בוסטון ידועה כמקום ליברלי מאז הקמתה. עד מלחמת האזרחים האמריקאית ובמהלכה היו עבדים מהדרום שנמלטו לאיזור בוסטון וזכו שם לשחרור ולזכויות אזרח מלאות) בתי קברות עתיקים שבהם קבורים דמויות ידועות מימי המהפכה ובתים של פטריוטים מפורסמים כמו למשל פול ריוויר – ששמו אולי לא יגיד לכם כלום אבל יש עליו פואמה דרמטית והוא חלק מהאתוס של המהפכה האמריקאית. הם מאוד חזקים כאן ביצירת אתוסים. לוקחים את כל הפטריוטיזם הזה ממש ברצינות וזה מרשים בעיקר בהתחשב בעובדה שכל ההיסטוריה הזו היא בסך הכל מלפני פחות מ250 שנה. בערך דקה במונחי הנצח שאנחנו רגילים אליהם כיהודים וכישראלים.
מלבד מקומות ודמויות הקשורות למהפכה האמריקאית עברנו לאורך המסלול גם בשתי אנדרטאות לטרגדיות של עמים אחרים: אנדרטה אחת לזכר "רעב תפוחי האדמה" הגדול שהתרחש באירלנד באמצע המאה ה19 :הקשר בין בוסטון לאירלנד היא העובדה שרבים מהמתיישבים הראשונים בבוסטון היו אירים וזו הייתה אחת הסיבות לכך שבתקופת הרעב הייתה בוסטון אחד היעדים שאליהם נמלטו האירים הגוועים בסירות שכונו "ארון מתים צף". האירוע הזו, שהביא למותם של כשני מליון בני אדם הוא אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה האירית המודרנית , עד היום. אבל גם מקומה של הטרגדיה שלנו- כיהודים – לא נפקד ממסלול החירות הבוסטוני. בדרכנו עברנו גם את האנדרטה לזכר שואת יהודי אירופה ולזכר גבורת חיילי ארה"ב ששחררו את המחנות. זו אנדרטה מאוד מרשימה – מעין מסלול שעוברים בתוכו וקוראים את שמות כל המחנות לצד עדויות של חיילים וניצולים. בסיומו של המסלול מובא הקטע הידוע שמיוחס לכומר הגרמני האנטינאצי מרטין נימולר שנשלח למחנה ריכוז:

"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי יהודי.

אז הם באו לקחת את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי קומוניסט.

אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי,
ואני לא הרמתי קול,
כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.

ואז הם באו לקחת אותי,
ולא נשאר עוד איש,
שיוכל להרים את קולו למעני".
וזהו בעצם ההסבר הכי טוב לכך שהם בחרו למקם את האנדרטה לזכר השואה בתוך מסלול החירות שלהם. הדרך לחירות האמיתית עוברת גם דרך מודעות לסבלם של אחרים ומאבק ל"תיקון עולם" (היהודים האמריקאים מתים על הביטוי הזה ברמה שהוא כבר נשחק לגמרי, אבל נראה לי דווקא מתאים לשבץ אותו כאן ולא כקלישאה...) תמיד מוזר לי לקרוא את השורות המפורסמות מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית: " מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר" ולחשוב שבאותו זמן בחלק ממדינות הדרום היו כל כך הרבה עבדים ששום מילה מהמשפט הזה לא הייתה רלבנטית לגביהם... אז לפחות בבוסטון החירות הייתה אמיתית ומוחלטת וזה ככה דרך אגב, גם כיום שם. רק שבמאה העשרים ואחת הליברליות והחירות באה לידי ביטוי למשל ביחס לנישואים חד- מיניים וכו'.
בסופו של מסלול החירות הגענו למעגן ספינות על נהר צ'רלס- נהר שמקיף את העיר בוסטון ונשפך בסמוך אליה לאוקינוס האטלנטי. במעגן יש ספינת מלחמה ממלחמת העולם הראשונה והשניה וגם ספינת מפרש עתיקה עשויה עץ מתקופת המהפכה האמריקאית. מתוך ספינה דומה לה הושלכו ב-16 לדצמבר 1773 שקי תה כחלק מהמאבק האמריקאי לעצמאות באירוע שהתפרסם בשם: "מסיבת התה של בוסטון".
