יום חמישי, 26 ביולי 2012

יום העצמאות המאתיים שלושים ושש של ארצות הברית - 4 ביולי 2012

ליל הרביעי ביולי עכשיו (כלומר- מוצאי יום העצמאות המאתיים שלושים ושש של ארצות הברית של אמריקה). כבר יותר משעה יש "הפגזות" של זיקוקים. נשמע משהו רציני ביותר. נתנאל והילדים הלכו עם ג'ייסון לצפות (ג'יסון הוא בחור מוגבל שעובד כמנקה בבית ספר עקיבא . נתנאל התחבר איתו קצת ובשבוע שעבר כשארחנו אותו לארוחת ערב הוא היציע לנתנאל שנצטרף אליו למופע הזיקוקים המרכזי בשכונת הנטינגטון וודס) ואני נשארתי בבית עם אורי ואחינועם שכבר הלכו לישון. היה יום מתיש ועמוס שהתחיל בצהרים בארוחת ברביקיו אצל משפחת קורנבלום החמודים שהזכירה לי ארוחות יום העצמאות בארץ , רק בלי כל ההתרגשות והפאתוס שאופף את היום הזה בארץ. באמריקה החופש- החירות הלאומית והאישית היא מצרך שהוא כמו אוויר - יש לך ממנו כל הזמן והוא כל כך מובן מאליו. לא משהו שאתה חושב שצריך להתפלל כדי להודות עליו או להילחם עבורו. חירות מוחלטת ומובנת כל כך מאליה שכנראה לא תהיה לנו בישראל אף פעם. כשנכנסנו שאלתי אם זה יום שאומרים חג שמח ומרטין קורנבלום אמר לי – "כן למה לא, אפשר להגיד chag shameyach. זה ה' באייר שלנו כאן היום" ואז נזכר בשירי יום העצמאות מבית הספר שלו בניו יורק ובדק אם אנחנו מכירים אותם (ה' באייר יום יקר- משהו כזה), אבל מסתבר שאלו שירי יום העצמאות של אמריקאים... מרטין קורנבלום – שיודע להכין אחלה בשר על האש- הוא בעיקר רופא רציני ביותר ושותף ברשת מרפאות של עמוד השדרה וכתוצאה מכך גם אחד האנשים הכי אמידים בקהילה כאן, אבל ממש אי אפשר לראות את זה עליו או על המשפחה שלו. הבר מצוה הסופר גרנדיוזית שהם עשו לבן שלהם הייתה מסתבר די חריגה ובסך הכל הם אנשים מאוד פשוטים וצנועים והיה באמת נחמד וגם ממש טעים! לחגוג איתם. משם הלכנו לקולנוע עם גיי'מי, איילת , אמא של ג'יימי, שבתאי וטוהר הירשברג וגם ג'וש קורנבלום שהצטרף אלינו בספונטניות. הבנים הלכו לראות את ספיידרמן 3 שיצא לאקרנים רק יום קודם לכן- הם כל כך התרגשו והתכוננו לזה! ואלה ואני עם אחינועם הלכנו לראות את brave- סרט מצויר לילדים לכאורה שהתגלה להפתעתי כסיפור ממש מענין על יחסי אמהות ובנות ועל התבגרות נשית- כבר היו לי כמה רעיונות מה לעשות איתו בסדנאות בת מצוה... (בניגוד לישראל כאן אף אחד לא אומר כלום כשנכנסים עם תינוק לקולנוע. "it's a free country ""- כמו שאומרים כאן כל הזמן וכל עוד התינוק לא מפריע זכותך להיכנס איתו. אחינועם כרגיל זרמה ואולי אפילו נהנתה בעצמה מהסרט... ) זו הייתה דרך הרבה יותר עממית ומשפחתית לחגוג את יום העצמאות האמריקאי. לא במרכז העיר עם ציורי פנים של דגלים, שירים פטריוטים ומוזיאון חי מתקופת המהפכה כמו שהיה בשנה שעברה בפילדלפיה, אבל בכל זאת היה חגיגי ונחמד. מזל טוב לך אמריקה ותודה על שנתיים מרתקות שבילינו כאן! המכולה שאנחנו שולחים לארץ מחר עומדת בחוץ מועמסת בציוד שלנו ושל משפחת סנדרס כבר מיום שני. היה כל כך הרבה ציוד שלא האמנו שהכל יכנס, אבל הבחור שהבאנו לארוז את המכולה עצמה היה סופר מקצועי ואירגן את הכל תוך ניצול מקסימילי של המקום. ברמה כזו שהסתבר לנו שרק שני שליש מכולה מלאה!!. מצד אחד זו הייתה הקלה אבל זה גם היה די מעצבן לאור המחיר האסטרונומי שהמשלוח הזה עולה לנו. השתתפות של משפחה נוספת הייתה ממש עוזרת. מה שהתחלנו לעשות בכל אופן זה לחשוב על כל מה שעוד היינו רוצים לקחת ולהתחיל בסבב קניות בלתי פוסק . בין השאר החלטנו לקנות מיטה ומזרונים לחדר השינה ואחרי סבב בכמה חנויות מצאנו אתר שבו הייתה ההצעה האטרקטיבית ביותר ומספיק מזרונים כדי שנוכל לקחת על המקום. כשהגענו לשם הסתבר לנו שזו חנות מפעל של בית חרושת למזרונים בבעלות של משפחה ערבית. הם גרים כמובן בדירבון- אחת הערים הסמוכות שיש בה קהילה מוסלמית בין הגדולות בארה"ב. המוכרים שעזרו לנו בחנות היו משכם ומירושלים במקור אבל כבר הרבה שנים שהם כאן באמריקה. אחד מהם דיבר איתנו בעברית שוטפת . היה קצת מוזר. מצד אחד אני חושבת שגם הם וגם אנחנו מרגישים תחושה של בית כשהם פוגשים מישהו מהמזרח תיכון פתאום באמריקה. עם כל ההבדלים העצומים בינינו יש גם המון דמיון. מצד שני אני בטוחה שגם להם וגם לנו עוברת בראש השאלה באילו נסיבות הינו נפגשים בארץ. במחסום? כשהם רוצים להיכנס לעבוד בישראל ואנחנו באותו מחסום כחיילי מילואים או משפחה של מתנחלים ? בירושלים- מביטים באיבה או בפחד אחד בשני? בכל אופן בטח שלא עושים עסקים אחד עם השני וחבל. כי הם היו אחלה. היציעו מחיר ושירות מצוין ואפילו העמיסו לנו שתי מיטות ושני מזרונים בתוך הואן וחלק קשרו על הגג כדי שלא נצטרך לחכות להובלה. היה מפגש מענין ביותר ומעורר מחשבות. אז הוספנו עוד שתי מיטות לחדר שינה, הכנסנו את המיטות של הילדים , עוד כמה ארגזי ציוד שלנו ועוד כמה ארגזים של אנשים ששולחים ציוד לילדים שלהם בארץ, קצת ציוד של משפחה אחת מאן ארבור ועדיין נשאר מקום!! מסקנות מרכזית שלנו מהסיפור הזה: 1. חברות השילוח בדרך כלל יעריכו את כמות הציוד שלך ביותר מה שיש באמת. 2. גם אם מעמיסים את המכולה לבד ואל דרך חברה חשוב מאוד להביא איש מקצוע שיארגן את הדברים בפנים 3. והכי חשוב: גם אם זה כרוך בתוספת תשלום שווה להשאיר את המכולה ליומיים שלושה כדי שאם יש מקום אפשר יהיה לנצל אותו להוסיף עוד דברים שלא חשבתם שיכנסו או למצוא עוד אנשים שישלחו ציוד וישתתפו בעלות העצומה של הקונטיינר הזה! בכל אופן מחר בצהרים כשהמכולה תצא לדרכו השבוע המטורף הזה יהיה מאחורינו. הבית נשאר ריק למדי . מזרונים , כסאות , שולחן אוכל, קצת צעצועים וספרים ומינימום כלי מטבח. רק דברים שנוכל להכניס איתנו למזוודות שניקח בטיסה או שאנחנו מתכוונים להשאיר כאן . לא הכי נח לחיות ככה אבל מוכיח מצד שני שיש לנו בדרך כלל הרבה יותר מה שחיוני לחיים. בכל אופן זה לא כזה כיף ככה ומזל שבשבוע הבא נצא לטיול של שבועיים לפחות עם אופציה לשלושה. החלטנו לצאת לטיול רק אחרי י'ז בתמוז , כדי לנצל את תשעת הימים שבהם לא יהיה שום דבר לעשות כאן לנסיעה חזרה הבייתה מהטיול במערב.