את הסיור בספינת העץ, שעדיין משייטת אחת לכמה ימים אל פתח האוקינוס, עורכים מלחים צעירים בלבוש מלחים מסורתי (כובעים לבנים כמו של פופאי וחליפות כחולות- לבנות עם כפתורי זהב) ובמסגרת הסיור יורדים לתוך בטן האניה ולומדים על חיי יורדי הים ועל אופן הפעלת הספינות מהסוג הזה. היו גם הרבה בדיחות ופרטים פיקנטיים בסיור אבל למרבה הצער שטף הדיבור והמבטא הדרומי של המלח שלנו (שבמקור הוא בכלל מג'ורגיה) היו קצת יותר מדי בשבילנו...
בתום הסיור הצטרפנו לשאטל- הסעה חינמית של העיריה המחזירה אותך למרכז העיר דרך הנהר בסירת מנוע קטנה. רבע שעה בערך של שיט למול חופי בוסטון עם המון עופות מים וברוזים מסביב ורוח שהפכה קרה וחזקה מרגע לרגע, למרות שרשמית אנחנו כבר מזמן באביב. אז זהו, שהאביב כאן בארה"ב הוא לא שמש ופרחים אלא בעיקר גשם ומזג אויר קיצוני שבו טמפרטורות יכולות להשתנות ב15 מעלות מיום אחד למחר. במקרה שלנו, בבוסטון והסביבה היה ממש קר, האביב עוד לא באמת התחיל כאן. הטמפרטורות הנמוכות והעצים שברובם עדיין ערומים הזכירו לנו את מה שהיה בפילדלפיה לפני חודש בערך.רוב הזמן היינו במעילים ויכולנו רק לדמיין איזה קור היה כאן בחורף! בררר... . לפחות גשמי האביב התחשבו בתוכניות שלנו. הם ירדו בעיקר בשבת ובחג הראשון ואיפשרו לנו לטייל בחוץ בשאר הזמן.
בתום הסיור, יצאנו לחפש סופר עם מחלקה כשרה כדי להצטייד במצות ועוד כמה נשנושים כשרים לפסח, אבל בסופר שאליו הפנו אותנו לא היו מצות בכלל! היה קצת מלחיץ וכמובן הצטערנו שלא קנינו יותר בתחילת החג, אבל אז הגיע פתאום ציון, בחור ישראלי אחד, שחיפש גם הוא מצות, הוביל אותנו לסופר אחר שבו מצאנו הכל ולא עזב אותנו עד סוף הקניות כדי שהוא יוכל לשלם עלינו בכרטיס המנוי שלו לסופר שנותן הנחה של 30 אחוז! טוב שבכל מקום מוצאים מישהו לסמוך עליו....
למחרת הטיול בבוסטון, ביום שישי- ג' חול המועד- יצאנו בדרכנו אל פנים מדינת מצ'טוצסס, לפארק שנקרא "הגבעות הכחולות" ויש בו כמובן, נחל, כמה אגמים קטנים והרבה מסלולי הליכה בגבעות המשקיפות על בוסטון. הפעם מזג האוויר היה מקסים וזה היה גם חופש כללי באמריקה בגלל "חג הפסחא", כך שבמסלול היו עוד הרבה משפחות מטיילות ורוכבי אופניים והייתה ממש אווירת חול המועד פסח... בשיאו של המסלול הגענו למגדל תצפית בראש ההר שממנו רואים את בוסטון, את נהר צארלס ואת האוקינוס. עם כל עצי האורן שמסביבנו והנוף של עיר על שפת הים למרגלות ההרים, הרגשנו קצת כמו בכרמל...
לקראת שבת הגענו אל העיירה שרון. מרחק שלושת רבעי מבוסטון בערך. זו עיירה יפה מאוד, על שפת אגם גדול, המון עצים בכל מקום ופלגים שעוברים בין הרחובות. מקום פסטורלי , רק בלי כל ה"פנסיות" של בלה קנווד ולאור מריאון- השכונה הפסטורלית שלנו כאן על יד פילדלפיה. הכל שם בשרון נראה יותר צנוע ופשוט. הבתים וגם האנשים. יש שם כעשרת אלפים יהודים. חמישים אחוז מתושבי העיירה. בית ספר יהודי עד כיתה ו, שני בתי כנסת אורתודכסיים, שני בתי כנסת רפורמים ועוד אחד קונסרבטיבי וכמובן גם סופרים עם מחלקה כשרה. כל מה שצריך כדי לקיים קהילה יהודית משגשגת. התארחנו שם אצל משפחת סנדור , ההורים של עטרה שמלמדת איתי תנ"ך בתיכון קוהלת. אבא של עטרה הוא רב קהילה בשרון והם התגלו כמשפחה מדהימה. חוץ מזה שהם מכניסי אורחים הם גם אנשים מאוד רוחניים ועמוקים. ובנוסף לכך- הם גם שרים ממש יפה יחד ואפילו אימצנו בעקבות השבת הזו כמה זמירות שבת חדשות. בבוקר אכלנו איתם אצל משפחה אחרת משם שחיים בשרון, כבר עשרים שנה, אחרי שהניסיון שלהם לעלות לארץ נכשל. ג'ק, המארח,דיבר איתנו כל הארוחה וסיפר על החיים שלהם בישראל ועל ההחלטה שלהם לחזור לכאן. לדבריו הם חיים כאן כנראה באיזו תחושה של החמצה וחוסר נוחות רוחנית ("יהודים אורתודכסים אף פעם לא ממש יכולים להרגיש בבית באמריקה") אבל עם המון נוחות חומרית, בבית יפה ומרווח, גינה גדולה ונוף ועם דגל אמריקה גדול מתנופף בכניסה ("כי אנחנו גאים להיות חלק מהאומה ומהמדינה הזו").
למחרת, ביום ראשון, ערב שביעי של פסח,המשכנו משם דרומית מערבית על העיירה פלימות' שהתפרסמה בגלל האניה מייפלאואר שהגיעה אליה בדצמבר של שנת 1620. באניה היו קבוצת מתיישבים שנרדפו על ידי הכנסיה האנגליקנית והפליגו לאמריקה כדי לחיות כאן ביבשת החדשה מתוך חירות דתית אמיתית. הכפר פלימות'- שמכיל היום בעיקר בתי קפה ומלונות הוא ההתיישבות הותיקה ביותר בארצות הברית שיש בה רצף התישבותי מאז ראשית המאה ה17. כיום- אפשר לראות בנמל של פלימות' דגם משוחזר של ה"מייפלאואר" שנבנה באנגליה בשנות החמישים של המאה העשרים כמתנה לארה"ב על הסיוע שלהם לאנגליה במלחמת העולם השניה. הספינה שיחזרה את מסעה המפורסם של המייפלאואר והגיעה לפלימות' בחורף 1957. היום, אפשר לסייר בתוך הספינה ולפגוש אנשי צוות בלבוש תקופתי שמסבירים לך במבטא ובמילים של המאה השבע עשרה בחבל האנגלי שממנו הגיעה המייפלאואר – על המסע שלהם ועל האופן שבו התנהלו החיים בספינה. היה ממש מעניין ומלמד! במיוחד לדביר שבדיוק למד על זה בשיעורי היסטוריה אמריקאית והתרגש לראות את הכל במציאות (כמעט).

החג התקרב. וכמו בני ישראל גם אנחנו חנינו על הים, אבל לא על ים סוף אלא במדינת רוד איילנד – מדינת האוקינוס- שהיא הקטנה ביותר מבין 51 המדינות של ארה"ב ושוכנת כולה לאורך החוף. הגענו אל העיר ניופורט, אחת הערים העתיקות בארה"ב, שבה נמצא בין השאר בית הכנסת הראשון בארה"ב שהוקם באמצע המאה השבע עשרה על ידי קבוצת יהודים אנוסים שברחה מפורטוגל, גם הם כמו אנשי המייפלאואר – הגיעו לאמריקה בשאיפה לחיות כאן מתוך חירות דתית. למרבה האבסורד משיחה עם הרב המקומי שם התברר לנו שכל צאצאי המשפחות הראשונות שהקימו את בית הכנסת- התבוללו. הוא אמר בפירוש שבאירופה היה ליהודים מזל כי העובדה שהייתה אנטישמיות שמרה עליהם מפני התבוללות וכאן באמריקה- דווקא החופש גרם לכך שהיהודים נעלמו. אבסורד מענין, לא?