אל האגמים הגדולים- טיול בצפון מישיגן- יוני 2012

יצאנו ביום ראשון מאוחר מן הצפוי- התארגנות של אחרי שבת ואריזות אחרונות שאי אפשר ממש לארגן במוצ"ש כששבת יוצאת כמעט בעשר וחצי בלילה... אחרי שבועיים חמימים ונעימים התעוררנו לבוקר גשום וקריר אבל ידענו שכאן במישיגן גשם בבוקר יכול להתחלף תוך כמה שעות לחום אימים או למזג אוויר אביבי ביותר כך שהיינו אופטימיים. לקראת שלוש יצאנו כולנו ברכב העמוס שלנו בדרכנו צפונה לכיוון מקינו איילנד והאפר פנינסולה- חצי היבשת העליונה של מדינת מישיגן השוכנת לחופי האגמים הגדולים של צפון אמריקה. בכל הטיולים הקודמים שלנו הסתדרנו רק עם גי'פיאס והייתה לנו די בעיה לשנות מסלולים או מקומות תוך כדי כי לא היה לנו ממש מושג איפה אנחנו נוסעים. הפעם התארגנו כמו שצריך עם מפות ולקראת שש בערב החלטנו לעצור בספונטניות לארוחת ערב על שפת אחד האגמים הקטנים שבדרך. לא אגם ממש קטן – כמעט בגודל של הכנרת אנחנו חושבים, אבל ביחס לאגמים העצומים שנמצאים צפונה ממנו הוא כמעט שלולית... – מזג האוויר הסגרירי התחלף לשמש אביבית נעימה ביותר - ואחרי ארוחת ערב חביבה והתאווררות בדשא הגדול שעל שפת האגם המשכנו צפונה. לקראת תשע בערב הגענו למוטל במקינו סיטי- העיר הצפונית ביותר שבקצה הפנינוסלה( חצי אי) התחתונה של מישיגן. למחרת יצאנו מהמוטל לכיוון מעגן המעבורות (תראו איך גם אצל אמריקאים מנסים לעבוד על תיירים: במוטל אתה מקבל קופון הנחה למעבורת של אחת החברות ואומרים לך שהמעבורות של כל החברות עולות אותו דבר. בירור קצר באינטרנט העלה שיש שלוש חברות שונות ובאחת מהן יש דיל למשפחות שיוצא זול בעשרים דולר מאשר עם קופון ההנחה לכאורה... ממש שמחנו שלא יצאנו פראיירים!) בדרכנו למקינו איילנד .במעבורת יש שלוש קומות ומקום למאה אנשים בערך. התיישבנו בקומה העליונה הפתוחה אבל הרוח החזקה והקפואה הורידה אותי עם אחינועם ואלה למטה די מהר. גם שם היה קר למדי, כך שיכולתי רק לדמיין כמה קר במקום הזה בחורף ואפילו באביב (כשרצינו לנסוע לאיזור הזה בפסח ויתרנו כשהתברר לנו שהטמפרטורות שם יהיו קרובות לאפס ובסוף אפילו היה קצת שלג...) אחרי עשרים דקות של הפלגה הגענו לאי. אחת האטרקציות במקום הזה היא שאין בו תנועת כלי רכב וההתניידות נעשית ברגל, באופניים, ברכיבה על סוס או בישיבה בכרכרות בגדלים שונים שמובלות על ידי סוסים. אנחנו בחרנו בדרך הרגלית. צעדנו בשבילים המסודרים והמשולטים בין כמה נקודות תצפית יפות ואחר הצהרים כשהטפטופים הפכו לגשם של ממש הגענו אל מבצר מקינו. מה שלמדנו מהסיור באי ובמבצר הוא שלמרות העבודה שרשמית מדינת מישיגן הייתה חלק מארה"ב כמעט עם הקמתה, האנגלים עדיין שלטו בו בפועל עד 1815 ורק אחרי עוד כמה קרבות ביניהם לבין הצבא האמריקאי הם יצאו משם סופית. כדי לוודא שהאנגלים או הצרפתים מקנדה לא יחזרו לתפוס את האי האמריקאים הקימו בו בסיס צבאי שהתקיים באי עד סוף המאה ה19 והחיילים ששרתו במבצר הם גיבורי התוכנית לילדים שאפשר לראות היום כשמבקרים שם. התוכנית מונחית על יד שלושה שחקנים בלבוש של חיילים אמריקאים מהמאה ה19 עם כלי נשק אמיתיים מאותה תקופה וכוללת הסברים ותצוגה של כלי הנשק שלהם (כולל ירי דמה ברובים ובתותח שעושה רעש ממש כמו הדבר האמיתי!!). חוץ מזה יש סיור היסטורי על המלחמות שעברו על האי ומוזיאון פעיל שבו הילדים יכולים להתחפש ולשחק משחקים מאותה תקופה . כמו במקומות דומים אחרים שבהם היינו (בפילדלפיה, באיזור בוסטון, בויליאמסבורג וירג'יניה) האמריקאים מאוד מוצלחים בתוכניות מהסוג הזה וכולנו מאורי ועד נתנאל ואני ממש נהננו ולמדנו שם. בחמש וחצי תפסנו את המעבורת חזרה לעיר. ברגע שנכנסנו חזרה לרכב הטפטופים הפכו לגשם סוחף ומטורף. את גשר מקינו המדהים (כמעט עשר דקות של נסיעה על גשר שעובר מעל מפגש אגם יורון ממזרח ואגם מישיגן ממערב) חצינו בתוך ענן של גשם וערפל בתקוה שבדרכנו חזרה דרומה תהיה לנו הזדמנות לראות ולמלם את הגשר כמו שצריך. עלינו צפונה אל הפנניסולה העליונה של מדינת מישיגן ודי מהר הבנו שהגענו לעולם אחר . כבישים שוממים, ללא שום חנויות גדולות או תחנות דלק בצידיהם וגם בלי ביותר מדי בתים למרות שאנחנו על אחד הכבישים הראשיים באיזור. רק המון יערות מסביב והגשם שלא מפסיק. אחרי שעתיים אנחנו מגיעים לעיירה קטנה שנקראת פרדייס ומתמקמים לשינה במוטל כמעט ריק . למחרת גילינו שגם לקנות אוכל לא פשוט כאן. במכולת היחידה שהייתה בעיירה הזו הדברים הכשרים היחידים שמצאנו היו חטיפים למיניהם. מזל שהבאנו קצת אוכל אמיתי מהבית. למחרת- יום שלישי, עדיין גשום ולכן אנחנו מחליטים להפוך את התוכנית שלנו ובמקום להתחיל במסלול לנסוע אל חוות הדובים של משפחת אוסוולד בסמוך לעיירה בשם ניוברי. האטרקציה התיירותית הזו התגלתה כמשהו דווקא ממש נחמד ולא מצועצע : בתוך חלקת יער על שפת אגמון פרטי – שלושת הדורות במשפחת אוסוולד (הסבא שהקים את העסק, הבן שלו- גבר בשנות הארבעים שמנהל היום את העסק בפועל והבן שלו בגיל העשרה שעוזר לו) מגדלים שלושים דובים שחורים שנמצאו כגורים פצועים או נטושים בכל רחבי ארצות הברית והובאו לחוה שלהם על ידי רשות שמורות הטבע. הסתובבנו שם בין האיזורים המגודרים כשמדי פעם יוצא דב גדול מבין העצים או מטפס עליהם ונותן לנו הזדמנות להסתכל עליו ממש מקרוב. לסיום אפילו הצטלמנו עם אחד הדובונים החמודים – כשמיסטר אוסוולד העסיק אותו בקורנפלקס צבעוני מתוק כדי שיהיה עסוק בלעיסה ולא ינסה לנשוך אותנו... בינתיים כצפוי מזג האוויר התבהר והתחמם וכשנסענו משם אל שמורת מפלי הטווקומן (Tahquamenon Falls ) –אחד הנהרות הגדולים ביותר ממזרח למיסיסיפי. מפלים באמת מרשימים וכמו שלמדנו כבר במקומות אחרים בארה"ב המסלול היפה הולך לצד הנהר אבל הוא נגיש ביותר גם לנכים או במקרה שלנו גם לעגלת תינוק . בילינו בשני חלקי השמורה (המפלים העליונים והמפלים התחתונים- שני החלקים ממש יפים) כמעט עד שמונה בערב , כולל בישול ארוחת ערב על האמגזית שלנו ומשם המשכנו עוד מערבה אל מערבה לכיוון עירה בשם מיניסינג, במרחק שעתיים נסיעה משמורת המפלים. הנסיעה התארכה וכבר היה די מאוחר אז החלטנו בספונטניות לעצור במוטל קטן בדרך (fox river motel ) וההחלטה התגלתה כמשתלמת ביותר כי בניגוד למוטלים באתרי תיירות פופולרים, שם באמצע הדרך קיבלנו במחיר של שישים דולר חדר ענק כולל מטבח עם מקרר, גז, פינת אוכל וכו' וזה היה ממש נח להתארגן ככה לארוחת בוקר. למחרת יום רביעי- לקראת 12 בצהרים הגענו ליעדנו- שמורת הטבע פיקטרס רוקס (סלעי התמונות או הסלעים המצוירים) שעל שפת אגם סופיריור- העמוק והצפוני מבין האגמים הגדולים. בשמורה יש מגוון מסלולי הליכה משפחתיים חביבים שמביאים אותך למפלים יפים שיורדים אל האגם- די דומה למסלולים שעשינו באפ סטייט ניו יורק. עשינו שניים מהמסלולים, ביקרנו בנקודת התצפית המפורסמת שם שנקראת- הטירה- כי המים פיסלו שם בסלע החול צורה שמזכירה ארמון או טירה ואז ירדנו אל החוף ובילינו בערך שעתיים באגם. אגם סופיריור הוא כאמור העמוק ביותר מבין האגמים הגדולים וכלן גם הקר מביניהם אבל מזג האוויר באותו יום היה פשוט לוהט – יותר משלושים מעלות כך שממש נהנו מהקרירות הזו, הילדים שיחקו בחול והשתוללו במים והיה באמת כיף. לקראת ערב התחלנו לחזור מזרחה- עוברים בדרך בעוד כמה נקודות תצפית יפות לאורך האגם אבל גם נאלצים לוותר על כמה מהם בגלל התקפת יתושים וזבובים נוראה שהייתה שם באותו יום- כמו שהסביר לנו אחד הפקחים בגלל השילוב של הגשמים ביום שלפני כן עם החום הפתאומי ועם רוח בכיוון שלנו. זה היה קצת מגעיל הקטע עם היתושים אבל חוץ מזה האיזור ממש מקסים ומומלץ למרות הנסיעה הארוכה. כעבור שלוש שעות נסיעה בערך – הגענו דרך הכביש הנוסע לאורך אגם מישיגן אל העיר סט אגנוס בקצה הפנינוסלה העליונה- ממש מצידו השני של גשר מקינו. אחרי נסיעה ארוכה בכבישים שוממים חזרנו פתאום אל הציויליזציה ואל אמריקה המוכרת לנו- חנויות של מקדולנד, תחנות דלק מלונות וסופרים פתוחים באמצע הלילה . מצאנו מלון נחמד והתמקמנו לשנת לילה (כבר היה 11 וחצי אבל השמש במישיגן בקיץ שוקעת כמעט בעשר וחצי כך שלא הרגשנו שכל כך מאוחר ורוב הדרך הארוכה נסענו באור). למחרת- יום חמישי - שוב חצינו את גשר מקינו במזג אוויר סגרירי ומטפטף למדי אבל בהמשך התבהר ומזג האויר הפך ממש נעים ושמשי. ביקרנו במישלמקינה הקולוניאלית- עוד אחד מהאתרים שיש בהם סוג של מוזיאון חי עם חיילים אנגלים וסוחרי פרוות אנגלים וצרפתים שחיו בישוב הזה בתקופה שקדמה לעצמאות ארצות הברית. היה ממש מוצלח שם גם כי הילדים ממש התענינו וגם כי השחקנים הנחמדים שם שיתפו איתם פעולה והיתה להם סבלנות לכל השאלות שלהם.... המשכנו משם למגדלור הסמוך שבו מסבירים על תנועת הספינות באגמים הגדולים שבראשית המאה העשרים היגיעה למימדים עצומים – מספר הספינות שעברו בשנה בנמל שיקגו שעל שפת אגם מישיגן היגיע למספר הספינות מאירופה שהיגיעו לנמל ניו יורק!! זו הסיבה שבעידן של טרום הג'יפיאס וכדו' הייתה למגדלורים הרבים שעל שפת האגמים חשיבות גדולה. סימנו את הטיול שלנו בארוחת ערב ושכשוך רגליים בפארק מישלמקינה ההיסטורית שעל שפת אגם מישיגן ומשם ירדנו חזרה דרומה – נסיעה של ארבע וחצי שעות הביתה לסאות'פילד. הגענו כמעט בחצות. ויתרנו בסופו של דבר על טראוורס סיטי שבצפון מערב הפנינסולה התחתונה כדי לישון בבית ביום חמישי ומזל שעשינו את זה כי כל יום שישי הוקדש לכביסות, פריקות וקניות . גם ככה נכנסנו די בלחץ לשבת אפילו שהיא נכנסה אחרי שמונה בערב... בסופו של דבר ממש נהננו בטיול למרות שהוא התחיל לא משהו – עם יותר מדי ריבים עם הילדים – לוקח להם זמן להיכנס לטיול , להסתדר יותר טוב אחד עם השני ולהשתחרר מהתלות שלהם בטלויזיות ובמחשבים, אבל בסופו של דבר הם נהנים ואפילו קצת מצטערים לחזור הביתה . אני לא בטוחה שאחינועם נהנתה כל כך. היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות והיו כמה קטעים שהיא צרחה בנסיעה או לא הצליחה להרדם בגלל הלו"ז שהשתנה , אבל בהתחשב בעובדה שהיא תינוקת בת חצי שנה היא התנהגה ממש יפה והוכיחה לנו שזה אפשרי לגמרי לעשות טיולים כמו שעשינו בשנה שעברה גם עם יצור קטן נוסף שתופס לא מעט נפח ומקום ברכב ובלו"ז. למרות החששות ההונדה הישנה שלנו סחבה יפה את כל הציוד שהעמסנו לתוכה והתמודדה בכבוד עם הנסיעה הארוכה. חזרנו עם מסקנות ותובנות שיעזרו לנו לעשות את הטיול הגדול הבא שלנו, אחרי שנגמור לארוז ונשלח את רוב הציוד במכולה לארץ- מוצלח אפילו יותר, בעזרת ה'....

סיון- כמעט סוף השנה

מחר- י'ג סיון תהיה חגיגית הסידור של אלה. השבת היה יום ההולדת התשיעי של יצחק ולפני שבוע, יומיים לפני שבועות חגגנו את יום ההולדת ה37 של נתנאל. יום טוב שני של שבועות היה הממוריאל דיי- זאת אומרת שאנחנו כבר לגמרי בקיץ . לא שזה אומר שחם כאן כל הזמן. השבת למשל אחרי כמה שבועות חמים שוב היה קריר וגשום- ברמה של חולצות ארוכות וסוודרים קלים ושמיכות פוך בלילה, אבל זה עדיף על מזג האוויר החם כאן שיכול להיות לח וחם נורא 30 ואפילו 35 מעלות שלא יורדות גם בלילה. לפעמים יש גם לחות וקרינה חזקה. לפחות המזגן בבית מצוין... סוף השנה כבר לגמרי באוויר. חלק מהתלמידים על קוצים (בעיקר במידל סקול) ויש אווירה לא כזו טובה בבית הספר כי הרבה מורים פוטרו או החליטו לעזוב אחרי שקיצצו להם את המישרה ויש הרבה חוסר וודאות לגבי שנה הבאה. אנחנו, למרבה המזל, לא צריכים להיות מוטרדים מזה יותר מדי. לילדים שלנו יש מוסדות לימוד די טובים לשנה הבאה בירושלים ובעזרת ה' גם לנו יהיו עבודות יותר טובות: כשנתנאל חגג את יום ההולדת ה37 שלו השנה בג סיון- ערב שבועות- הוא סוף סוף היה יכול להיות מרוצה מעצמו. לשנה הבאה הוא קיבל מילגת פוסט דוק נוספת מהאוניברסיטה הפתוחה שתאפשר לו לפתח את הדוקטורט שלו לספר . בניגוד לימי הולדת בשנים האחרונות שבהן הייתי צריכה לעודד אותו תמיד שיום אחד השאיפות שלו עוד יתגשמו ודברים ילכו לו יותר בקלות, השנה הוא דווקא יכול להיות מרוצה לגמרי מה שהוא הצליח להשיג – לפרסם כמה מאמרים תוך כדי עבודה של ממישרה מלאה בהוראה באנגלית בבית ספר חדש זה לגמרי לא קל והוא התמודד עם זה בצורה מופלאה ממש. ברוך ה' יש לו הרבה הצעות עבודה לשנה הבאה והרבה תקוות לעתיד שהפעם נראות ריאליות. לחג השבועות עצמו לא היה לי הרבה מה להכין כי הוזמנו לשתי ארוחות הצהרים למשפחות של שתיים מהתלמידות של נתנאל. שתי משפחות מאוד מיוחדות – כל אחת בסגנונה שארחו אותנו ממש יפה. בליל השבועות נתנאל אירגן לדביר ויצחק תמריץ רציני כמו שעשו בבית הספר בפילדלפיה בשנה שעברה – והבטיח להם סכום כסף מכובד אם הם ישארו ערים ללמוד איתו בליל שבועות והם באמת היו נהדרים. כולנו הלכנו לישון בשבת אחר הצהרים ואחרי ארוחת החג אני למדתי עם אורי ואלה בבית עד אחרי 12 ונתנאל הלך עם דביר ויצחק לבית הכנסת ולמד איתם שם עד תפילת ותיקין. אחרי שהספיקו לישון כמה שעות בבוקר הלכנו לארוחת צהרים אצל משפחת מופסס ואחריה הצטרפנו אליהם למסיבת גלידה שכונתית שהתקיימה בבית של השכנים שלהם- משפחת גרינשטיין שהיו במשך שנים רבות בעלי עסק של גלידות ולמרות שהם מכרו את העסק עדיין ממשיכים מסורת ארוכה כנראה של מסיבת גלידה שכונתית בבית שלהם בחג השבועות. כל המשפחות הדתיות מהשכונה בערך היגיעו לבית שלהם שהיה בו מזנון חופשי של גלידות מכל הסוגים, קצפות, ארטיקים ועוגות גבינה. עוד אירוע ראוותני שמעורר מחשבות לגבי הדרכים שבהן אנשים מבוססים כאן בוחרים לבזבז את הכסף שלהם אבל היה כיף וטעים בכל אופן. יום טוב השני של שבועות היה יום התארגנות מבחינתנו. תוך כדי ארגון בגדי הקיץ בארונות גם התחלתי קצת למיין ולארוז לקראת החזרה לארץ המתקרבת, אבל הקטע הכי כיף בחופשת שבועות היה הטלפון שקיבלנו ביום שלישי בשבע בבוקר בו הודיעו שהלימודים מתבטלים , כי סופת ברקים קיצית ניתקה את החשמל ברחובות הסמוכים לבית הספר ולא היה שם חשמל כל היום (בלי חשמל אין אור ברוב הכתות ואין מזגנים כך שדי בלתי אפשרי ללמוד). למרות ביטול הלימודים בבוקר התקיים ביום שלישי בערב ארוע הסיום של כיתה א באנגלית: פואטרי נייט (כלומר- ערב שירה)- שהיה ממש ממש חמוד. כל אחד מילדי הכיתה הקריא שיר שהוא כתב לבד על משהו מהעולם שלו- האחים או ההורים שלו, הכלב שלו, הבית שלו או משהו שהוא אוהב לעשות והיו גם כמה שירי ילדים מוכרים שהם דיקלמו יחד בצורת הצגה. אלה שלנו הייתה אחת הכוכבות. אמנם הקריאה והכתיבה שלה באנגלית חלשה למדי, אבל הדבור שלה עשיר ורהוט והמבטא שלה הוא הטוב ביותר מבין כל הילדים שלנו. מסתבר גם שהיא מוכשרת בכתיבה בחרוזים ויש לה ביטחון עצמי רב בעמידה מול קהל והרבה מההורים האמריקאים התרשמו מאוד מהפואם המצחיק שהיא כתבה על המשפחה שלנו שהיה למען האמת הרבה יותר טוב מאשר של הרבה ילדים אחרים בכיתה שלה. ביום ראשון שלאחר מכן נחגגה בבית הספר מסיבת הסידור של כיתה א – אירוע סוף השנה של לימודי העברית והיהדות. הפעם אלה דווקא לא קיבלה תפקיד מאוד מרכזי ואפשר להבין את זה- מהורה שלה רצתה להראות דווקא להורים האמריקאים איך הילדים שלהם יכולים לברך, להתפלל ולשיר בעברית שוטפת ואפילו במבטא ישראלי. המסיבה כולה הייתה בנושא השבת והתבססה על חומרי שבת של תלעם מכיתות א וב. היה ממש יפה . לא כמו מסיבות הסידור המרגשות עד דמעות של יצחק ושל דביר שהסתיימו בתפילה בכותל, אבל בכל זאת יחסית לאירועים בארה"ב זה היה אירוע חי ורוחני ולא סטרילי ומאופק כמו שהיו עושים בפילדלפיה בשנה שעברה... ביום ראשון שלאחר מכן- בשבוע האחרון של הלימודים נתנאל עשה אירוע פרידה עם ההורים מהתלמידים שלו בחטיבה ואז ביום רביעי – כ'ג סיון- ה13 ליוני- הסתיימה שנת הלימודים תשע'ב בבית ספר עקיבא!! (אחרי השנתיים כאן נשמע לנו מצחיק שבארץ הורים מתלוננים על שנת הלימודים הקצרה וריבוי החופשים. כאן שנת הלימודים קצרה בהרבה והחופשים רבים הרבה יותר!!) אחרי שכל התלמידים וההורים הלכו הבייתה התכנסו כל הצוות לסיום רשמי של השנה ופרידה מהמורים שעוזבים, שהייתה אירוע מלא מלא צביעות . ביקשו מאנשים בצוות לספר קצת על האנשים שעוזבים והכל היה נשמע כל כך נחמד ונהדר למרות שחלק מאלו שעוזבים היו שמחים להישאר אם לא היו מפטרים אותם ולמרות שגם אלו שעוזבים מרצונם סוחבים לא מעט מחשבות שליליות על בית הספר ועל הדרך שבה הדברים מתנהלים בו. בקיצור- אירוע אמריקאי אופיני... ביום חמישי, היום הראשון החופש חגגנו ליצחק את יום הולדתו התשיעי עם כל הבנים מהכיתה שלו- 14 בנים עם אנרגיות של כיתה ישראלית. הכנו תוכנית שלמה של משחקי חברה והפעלות אבל חוץ מחבילה עוברת והמשחק של לחלץ סוכריה מתוך קערת קמח (הם התלהבו מזה חבל"ז. כולם רצו להשתתף ומרחו על עצמם קמח גם כשהמשחק נגמר...) – הם שיחקו פוטבול כל הזמן . חלקם העדיפו לשחק פוטבול גם במקום לצפות בסרט שתכננו לסוף המסיבה (הבאנו את הברקו של בני עקיבא והקרנו את הסרט בענק על הקיר בבייסמנט- זה יצא כמו מערכת קולנוע ביתית- היה מגניב! – אבל מה שחשוב זה שגם הם וגם יצחק היו מאוד מרוצים. המסיבה הזו הייתה פרויקט של חמש שעות כמעט ועוד קניות והכנות לפני. בדרך כלל אנשים כאן לא עושים מסיבות יום הולדת בבית אלא באיזה פאן פלייס עם טרמפולינות וכדו' שמזמינים לשם את כולם מקסימום לשעתיים, אמהות די התפלאו שאני מארגנת מסיבה ל4 שעות , אבל הזמן באמת עבר איתם מהר ושמחתי שהייתה ליצחק חוויה טובה של פרידה מהכיתה שלו. בשבת שוב אירחו אותנו- הרבה אנשים מנצלים הזדמנויות אחרונות לארח אותנו לפני שנחזור – בערב אכלנו עם ישי- שליח בני עקיבא שחוזר השבוע לארץ אצל משפחת כ"ץ- פאיה, הגננת המקסימה שהייתה לאורי השנה שכולנו נתגעגע אליה בשנה הבאה ובצהרים – המשפחה של המנהל שלנו - משפחת קלוגרמן שהיה הרבה יותר נחמד לדבר איתם על עניני גיור והלכה, על ישראלים ואמריקאים ועל ההכנות לחתונה של הבת שלהם שמתחתנת בקיץ בישראל ונשארת לגור שם- מאשר על עניני בית הספר. וביום ראשון הראשון של החופש הגדול - יצאנו צפונה צפונה לאפ סטייט מישיגן- על כך בפירוט רב בפוסט הבא.