בית הכנסת ההיסטורי בניו פורט , נקרא בית כנסת "טורו"- על שם הרב הראשון של בית הכנסת- יעקב טורו, שהבן שלו יהודה טורו הוא הנדבן שנתן למשה מונטיפיורי כסף למיזמים שלו בירושלים בשכונות שמחוץ לחומות. השם הבלתי רשמי של שכונת "משכנות שאננים"- השכונה הראשונה מחוץ לחומות- הוא: "בתי טורו"- על שמו והוא מונצח בשלט בכניסה לשכונה, כשמגיעים מכיוון העיר העתיקה.
כיום, בית כנסת "טורו" בניופורט פעיל כבית כנסת אורתודכסי ציוני בעיקר בשבתות ולדברי הרב המקומי בקיץ- כשהרבה תיירים באים לרחוץ בחופי ניו פורט, יש להם מנין כל יום. אבל בחג עצמו למרבה הצער לא היה מנין. רק שמונה גברים, כולל נתנאל וכולל הרב והשאר חוץ משלושה מקומיים, היו תיירים שהזדמנו כמונו לעיר. גם בבוקר לא היה מנין, לצערנו, אז אחרי התפילה הקצרה והקידוש המצומצם (מזל שהיו שם הילדים שלנו לחסל את כל עוגיות- הקוקוס...) טיילנו במרכז העיר ההיסטורי של ניופורט שהזכיר לנו את המושבות הראשונות בארץ (בתי אבן ועץ ישנים, חלקם עוד מהמאה השבע עשרה, סגנון אירופאי מאוד מרשים, פסלים וגינות ) ואת שאר החג בילינו עם מצות ופסטרמה בטיילת שעל שפת הים. היה די קר , אבל הילדים נהנו לאסוף צדפים ענקיים ולשחק בחול ולמרות היום המעונן הסתבר שאפילו השתזפנו.
באיסרו- חג, יצאנו בדרכנו דרומה חזרה לפילדלפיה, אבל בדרך עצרנו בניו הייבן, שבקונטיקט, לסיור באוניברסיטת ייל היפה והמפורסמת, שראשית בתחילת המאה ה18 עוד לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב. זו אוניברסיטה גדולה מאוד, משתרעת על פני כמה רחובות ומורכבת מהמון מבנים בסגנון גותי עם כיפות עגולות, צריחים ומגדלים ובין הבנינים כמובן דשאים מוריקים. ביקרנו שם בבנין החדש שבו שוכן "הלל"- מועדון לסטודנטים היהודים וכן בית הכנסת של האוניברסיטה ופגשנו כמה סטודנטים יהודים ועוד בחור ישראלי שקצת הסבירו לנו על הבנין. לסיכום הטיול שלנו נסענו לתצפית בראש אחד ההרים שמשקיפים על ניו הייבן ממזרח (קוראים למקום הזה- "פארק הסלע האדום"- ואכן כשמו כן הוא – גוש סלע אדום ומצוקי שמתנשא לגובה של כ300 מטר מעל פני הים (ניו הייבן היא על שפת הים ויש בה גם נמל גדול). הנוף משם היה ממש יפה- כל ניו הייבן עם השדרות המוריקות , הנמל והים והרי קונטיקט המיוערים מסביב.
אחרי פיקניק קצר וכמה תמונות, חזרנו למכונית והתחלנו את הנסיעה דרומה. רק שלוש וחצי שעות מניו הייבן, שכאן זה נחשב נסיעה די קצרה. הגענו הביתה לקראת עשר הביתה ועוד הספקנו להשתתף במימונה אצל משפחת אסולין – השליחים בבית ספר "תורה אקדמי" שהם גם שומרי הגחלת של תפוצת מרוקו בבלה קנווד.
לסיכום- היו עשרה ימים גדושים במפגשים ומקומות מעניניים ובמצות כמובן. הזמן עבר לנו ממש מהר ורוב הזמן גם ממש בנעימים, כך שעכשיו טיול של חודש מחוץ לבית לא נראה לי בלתי אפשרי.
ביום חמישי שאחרי פסח- חזרנו לשיגרה פחות או יותר. כלומר- אני והילדים חזרנו לבית הספר ונתנאל המשיך בהכנות שלו לכנס הסיום של התוכנית שלהם שהיה השבוע ביום שני (מוצאי יום השואה...). הסמסטר שלהם נגמר ורוב החבר'ה חזרו הביתה- לישראל, לאירופה או למקומות אחרים בארה"ב.