חגיגות יום העצמאות 2012- 64 שנים למדינת ישראל

יום רביעי בצהרים כאן בארה"ב. בארץ- זוהי בדיוק שעת הדמדומים שבין סופו של יום הזיכרון לתחילתו של יום העצמאות, אבל כאן זהו יום לימודים רגיל כמעט לגמרי. אתמול בערב נסענו לטקס יום הזיכרון של הפדרציה בג'יסיסי של ווסט- בלומפילד. היה מכובד אבל משמים למדי. במתכונת הטקסים שעושים בארץ (אל מלא רחמים, קדיש, הדלקת נרות ושירי נופלים) אבל הרבה פחות מרגש והרבה יותר מאופק. רוב הטקס הוקדש להקראת שמות החללים מהמועצה האיזורית התאומה של קהילת דטרויט- מסתבר שזו נצרת עילית ועמק יזרעאל. רוב שמות הנופלים שהם הקריאו היו שמות של עולים חדשים מרוסיה שגרים בנצרת וכמה שמות של קיבוצניקים אבל זו כמובן אבחנה סוציולוגית שרק לישראלים יש יכולת לעשות... חוץ מהקראת שמות היה "טקס הדלקת נרות" לציון כל אחת ממלחמות ישראל מ1948 ועד ימינו בתוספת "נר התקוה לשלום" בסוף. חוץ מזה הייתה מקהלה מבית ספר "הלל"- המתחרה הליברלי של "עקיבא" ששרה ממש יפה את "מה אברך" והיה גם קצין חמוד מישראל שהשתתף במלחמת לבנון השניה ונשא נאום קצר על הסיפור שלו ועל הקשר בין יהודים לאמריקה לצה"ל וכו'. היה מכובד אבל הרבה פחות נוגע וכואב מטקסי זיכרון בארץ, כצפוי. הקטע הסמלי ביותר מבחינתנו היה כאשר בסיום הטקס מיד לאחר שירת "התקוה" פצח כל הקהל בשירת "הדגל זרוע הכוכבים" (הו סיי קן יו סי- ההמנון האמריקאי- למי שלא מזהה). היינו קצת מופתעים. הרי כל הטקס הזה שרק הסתיים מייצג את המחויבות של יהודי ארה"ב לישראל אז מה הקשר להמנון האמריקאי עכשיו? אבל ככה זה כאן. בכל אירוע רשמי אפילו אם הוא לגמרי פרו- ישראל צריך להיות ברור לכולם שהמחויבות האמיתית היא למדינה המוזהבת שעבור רובם היא המולדת האמיתית וארץ ישראל כמה שלא תהיה חשובה ויקרה – היא בכל זאת אדמת מריבה רחוקה במזרח התיכון. רובם, כמו שהבנו גם בשנה שעברה די יתחלחלו אם הילדים שלהם יקחו את כל החינוך הציוני ברצינות ויתנדבו לצה"ל או יעלו לארץ. בשנה הראשונה שלנו כאן הייתי מאוד שיפוטית. התייחסתי די בזלזול לכל הציונות הזאת שנעצרת כשזה מגיע לדבר האמיתי של התנדבות לצה"ל או עליה. היום, אני מבינה שגם אם ברור לך שישראל היא המקום המיתי והנכון לכל יהודי לגור בו, זה יכול להיות גם לגמרי לא פשוט למי שחי כאן לעשות את השינוי הזה ולוותר על כל כך הרבה כדי להגשים את האידיאל הציוני. הרבה מאוד מהקהל היו ישראלים. אף פעם לא ידעתי שיש באיזור כל כך הרבה ישראלים כי מסתבר שרובם גרים בווסט בלומפילד והם גם חילונים, אבל בהזדמנויות כאלה כנראה שלמרות המרחק חשוב להם הקשר עם הארץ. אחרי הטקס נתנאל והילדים נסעו הביתה ואני נשארתי עם נירית ודורית (חברות ישראליות שלי מבית הספר) לצפות בסרט "מתגעגע לאבא"- של יאיר אלעזר, הבן הצעיר של דוד אלעזר- דדו- רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. סרט מאוד מענין ומרגש, אבל לא מסוחטי הדמעות המטלטלים שרגילים לראות בארץ בימי זיכרון. הרבה יותר מורכב מבחינת התוכן אבל לא קשה מדי מבחינה רגשית, שיתאים גם לאמריקאים העדינים. באופן כללי, הם לא יותר מדי חושפים כאן ילדים לדברים עצובים או קשים. זו הסיבה שעם הילדים של היסודי לא דיברו בכלל על יום השואה או על יום הזיכרון. ליום העצמאות לעומת זאת מתכוננים כבר שבועיים. כל כיתה הייתה אחראית על פרויקט שקשור לגוף או איזור מסוים בארץ, הכינה דגמים ופוסטרים , חלק מהכיתות גם צילמו קליפים וביומיים שלפני יום העצמאות השליחים הצעירים בניצוחם של אביעד וליאת סנדרס ארגנו את כל המוצגים לפני סדר היסטורי והוסיפו תמונות והסברים, כך שביום חמישי בערב כשהורים ואורחים היגיעו למסיבה המרכזית ליום העצמאות עברו דרך המוזיאון בנושא "תולדות הציונות" ויכלו ללמוד ולהתרשם. זה היה באמת יפה מאוד אבל היה אפשר להפיק הרבה יותר מהמוזיאון בעיקר אחרי כל עבודת העיצוב שהשקיעו בו אם היו מעמידים ילדים שגם יסבירו על כל מקום\ איש\ התרחשות. כי ככה אני לא בטוחה כמה אנשים התעמקו והבינו או עצרו לקרוא בעיון את כל מה שהיה כתוב וזה די חבל לאור השקעת הזמן המטורפת שהייתה בפרויקט הזה. מה שעוד חבל זה שבגלל הפרויקט הזה לא הייתה לקטנים שום פעילות ליום הזיכרון או ליום העצמאות- פשוט כלום. אלו היו שני ימי לימוד רגילים לגמרי ולמידל סקול ולתיכון הייתה קצת תוכנית בבוקר. ביום הזיכרון- טקס בסגנון טקסי יום הזיכרון בארץ שהתלמידים העלו ואחריו- הרצאה של החייל שהופיע ערב קודם ואחר כך סרט על חללי צה"ל ונפגעי טרור שהיו עולים מארה"ב ובבוקר יום העצמאות – כיבוד ואחר כך סרט חמוד על ישראל, אבל זהו. לנתנאל היו בימים האלה שיחות מענינות עם התלמידים שלו בשיעורי עברית. ביום הזיכרון הם דנו בשאלה אם כל סיפורי הנופלים, המלחמות והצבא- לא עושים למדינת ישראל יחסי ציבור גרועים ורק מקטינים את הסיכוי שיהודים ירצו לעלות לארץ (כמה תלמידים אמרו שזה בכל מקרה הדימוי ושגם ככה רוב היהודים האמריקאים לא באמת רוצים לחיות בארץ גם בלי יום הזיכרון). הם די הופתעו לשמוע שישראלים מסתכלים בזלזול ובהתנשאות על יהודים אמריקאים המגדירים עצמם ציונים אבל לא עודים את הצעד הבא ועולים לארץ והקטע המדהים היה שלמחרת השיחה הזו אחד התלמידים של נתנאל אמר שהוא לא הפסיק לחשוב על מה שהם דיברו והוא חושב שהישראלים צודקים. זה באמת מעורר זלזול שיש לעם היהודי מדינה עצמאית משלו ואתה בוחר לא לגור בה ולכן הוא חושב עכשיו ברצינות על עליה לארץ!! קטעים כאלה שקורים כאן מדי פעם נותנים הרגשה שכנראה אנחנו באמת עושים כאן משהו ולא רק רודפים אחרי תלמידים כל היום. מסתבר שהשליחות והאחריות שלנו כאן היא הרבה יותר משמעותית ממה שאנחנו מרגישים. חוץ מהתוכנית הסמלית בבית הספר היו ברביעי בערב שני אירועים מקבילים ליום העצמאות: בבית הכנסת שלנו (יאנג יזראל אוף אוקפארק) היה אחרי התפילה אירוע של בני עקיבא לשתי הקהילות בסאות'פילד שהיה נחמד כך שמענו, אבל אנחנו קיבלנו כרטיסים לאירוע של איפ"ק שהתקיים באותו זמן במלון בשכונת נוביי הסמוכה. משום מה חשבנו שיהיה מענין לקחת חלק באירוע עם קהל אחר מהקהל הרגיל של עקיבא ושל יאנג יזראל, אז נתנאל דביר ואני הלכנו לאירוע של איפ"ק שהתגלה לאכזבתנו כמשמים במיוחד וכלל רק נאומים על כמה חשוב שתהיה תמיכה בישראל בקונגרס האמריקאי. הזכירו כמובן שהיום יום העצמאות אבל זה היה רחוק מאוד מחגיגה או משהו דומה. בערב הזה התגעגעתי מאוד לחגיגות יום העצמאות הפשוטות והמרגשות של קיבוץ "ראשית" בשכונה שלנו בירושלים... שבוע העצמאות ב"עקיבא" ננעל באירוע מאוד מרשים ביום חמישי בערב בהשתתפות הרבה הורים , סבים וסבתות וגם כמה משפחות שהילדים שלהם לומדים במוסדות החרדיים כאן אבל היה להם חשוב להשתתף באירוע ליום העצמאות. אז חוץ מהמוזיאון במסדרונות בית הספר היו מתנפחים לילדים, הופעה של זמר חסידי מוכר (יהודה. הוא מקליבלנד. אנחנו לא מכירים אבל מסתבר שהוא היה מאוד פופולרי לפני כמה שנים)- שהפעיל ילדים על הבמה וחילק אטרקציות , קליפ מגניב שהשליחים הצעירים צילמו את הילדים במהלך ההכנות למוזיאון וארוחת ערב חגיגית ומושקעת- עם פאלפלים ופיתות חומוס וטחינה כמובן. השבת- תזריע מצורע- מיד לאחר יום העצמאות השתתפנו בחגיגת בר המצוה של גו'ש קורנבלום. הוא תלמיד של נתנאל בכיתה ז ואני מלמדת את הבן הצעיר שלהם במסגרת "סולם" וזו כנראה הסיבה שהם הזמינו אותנו לארוחת הערב בליל שבת , לקידוש בשבת בבוקר ( שהיה ארוחת צהרים מפוארת ביותר . לגמרי לא "קידוש"...) ואפילו למסיבה שהם עושים לחברי בר המצוה ביום ראשון בבוקר על יאכטה באגם סנט קליר. הם משפחה מאוד מאוד עשירה (אבא שלהם הוא מנתח עמוד שידרה בעל שם ויש לו גם כמה מרפאות בבעלותו) וגם מאוד מרכזית בבית ספר עקיבא (האמא היא יושבת ראש ועד ההורים של בית הספר) ויש להם ארבעה בנים בכיתה ט, ז, ג ו-ב'- כך שהמון אנשים היגיעו לחגוג איתם. היה הרבה יותר מדי מפואר וראוותני לדעתי (גם אם יש לך המון כסף לא חבל להוציא אותו על כמויות אוכל יקר לכל כך הרבה אנשים שלאף אחד מהם לא חסר אוכל בבית?!.....) – אבל הוחמאנו שהזמינו אותנו וגם די נהננו מהאירוע היוקרתי ובעיקר היה נחמד להרגיש ממש חלק מהקהילה . ככל שהשנה מתקרבת לסיומה ואיתה החזרה שלנו הבייתה אני מרגישה שיהיה לי לא מעט למה להתגעגע- הרחובות השקטים והיפים, האווירה הפסטורלית והאנשים שרובם באמת כל כך טובים, מאירי פנים ונחמדים. בניגוד לפילדלפיה אנחנו לגמרי לא מרגישים כאן בודדים. כמעט כל שבת יש לנו אורחים או שמזמינים אותנו , הילדים הולכים הרבה לחברים וחברים באים אליהם- אנחנו לגמרי חלק מהקהילה כאן וזו באמת קהילה מקסימה. זו כנראה הסיבה שכל סופשבוע אחרי התארחויות ואירוחים וטיולים נעימים בא לי להישאר כאן לפחות לעוד שנה ואז מגיע יום שני והעבודה בבית הספר מזכירה לי שאין לנו יותר מדי שנים לבזבז וכדאי לנו לחזור הבייתה ולהמשיך את ההתקדמות המקצועית שלנו במה שאנחנו באמת רוצים לעשות. לא להיתקע כאן חלילה ואז למצוא את עצמנו בגיל ארבעים או חמישים- ממורמרים ומרגישים שבזבזנו את הפוטנציאל. ברור שההחלטה לחזור היא הנכונה ביותר עבורנו אבל עם הקשרים שקשרנו כאן (בעיקר הילדים אבל גם אנחנו קצת) זה יהיה קצת עצוב וללא מעט דברים מקומות ואנשים אנחנו אפילו נתגעגע. אתמול- יום ראשון י'ד אייר- השתתפנו באירוע החותם את אירועי יום העצמאות תשע'ב- הפעם בטמפל שיר שלום- בית כנסת רפורמי בווסט בלומפילד. למרות שהמוסד המארח היה רפורמי היגיעו נציגים של הרבה קבוצות וארגונים ציוניים מדטרויט (חוץ מהקהילה החרדית שהיא הרוב כאן בדטרויט..)- כל החב'רה של בני עקיבא באו כמובן ועוד משפחות מבית הספר . היה אירוע יפה עם מתנפחים, פיצה (כשרה כמובן. אפילו חלב ופת ישראל...) והגרלה של כרטיס טיסה לישראל (הגענו למסקנה שזה השילוש הקדוש שחייב להיות בכל אירוע כאן באמריקה כדי שאנשים יהיו מרוצים- הגרלה, מתנפחים ואוכל בחינם- רצוי פיצה). אמנם גם עם מוזיקה בספירת העומר , אבל כידוע רפורמים לא מקפידים על הרבה הלכות אז לא ממש ציפינו מהם להכיר גם מנהגים והחלטנו שהמאורע מצדיק את ההשתתפות שלנו בכל זאת. לסיום האירוע הייתה צעדת תמיכה בישראל ברחוב הסמוך לבית הכנסת , בסגנון הצעדה במנהטן- עם שלטים בעד ישראל ונגד איראן- רק הרבה יותר קטן כמובן, אבל היו אולי אלף איש שזה יפה מאוד יחסית לגודל הקהילה כאן. לסיום האירוע ניצלנו את מזג האויר היפה – כבר אמצע מאי ורק עכשיו מתחמם ונהיה ממש אביבי לפיקניק קצר על שפת אחד האגמים היפים בווסט בלומפילד (שהיא שכונה יפהפיה. הרבה יותר מסאות'פילד או אוק פארק, אבל גם יקרה וסטייליסטית בהתאם). מזמן לא יצאנו ככה ביום ראשון והיה נחמד ומאוורר. עוד חמישה וחצי שבועות לסיום הלימודים. אנחנו כבר עמוק בארגונים לקראת החזרה הביתה- כרטיסי טיסה, הובלה, עבודות לשנה הבאה. והתחושות- כמו שכתבנו קודם- מעורבות למדי. ברור לנו שזה לא המקום שלנו לתמיד, אבל היה יכול להיות נחמד להישאר עוד קצת בקונסטלציה אחרת מבחינתי ומבחינת נתנאל (כלומר- לא לעבוד ב"עקיבא"...)

"באביב יש חג חביב " (מתוך שיר של תלעם לפסח...)