אצלנו בבית הספר השנה אמנם לא נגמרה באופן רשמי אבל כבר ממש רואים ומרגישים את הסוף ובתום ספירת העומר- רק שבוע אחד אחרי חג השבועות כולנו נצא לחופשת הקיץ שכאן היא ממש ארוכה- 12 שבועות! (ארוך מדי לרוב ההורים כאן ולכן כנראה רובם מאפסנים את הילדים שלהם בקמפים – שזו בעצם פנימיה רק עם דברים כיפיים- לפחות לחודש ולפעמים גם לחודשיים!!)

אני מסיימת את כתיבת הבלוג הזה בראש חודש אייר. בין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות שיהיו בשבוע הבא. הימים האלה שבארץ הם כל כך משמעותיים ומיוחדים, נחווים כאן בצורה לגמרי שונה.
ביום ראשון הייתה כאן תוכנית מיוחדת בבית הכנסת: הדלקת נרות זיכרון על ידי אנשים מהקהילה שהם בנים של ניצולים או ניצולים בעצמם (יש עוד בודדים כאלה כאן...), קריאת קינות שנכתבו על השואה ואחר כך הקרנה של סרט בהשתתפות המפיק שהוא אחד ממתפללי בית הכנסת וגם מרצה ליהדות ולתקשורת באוניברסיטת דרקסל כאן בפילדלפיה.
ב"תורה אקדמי"- בית הספר היסודי, הכינו בנות השירות הלאומי קיר זיכרון וגם הציגו עם בנות כיתה ה' טקס בסגנון ישראלי עם קטעי הקראה (רק בלי שום שיר! יש כאן הקפדה היסטרית על הנושא של מוסיקה בספירת העומר ולא משנה אם זו מוסיקה שמחה או עצובה כל עוד יש כלי נגינה ברקע!)
ובתיכון הקרינו את אותו סרט שראינו בבית הכנסת , שוב בליווית הסברים מצד המפיק. הסרט הזה- שבמרכזו ניצולת שואה, מכפר קטן בפולין שהיגרה אחרי השואה לארה"ב וחיה כיום בניו ג'רסי, ממחיש את האופן שבו משתלבת השואה בנראטיב היהודי- אמריקאי ועד כמה זה שונה ממה שקים בישראל:
טובי, גיבורת הסרט היא אומנית ובאמצעות תמונות שהיא מציירת, ראיונות איתה ועם בני משפחתה וקטעים מהרצאות שלה בפני תלמידים, תואר בסרט העולם שאבד כפי שהיא זוכרת אותו מילדותה. הקטע של השואה עצמה בסרט לא היה ארוך בכלל, למרות שגם ממנו יש לה כמה זכרונות מצויירים. היא ואמא שלה שברחו מהגטו והסתתרו באיזור הכפר שלהם וביערות בסביבה- ניצלו. אביה ושלושת אחיה נרצחו. אחרי השואה היא הגיעה לארה"ב , התחתנה, ילדה בת אחת ויש לה שני נכדים. זה באמת היה סרט מענין וגם העיסוק הנרחב בפולין של שלפני המלחמה ובחיים היהודיים שאבדו היה חשוב ומרגש. המפיק סיפר בהקדמה שלו שהוא חקר את האופן שבו מונצחת שואה לאומית אצל עמים אחרים- והמשותף לכולם היה שתמיד יהיה עיסוק נרחב בשואה ובהצלה אבל מעט מאוד בחיים שלפני. זה כואב מדי, כנראה, העימות הישיר עם האובדן. אבל דווקא בגלל זה, הוא בחר בגברת הזו, שהתפרסמה בזכות הציורים שלה אודות החיים בכפר שלה בפולין, לגיבורת הסרט שלו. כדי לאפשר היכרות עם העולם שעל אובדנו בעצם אנחנו מתאבלים.