ראש חודש ניסן- והאביב מורגש כאן במלוא עוזו, זיוו ופריחתו. השבוע האחרון של אדר היה חם בצורה חריגה- שרוולים קצרים וטמפרטורות של 25 מעלות. לכמה ימים היה כאן יותר חם מאשר בפלורידה!! אבל אחרי חמישה ימים כאלה שוב התקרר, כך שהטיול שתכננו לחול המועד פסח לצפון מישיגן יצטרך להידחות לקיץ. אבל בסך הכל יש הרבה ימים יפים ובהירים והילדים מנצלים את מזג האוויר היפה ואת האופניים שהם כבר קיבלו לאפיקומן עוד לפני ליל הסדר ומבלים המון זמן ברכיבה בחוץ. שלא כמו בישראל כאן עובדים ולומדים ממש כמעט עד פסח. ליל הסדר היה בליל שבת ורק ביום חמישי יצאנו לחופש, אז התחלנו עם הנקיונות כבר ביום ראשון ועוד קצת בערבים וביום חמישי מהבוקר עבדנו כולנו כדי לסיים הכל עד בדיקת חמץ וב"ה הצלחנו. כשהלכנו לישון – בשעה ממש סבירה- עוד לפני חצות- השיש כבר היה מכוסה, המוצרים לפסח וכלי הפסח כבר מסודרים בארונות- כל מה שבדרך כלל אנחנו עושים רק בבוקר אחרי ביעור חמץ- עשינו כבר ערב קודם, כדי שיהיה את כל יום שישי לבשל ולנוח לפני ליל הסדר. הצלחנו להגיע ממש בנחת אחרי שכל האוכל היה מוכן וכולנו הספקנו לנוח ולהתלבש ואפילו להצטלם בגדים החדשים. טוב, לא חכמה להגיע בזמן כשהחג נכנס כמעט בשמונה בערב, כאן במישיגן שבה השמש בקיץ שוקעת כל כך מאוחר... את הסדר הראשון שלנו בבית מאז היווסדנו כמשפחה ערכנו יחד עם משפחת תלמיד שגם הם ישראלים שחיים כאן באופן זמני- נירית, שהיא המורה של יצחק והחברה הכי טובה שלי כאן, עם חיים בעלה וחמשת הילדים שלה וזה היה ממש סדר של קיבוץ גלויות- מנהגים ושירים ספרדיים עם המנגינות והשירים שלנו (כולל הטרליום של סבא יצחק שהילדים של נירית קראו לו "טראומה") , עם מערכונים של הילדים שלנו באמצע (לפי תסריט שבנצי שלח לנו) ועם הרבה צחוקים שירה ושמחה עד אחרי 2 בלילה. אפילו התפריט שלנו היה על- עדתי עם מרק עוף וקנידלך לצד דג סלמון ברוטב מרוקאי, מטבוחה ועוף ובשר שהיו ממש סוף הדרך (די פדיחות להתחרות עם נירית בבישולים ...). מצד אחד התגעגענו למשפחות שלנו וללילות הסדר מרובי המשתתפים אצלנו מצד שני, היה דווקא נח לחגוג בבית בסגנון ובקצב שלנו וחשבתי שאולי גם בשנה הבאה הכי טוב שנחגוג בבית שלנו בשנה הבאה ומי שירצה מהמשפחה יצטרף. חול המועד שלנו היה בייתי, נינוח ובעיקר קריר מאוד. למרבה הבאסה אחרי שבועות שלמים של ימים יפים וחמימים פסח היה קר. ביום שלישי בחול המועד אפילו ירד שלג קל !! התוכנית המקורית שלנו הייתה לטייל מיום שני עד חמישי בצפון מישיגן ולחזור רק לערב החג, אבל כשבדקתי את התחזית בערב פסח החלטתי שכדאי להשאיר את הטיול הזה לקיץ, כשמזג האוויר יהיה יותר סימפטי ואפשר יהיה להנות גם משחיה באגמים או לפחות לטייל בחוץ בלי לקפוא. מסתבר שזו הייתה החלטה נכונה ביותר כי משפחת סנדרס שנסעו צפונה בכל זאת הגיעו עד למעבורת אל מקינו אילנד (חמש שעות נסיעה מכאן ...) וחזרו הבייתה כי במזג האוויר הקשה לא הוציאו את המעבורת לאי!! אז במקום להרחיק צפונה יצאנו כל בוקר מהבית לכמה שעות כאן באיזור למקומות שיש גם אפשרות לשהות אין- דור. יום אחד נסענו לפורט יורון (מוזיאון חביב על העיר הזו ועל השיט באגמים הגדולים וחוף מקסים על שפת האגם שהילדים שיחקו בו ושיכשכו קצת במים למרות שהיה נורא קר) , יום אחד לאן ארבור (מוזיאון ילדים ומדע מוצלח ופארק יפה על שפת הנחל מאחורי העיר) ועוד יום אחד במרכז דטרויט (מוזיאון אומנות יפה. יש בסמוך אליו עוד כמה מוזיאונים אבל חלקם סגורים עכשיו בגלל שלעיריה אין תקציב להחזיק אותם. כשמסתובבים במרכז העיר רואים כמה היא הייתה גדולה ומרשימה פעם וכמה היא שוקעת היום. ממש עצוב לראות את זה). בסיכומו של דבר לא היה מסעיר במיוחד אבל גם לא נורא. היה לנו המון זמן משפחתי, הרבה שעות שינה ואפילו האוכל של פסח לא היה נורא כל כך כי הינו הרבה בבית ויכולנו לבשל ולאפות ולא רק לטחון מצות עם שוקולד בדרכים כמו שנאלצנו לעשות בטיול פסח שלנו בשנה שעברה. מחרתיים (יום שני) חוזרים לבית הספר, אבל עד לסוף השנה נותרו רק 43 ימי לימודים (בלי חופשות וסופי שבוע). נקווה שהם יעברו כמה שיותר מהר ובקלות כי האמת היא שהראש שלנו כבר ממש לא כאן. בראשית אוגוסט נחזור לארץ בעז"ה (כן. הפעם זה סופי!) ואנחנו כבר בלחץ, מכל הסידורים והארגונים- לחפש עבודות, לארגן את הבית שלנו לחזרה ,לראות איך מתחילים מחדש מהמקום שבו הפסקנו לפני שנתיים. התחושות מעורבות כי מצד אחד עוד לא מיצינו את החוויה האמריקאית. הילדים כבר ממש שוחים באנגלית ודי טוב להם בבית הספר , כך שמבחינתם שנה נוספת רק תהיה לטובה וכמובן שעוד לא טיילנו מספיק... הבעיה היא שלנתנאל ולי אין ענין להישאר כמורים ב"עקיבא". זה לא משהו שמקדם אותנו למקום שבו אנחנו רוצים למצוא את עצמנו בעוד עשר שנים ומצד שני זו עבודה תובענית שלא משאירה לנו הרבה זמן לדברים שאנחנו באמת רוצים לעשות. התלבטנו קצת (בעיקר נתנאל. אני ממש לא רוצה להישאר שנה נוספת בבית ספר. לא משנה באיזו קונסטלציה. ) והגענו למסקנה שאם נישאר כאן לשנה נוספת יש מצב שנתחרט על זה מאוד די בהתחלה ולא נבין למה עשינו את זה לעצמנו. אז מלחיץ , לא ברור איך נסתדר בארץ מבחינה כלכלית, יש כל מיני פינוקים חומריים שנצטרך לוותר עליהם- אבל בעז"ה יהיה בסדר. הרי החיים האמיתיים שלנו לא נמצאים כאן!!

יום רביעי, 4 ביולי 2012

שבט אדר- החורף החמים ביותר בדטרויט בדורות האחרונים...

ב"ה אני מתחילה לכתוב את קורותינו בחודשיים האחרונים במוצאי שבת ויקרא , אור לב' ניסן. חופשת הלידה שלי בעיצומו של החורף נשכחה Iמזמן. פסח כבר באוויר. בשורת האביב מורגשת כאן במלוא עוצמתה עם ימים חמים , פריחה ולבלוב של כל העצים המתעוררים משנת החורף שלהם ,דשאים שחזרו לצבע ירוק- עז וציפורים חדשות שהיגיעו כנראה מהדרום. אז צריך לשחזר כמה שבועות לאחור ולהתחיל מהנקודה שבה הפסקתי את הבלוג הקודם- חופשת הלידה הקצרה שלי שהסתיימה ב1 לפברואר- ח' שבט. את השבוע האחרון מתוך שבעת השבועות של חופשת הלידה הקצרה בתולדותי ביליתי בחששות ופחדים מהחזרה לעבודה עם תינוקת זעירה כל כך, הנקות סביב השעון ועייפות בלתי אפשרית . איך אני הולכת להיפרד מהתינוקת שלי לכמה שעות מדי יום ? איך תהיה לי בכלל סבלנות לכל הילדים שאני צריכה לעבודה איתם? איך נצליח כולנו לצאת מהבית ביחד ברבע לשמונה בבוקר? הרי עם תינוקת קטנה הכל לוקח כל כך הרבה יותר זמן ... ומה יהיה עם הקור הזה בבוקר ועם השמש שזורחת כמעט בשבע וחצי ? איך אפשר להתחיל את היום במלוא המרץ כשמרגישים כאילו עדיין אמצע הלילה?! אבל הסתבר לי, שהפחד הגדול ביותר לפעמים הוא מהפחד עצמו והמציאות מצידה התגלתה כהרבה פחות נוראית. עינת נריה- שגם היא היתה צריכה לחזור לעבודה מלאה בבית הספר שישה שבועות אחרי לידה עם כל אחד משני ילדיה הראשונים שנולדו בארה"ב אמרה לי שגם היא לא מאמינה שהיא עשתה את זה אז אבל כשהחיים מאלצים אותך אז אין ברירה. פשוט זורמים ומתמודדים. וגם אנחנו איכשהו זרמנו בקלות לתוך השיגרה החדשה. הצלחנו להתארגן ולצאת כולנו בזמן גם בהרכב המשפחתי המורחב. אחינועם ממשיכה להיות מקסימה ולשתף פעולה ונתנאל והילדים שלמדו להסתדר בלעדי בבקרים במהלך חופשת הלידה, פשוט המשיכו בנוהל הרגיל שלהם ואני הייתי צריכה לדאוג רק לעצמי ולאחינועם. זה איפשר לי לישון קצת יותר בבוקר ולקום יחסית בנחת אני חושבת שהנקודות המרכזיות שהקלו עלי את החזרה לעבודה זמן קצר כל כך אחרי הלידה היו – שבאמת נחתי המון בששת השבועות הראשונים. הקפדתי לגמרי על כל מה שאמורים לעשות בתקופת משכב הלידה – ושאף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי. לא עשיתי שום פעילות גופנית מאומצת,לא הרמתי או סחבתי דברים כבדים, כמעט לא בישלתי, בעיקר ישנתי, הנקתי, השתדלתי לאכול טוב ולנוח המון ונראה לי שזה באמת הוכיח את עצמו. אבל הדבר המרכזי עוד יותר היה שאמנם חזרתי לעבודה מישרה מלאה משמונה עד ארבע מחוץ לבית אבל לא נאלצתי להיפרד מאחינועם. מה שקרה הוא שביום הראשון שלי איתה הבאתי אותה לתינוקיה לכמה שעות כדי שהיא תתרגל ולא אהבתי את מה שראיתי