באחד הקטעים החזקים בסרט הוא מראיין כמה חברים של הגיבורה, טובי- כשהם מבלים בבתי הקיץ שלהם בהרי הקטקילס- כמה שעות נסיעה צפונה מהעיר ניו יורק. השיחה כולה באידיש ובין שברי המשפטים שם אנחנו נחשפים לכמה מהטרגדיות שהגברים והגברות המבוגרים האלה, בלבוש האמריקאי הנינוח שלהם ועל כל הנוף היפה מסביב, סוחבים איתם. טובי תיארה כמה היערות שמסביב, האגמים, הנחלים והברווזים ששוחים בהם, מזכירים לה את היערות בפולין שבהם היא הסתתרה. ואני ישר חשבתי על סבא וסבתא שלנו זכרונם לברכה, שישר מהשואה הגיעו אל הארץ החמה ואל כל האתגרים של בנין המולדת. לא היו להם כאן יערות , שלגים, נהרות ואגמים , רק המון שמש, מלחמות וקשיי פרנסה, מצד שני הם זכו להיות חלק מסיפור התקומה של עם ישראל. השואה שלהם לא הסתיימה במעבר לגלות אחרת, נוחה יותר , דמוקרטית ועם המון חופש אישי ודתי- אלא בנס הגאולה של דורנו, שהם היו חלק מהתגשמותו.
וזה בדיוק החלק שהיה חסר לי בסיפור השואה של גיבורת הסרט ובאופן שבו נחווה כאן יום השואה כולו: עוד טרגדיה, גדולה ככל שתהיה, בהיסטוריה היהודית ולא חלק מסיפור גדול יותר של החשיכה העצומה לפני איילת השחר של הגאולה.
ובינתיים- התחלנו גם בהכנות ליום הזיכרון וליום העצמאות. שוב יש תוכנית מיוחדת בבית הכנסת ותהיה מסיבה בכל אחד מבתי הספר. עם הכיתות שאני מלמדת עברית כבר עסקתי השבוע בטקסטים על הסמל, על הדגל ועל מקומות בארץ ישראל, אבל כמה שלא יהיה כאן שמח זה לא יהיה דומה אפילו... עם כל ההתרגשות וההזדהות אנחנו עדיין כאן, עדיין יושבים על נהרות בבל בזכרנו את ציון.
בכל טקס רשמי או אירוע מכובד של בית הספר ישירו כאן לצד "התקוה" גם את "הנס זרוע הכוכבים" (המנון ארה"ב...) ולצד הדגל הכחול- לבן תמיד יהיו גם כוכבים ופסים לבנים על רקע אדום- כחול. כי היהודים כאן , בארץ המוזהבת הזו, שנתנה להם כל כך הרבה , תמיד יהיו גם אמריקאים (יהודים של מקף= יהודים- אמריקאים- כמו שקראו להם באחד הקורסים שלי באוניברסיטה). ואנחנו , מנגד, תמיד נרגיש את עצמנו בעיקר ישראלים .
זה קצת מוזר, כי בארץ היינו רגילים לחשוב על עצמנו קודם כל כיהודים. ועכשיו- אחרי כמעט שנה כאן בגלות, אני מרגישה שהישראליות שלנו היא יהדות מסוג אחר ושכמה שהם יקפידו כאן על חלב ישראל ועל מוזיקה בספירת העומר, זה אף פעם לא זה כשאתה לא מדבר עברית ומבין באמת את התפילות ואת תורה וכשאתה לא חי בארץ.
היו לנו לאחרונה כמה שיחות עם חבר'ה ישראלים חילונים שהשתתפו השנה עם נתנאל בתוכנית. וחשבנו על זה שגם אלו מביניהם שרחוקים לגמרי ממצוות כמו שבת וכשרות, יכולים להיות הרבה יותר מחוברים לעם היהודי מאשר חלק מהחברים הדתיים שלנו כאן. כי להיות ישראלי מסתבר- זה סוג של יהדות.
ואם נחזור שוב ליום השואה: כשצפיתי בטקס מ"יד ושם" שבו ראו כמה קצינים בצה"ל ניצבים ליד סבא או סבתא ניצולי שואה שהדליקו משואה, חשבתי על זה שלניצולי שואה רבים שבחרו להגר לאמריקה אחרי השואה יש נכדים גויים, או במקרה הטוב- נינים גויים... ובטווח הרחוק זה טיפה יותר חשוב מבית- חורף בפלורדיה ובית- קיץ בהרי הקטקילס...

בתפילה לגאולה השלמה ולקיבוץ גלויות
יום עצמאות שמח לכולם !

(ולמי שמתענין בתוכניותינו לשנה הבאה- אז הן עדיין לא סגורות. מבטיחים לעדכן)