שם. התחושה המרכזית שהייתה שזה מחסן ילדים – בלי לו"ז מסודר או תכנים . כל התינוקות שם גם גדולים ממנה בהרבה. בשעתיים שהיא בכל זאת הייתה שם היא ישנה רוב הזמן ואז החלטתי שאני אקח אותה ואביא אותה שוב מחר ולהפתעתי ראיתי שאני מסתדרת מצוין לעבוד כשהיא איתי. למחרת הבאתי אותה שוב לכמה שעות והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להשאיר אותה . היה לי ברור שאם היא תהיה שם אני רק אבזבז זמן בללכת לבקר אותה כל הזמן ולנסות לסדר את זמני ההנקות שלי כך שהם לא יתנו לה בקבוק כל פעם שהיא בוכה (כמו שהיה בשעות הספורות שהיא הייתה שם) והחלטתי שלפחות עד סוף פברואר היא תישאר איתי ואחר כך אם לא תהיה ברירה אני אכניס אותה. ומאז ב"ה היא איתי. פשוט קבעתי עובדות בשטח לעצמי ולתלמידים שלי, שהיא נמצאת איתי בחדר ואם צריך אני מחזיקה אותה עלי כדי שלא תבכה. את ההאכלות וההחלפות שלה אני עושה בדרך כלל כשאין איתי תלמידים בחדר. לשמחתי זה הולך מצוין עד כה, למרות שאחינועם כבר בת שלושה חודשים וערה רוב שעות היום, נראה שכולם התרגלו אליה ורוב התלמידים אפילו רואים בה אטרקציה נחמדה. לתלמידות בקבוצה של המידל סקול אני נותנת להחזיק אותה בזמן השיעור וגם התלמידים מכיתות א-ב שצריכים המון תשומת לב לא מתלוננים ואפילו שואלים עליה בדאגה אם היא לא בחדר נמצאת עם נתנאל במקרה. בנקודה הזו- העובדה שבית ספר עקיבא הוא סוג של "שכונה" ושאף אחד לא לוקח ברצינות רבה מדי את שעות ה"סולם" (ככה קוראים כאן לעבודה פרטנית עם ילדים שהם מעל או מתחת רמת הכיתה) שלי – דווקא משחקת לטובתנו. די ברור לי שבבית ספר רציני ומוקפד יותר זה לא היה עובר ואין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם הפרידה מאחינועם. עכשיו אנחנו רק מקווים שנצליח למשוך ככה כמה שיותר. אולי אפילו עד סוף השנה. מעבר לחיסכון הכספי העצום זה בפירוש הקל עלי מאוד מאוד את החזרה המלאה לעבודה. ומאז – כבר חודשיים שאני מתמודדת מדי יום עם השילוב המאתגר של עבודה ואמהות- שתיהן במישרה מלאה ועם מתן תשומת לב מקבילה לתינוקת המקסימה והיפה שלנו (שהיא סוג של אטרקציה בכל רחבי בית הספר...) וגם לתלמידים שלי שחיכו שאחזור. מה שעוד מקל על הענין הוא שהחורף כאן השנה הוא מהחמים והקלים שמדינת מישיגן ידעה כנראה מאז היווסדה. הטמפרטורות שיכולות לרדת כאן למינוס עשרים ואפילו שלושים צלסיוס- נשארות רוב הזמן די קרוב לאפס ולפעמים מגיעות גם לעשר מעלות. מדי פעם יורד קצת שלג, לא יותר מכמה סנטימטרים בכל פעם ודי מהר הוא נמס. לגמרי לא הרחובות המכוסים בערימות שלג גבוהות והדשאים הלבנים עד סוף פברואר- שחווינו בשנה שעברה. רוב האנשים לא מתלוננים. החורף כאן בדטרויט יכול להיות מדכא במיוחד. הזהירו אותנו קצת אחרי שהגענו שכאן יכול לרדת שלג עד פסח ושנהנה מכל קרן שמש אפשרית בסתיו כי עוד לא מעט לא תהיה כאן שמש להרבה זמן, אבל בניגוד לכל התחזיות וההפחדות הללו- החורף כאן השנה היה רק קצת יותר נורא מהחורף הירושלמי ועם החימום המצוין בכל מקום ממש לא סבלנו. קצת באסה שלא יצא לנו לעשות סקי- כי היו רק סופי שבוע בודדים שהתאימו, אבל זה כבר יהיה בשנה הבאה בחרמון כנראה... למרות הקושי, מבחינות מסוימות שמחתי לחזור לעבודה. אני אוהבת את רוב האנשים שאיתם ולצידם אני עובדת ויש משהו בריא יותר ומנוון פחות ביציאה קבועה מהבית ובאינטרקציות יומיומיות עם אנשים לעומת ישיבה בבית עם עצמי רוב הזמן וסדר יום שמתחיל בקימה ב12 בצהרים... איכשהו למרות הקשיים האוביקטיביים , העובדה שזו לידה חמישית ושזה היה אמצע החורף- לא חוויתי אפילו לרגע תחושה של דיכאון או דכדוך כמו שאני רגילה להרגיש בתקופה שאחרי לידה. מאוד פחדתי מזה. כאילו ציפיתי שזה יקרה. אבל ב"ה רוב הזמן יש לי אנרגיה ומצב רוח יחסית טוב ואפילו סוג של גאווה עצמית שאני מתמודדת עם האתגר הלא פשוט הזה. שבוע אחרי שחזרתי חל ט'ו בשבט. בבית הספר אכלו פירות , למדו סיפורים ושירים על עצים ובבית הכנסת היה אירוע משולב של "סדר ט'ו בשבט" לשתי הקהילות משני חלקי סאות'פילד שאורגן ובוצע על ידי חניכי ומדריכי בני עקיבא משתי הקהילות. היה ערב ממש יפה – מסביב לשולחנות עם פירות משבעת המינים, מסכת וסרטונים על מקומות בארץ שהשמות שלהם קשורים לפירות משבת המינים, מערכון של הקבוצה של דביר (עוד הזדמנות לדביר להופיע על במה....) והופעה של להקת "חבל על הזמן"- המורכבת מחבר'ה מבני עקיבא של סאות'פילד צפון (אנחנו סאות'פילד דרום או "סאות'פרק- כי אנחנו צמודים לשכונת אוק פרק) ושרה שירים כמו – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח בארץ ישראל של אהבה"- של להקת רבע לשבע וכמו "איויה"- של להקת כוורת.... הגעגועים לט'ו בשבט של הארץ לא היו חזקים כל כך ה שנה. אולי כי ידעתי למה לצפות ולמה לא לצפות ואולי כי כבר התרגלתי. למרחק ולכך שהכל כאן כל כך שונה כשמדובר בחגים ובכל זאת, כשנכנסתי לכיתה ב של חנה להוציא את אחד התלמידים שלי היכו בי מילות אחד השירים שהילדים שרו – ואריאציה של תלעם על השיר- "השקדיה פורחת " בהתאמה לילדי התפוצות: "שמש שם זורחת\ השקדיה פורחת \ וכל היהודים חושבים על הפריחה ושרים\ שם בישראל\ ט'ו בשבט בא\ לכל עץ שבגן\ ראש השנה בא \ לכל אילן..."- יצאתי מהכיתה בדמעות. טוב, הורמונים של אחרי לידה כנראה... אבל משהו במוזיקה העליזה ובמילים הפשוטות והנוקבות – "שם בארץ ישראל"- פריחה ושקדיות מול החורף כאן – שהיה עדיין בשיא עוצמתו עם שמיים אפורים ועצים ערומים- שהציף אצלי פתאום את הגעגועים במלוא עוצמתם. נזכרתי בט'ו בשבט שעבר בפילדלפיה. החורף שעבר היה קשה ומושלג במיוחד. אור וירדנה- בנות השירות צילמו וידאו מצחיק למסיבת ט'ו בשבט ב"קוהלת" של נטיעות בשלג . אני זוכרת כמה התגעגעתי אז לארץ ישראל, לשמש, לחום, לפריחה. השנה- כאמור, החורף היה הרבה פחות קשה אבל עדיין קר, אפור ומושלג מדי פעם. איפה פריחה? איפה שמש? ואיזה שקדיות? ! זה נראה כל כך מנותק בשיא החורף כאן בארה"ב ... אבל באופן כללי השנה הגעגועים הרבה פחות חזקים. כנראה בגלל שאנחנו לא מרגישים לבד ובאיזשהו אופן התרגלנו לחיי הפרברים האמריקאים על הטוב והרע שיש בהם. והנה למשל משהו ממש טוב: יש הרבה יותר חופשות מאשר בארץ. אז הייתה חופשה של שבוע בחנוכה- סוף דצמבר, אלא שאז היינו שבועיים אחרי הלידה ולא עשינו הרבה. כפיצוי הייתה לנו חופשת חורף נוספת בסוף פברואר. הרבה תלמידים ומורים טסו לפלורידה, מקסיקו, לוס אנג'לס- או מקומות חמימים אחרים , אנחנו הרחקנו רק עד שיקגו (ארבע וחצי שעות נסיעה) שמזג האוויר בה קר כמו פה, אבל בניגוד לדטרויט ופרבריה – היא עיר תוססת וגדולה שיש בה המוני מוזיאונים, מסעדות (הרבה כשרות) ואטרקציות אחרות שמתאימות למשפחות. כמו בביקור הקודם שלנו בקיץ גם הפעם התארחנו אצל משפחת גלוק המקסימים . מאז הביקור האחרון הבן שלהם אבי התגייס (והצטרף בישראל לבת שלהם יעל שעשתה עליה) ליחידה מובחרת וסודית שאין להם מושג מה היא ומה הוא עושה בה. כמו בפעם שעברה גם עכשיו הכנסת האורחים שלהם הייתה מדהימה . הרגשנו כאילו התארחנו אצל קרובי משפחה והם אפילו עזרו בשבת עם הילדים. הספקנו לבקר בכל יום במוזיאון אחר מבין שלל המוזיאונים ששיקגו מציעה: יום אחד במוזיאון המדע והתעשיה המרתק- עם תערוכות על סופות טורנדו והוריקן, על גוף האדם ועל התפתחות הרכבות והמטוסים. האטרקציה המרכזית שם הייתה שחזור של מכרה פחם אותנטי לגמרי שיורדים אליו במעלית מתכת שמגיעה מתחת לפני האדמה ומרגישים ממש כמו כורי פחם מהמאה הקודמת! למחרת ביקרנו במוזיאון הטבע העצום- דומה מאוד למוזיאון הטבע שיש בוושינגטון- עם תערוכות גדולות של פוחלצים ותרבויות שונות מהעת החדשה והעת העתיקה- מענין אבל גדול מדי ואחרי כמה שעות כבר יש לך תחושת הצפה... בסמוך אליו יש את האקווריום הגדול שאותו לא הספקנו הפעם. השארנו משהו לפעם הבאה... וביום שישי ביקרנו בעוד מוזיאון טבע קטן ומשפחתי שהאטרקציה המרכזית בו היא חממה עם פרחים אקזוטיים ושלל פרפרים צבעוניים ומדהימים ביופיים- צילמנו המון תמונות וזו הייתה החוויה הכי קרובה לפלורידה שהייתה לנו בחופשה הזו... (רוב הפרפרים גדלים בפלורידה ומגיעים למוזיאון כגלמים.בחממה הייתה טמפרטורה של יותר משמונים מעלות פרנהייט כדי שהם ירגישו בנח. קונטרסט מעניין לקור ולשלג שהיו בחוץ והשתקפו מהחלונות.) גם הפעם הספקנו לבקר את דיוויד גז (שהזדקן בחצי שנה מהביקור הארחון שלנו והוא כבר בן תשעים אבל עדיין צלול לגמרי, סיפר לנו קצת זכרונות מבית הספר העברי שהיה להם בפורטלנד אורגון כשהוא היה ילד ) ולחזור למשפחת גלוק לקראת כניסת שבת. בארוחת ערב התארחו אצלם מלבדנו גם האחות של ג'ו ובעלה. היא חזנית בבית כנסת קונסרבטיבי- אישה אינטלגנטית מאוד וכריזמטית והייתה איתם שיחה מענינת מאוד על יחסי אורתודוכסים- רפורמים- קונסרבטיבים ועל היחס של התנועה לישראל ועל קשרים בין יהודים ישראלים לאמריקאים . יש להם זוית מענינית בדיון הזה, כי הבן שלהם נשוי לבחורה ישראלית שהייתה בשיקגו בשליחות והם גרים כרגע בישראל . כמו ג'ו וקת'י גלוק, גם הם שמחים על הבחירה של הבן שלהם לחיות בישראל. הם עצמם מגיעים הרבה לירושלים ואפילו מחזיקים דירה במגדלי הולילנד ומקווים יום אחד להצטרף אל הבן שלהם באופן קבוע. למחרת , בשבת בבוקר, קתי' המקסימה היציעה לי לשמור על הילדים כשהיא חזרה מהמנין המוקדם וכך לראשונה מאז הלידה הייתי עם אחינועם בתפילת שבת בבית הכנסת. ירד קצת שלג בלילה, אבל בסקוקי- שהוא פרבר קצת יותר מאורגן ומבוסס מסאות'פילד- מפנים מיד את השלג , אז כירבלתי את אחינועם הקטנה במנשא בתוך המעיל שלי וצעדתי לבית הכנסת. בסעודת הצהרים התארחו חוץ מאיתנו משפחת אורלי ויעקב אוחנה- זוג שליחים מהכולל הציוני בשיקגו עם הבת התינוקת שלהם. זוג ממש ברמה. שניהם אקדמאים. בערך בני שלושים , שלקחו פסק זמן מהחיים ומהעבודה שלהם (הוא עורך דין והיא משהו בלוגיסטיקה) כדי ללמוד ולהכיר את הקהילות היהודיות בחו"ל. החלפנו קצת חוויות על ההגירה ועל החיים בארה"ב, כרגיל קצת קינאנו בהם שבניגוד אלינו יש להם מקצוע אמיתי לחזור אליו בארץ בניגוד אלינו.. אבל הרגשנו גם יתרון מסוים שאנחנו כבר שנה שניה כאן ושהצלחנו להגיע לארה"ב ואפילו לעבור ממקום למקום בכוחות עצמנו ויש לנו כבר כמה תובנות על החיים כאן אחרי פז"ם של שנה וחצי ... במוצ"ש יצאנו לדרך הארוכה הביתה. ארבע וחצי שעות וכשעוברים לאיזור הזמן של החוף המזרחי (באינדיאנה איפשהו) עוד מפסידים שעה, אבל לקראת 2 בלילה הגענו ולמחרת התחלנו להתארגן לעוד שבוע של שיגרה ועבודה בבית ספר עקיבא. עוד שניה מרץ. ראש חודש אדר היה במהלך החופשה וכשחזרנו פורים כבר היה ממש באוויר- עם הפעלות מיוחדות והחזרות להצגת פורים של כיתה ג שהיו בעיצומן. שבוע לפני פורים, אחרי אינסוף חזרות והמון המון השקעה של נירית - הם העלו את ההצגה שהייתה מדהימה ממש. אם לא הייתי מכירה את הילדים האלה הייתי יכולה לחשוב שהם כולם דוברי עברית ! היה כל כך מרגש לראות אותם שרים ומציגים בעברית שוטפת במשך 40 דקות וממש חיים את סיפור המגילה. אז ההצלחה קשורה קודם כל לטקסט הפשוט והיפה של תלעם אבל הרבה מזה הייתה גם עבודת בימוי מקצועית ביותר של נירית ושל בנות השירות שעזרו לה. יצחק עצמו, לא למד אמנם עברית מההצגה אבל למד ממש יפה את סיפור המגילה ונראה לי שגם בעוד כמה שנים הוא יוכל לדקלם בעל פה את כל הטקסט כולל כל השירים ולא רק את החלק שלו של מרדכי היהודי. הוא ממש התלהב והתרגש בהצגה ובסרט שצילמו אפשר לראות אותו רוקד ושר הכי בקול מכולם... אבל הוא היה ממש חמוד ויש גם תמונות ממש יפות שלו עם הזקן והתלבושת שכמעט לא מזהים אותו בה. בעקבות הצלחת ההצגה של כיתה ג גם דינה, העלתה עם כיתה ו הצגה על פי טקסט של תלעם שהוא סוג של מדרש על סיפור המגילה. הטקסט היה הרבה פחות מוצלח והם גם השקיעו הרבה פחות בחזרות אז זה היה נראה בהתאם (חובבני ביותר כולל פשלות רבות...) אבל גם שם היה נחמד לראות ילדים שממש לא מדברים עברית מציגים ואומרים טקסטים שלמים. דביר שלנו, לעומת זאת, שלא משתתף איתם בדרך כלל בשיעורי עברית (הוא מקבל תגבור באנגלית בזמן הזה) אבל רצה לקחת חלק בהצגה, חיפף מאוד, לא טרח למוד את הטקסט שלו כי הוא יכול לאלתר הרי והיה בסופו של דבר קצת מאכזב בתפקיד המן (שכח שורות שלמות מהתפקיד והיה נראה חסר ביטחון. ממש לא השחקן שאנחנו רגילים לראות. לא לגמרי ברור לי למה הוא התנהג ככה, אבל אני חושבת שהוא לא מרגיש מספיק בנוח עם רוב הילדים בכיתה שלו והוא גם היה קצת מאוכזב שלא נתנו לו תפקיד גדול יותר כנראה, אז הגישה שלו הייתה הכל או כלום. זה היה מוזר כי דווקא בהצגות של בני עקיבא הוא פרח...) – אבל למרות שהם כמעט לא עשו חזרות היה נחמד ומכיוון שלא היה יותר מדי תוכן ואווירה בבית הספר לקראת פורים זה הוסיף קצת לאווירה. לפורים הגענו השנה ישר מהחיים. בתור ירושלמים בשנים האחרונות אנחנו רגילים להגיע לפורים האמיתי אחרי שלושה ימים מקדימים: יום ההתחפשות בבית הספר, תענית אסתר- שנותנת יום חופש להתארגן על משלוחי מנות ואז רק אחרי הפורים הרגיל מגיע פורים גם אלינו. אבל השנה , כאמור, תענית אסתר הייתה יום רגיל לגמרי בבית הספר. בשיעורי עברית לימדנו קצת אוצר מילים לפורים והילדים למדו את סיפור המגילה אבל חוץ מזה זה היה יום רגיל לגמרי. אפילו לא גמרו מוקדם. הגענו הבייתה בארבע כרגיל ובשבע כבר היה צריך להיות בבית הכנסת לקריאת המגילה. נתנאל הלך עם שלושת הגדולים מחופשים כמובן. הייתה קריאה רגילה. שמחה וחנחמדה אבל לא עם אפקטים וכל זה כמו שהיה בפילדלפיה. אני נשארתי עם אורי ואחינועם בבית והלכתי לקריאה המאוחרת (ממש מאוחרת. התחילה ברבע לעשר!!) שמיועדת לא רק לנשים אלא גם לכל מי שחזרו מאוחר מהעבודה. בשביל הרבה יהודים כאן, אפילו דתיים, פורים הוא יום רגיל לחלוטין. את הקריאה, הסעודה וכל זה עושים אחרי העבודה. יש להם יותר מדי ימי חופש לקחת עם כל הימים טובים של גלויות אז הם לא מבזבזים את זה גם על פורים... הקריאה המאוחרת הייתה משמימה ממש! כל כך שונה מהקריאה המאוחרת לנשים על ידי נשים שאנחנו עושות בשכונה. גם כאן, כמו בפילדלפיה, הקהילה שמרנית ופרוביצנאילית מדי מכדי לארגן קריאה של נשים ואני ממש לא במצב של לארגן דברים כאלה השנה, אבל בעז"ה בפורים הבא אני מקווה שוב לחזור ולקחת חלק פעיל בקריאה. זה עושה את פורים למשהו אחר לגמרי!. יום הפורים עצמו היה הרבה יותר טוב מהערב. התחיל בקריאה רגילה שאליה הלכו נתנאל והבנים, כשהם חזרו הבייתה התחילו כבר לחלק את משלוחי המנות שהכנו יום קודם (לא משהו ביתי או מענין או מושקע במיוחד. צלחת עם חטיפים מקוסקו עטופה בפלסטיק נצמד... אבל זה היה משלוח נדיב מאוד יחסית למשלוחים שאנחנו קיבלנו , שחלקם היו עם נושא כלשהו כמו- "גן חיות"- חטיפים שונים בצורת חיות או צבע כתום או משהו חמוד במיוחד- "have a suoper purim" עם משלוח שהכיל- מרק עם קרוטונים ושקדים (soup(- כל המשלוחים אבל היו מאוד צנועים ולא גרנדיוזים או בזבזניים . לפחות בזה הם לא מגזימים... אני הלכתי גם בבוקר לקריאה המאוחרת לנשים שהייתה משמימה וסתמית בדיוק כמו בערב אבל מיד כשחזרתי הלכנו כולנו לבת מצווה של שתי בנות מהכיתה של דביר שההורים שלהם ידידים שלנו. כמו שאפשר להבין על פי שמותיהן הישראלים, הדס ואיילת וגם האח הבכור שלהן אסף- נולדו בישראל להורים אמריקאים, שעלו כל אחד הם לארץ בגיל 18, היכירו באוניברסיטה העברית, התחתנו וגרו בארץ יותר מעשר שנים והתכוונו להישאר. ההורים של איילת והדס מדברים עברית מצוינת כמעט בלי מבטא ומאוד מחוברים להוויה הישראלית, אבל כשאבא שלהם גמר דוקטורט במחשבת ישראל וקיבל פוסט דוק בטורונטו , הם עזבו את הבית שלהם במושב בית זית וקיוו שהם רק נוסעים לשנה שנתיים ויחזרו כשתהיה לו מישרה באוניברסיטה העברית. בסופו של דבר, הוצעה לו מישרה דווקא כאן באוניברסיטת מישיגן וכבר שמונה שנים שהם חזרה בצפון אמריקה. אמנם נוסעים לישראל מתי שרק אפשר. הילדים שלהם עדיין יודעים טוב עברית (זו הסיבה המרכזית שדביר התחבר בהתחלה עם איילת. ככל שהוא השתפר באנגלית הם נהיו פחות בקשר...), אבל הם כבר כל כך מושקעים ושקועים כאן שלא נראה לי שהם יחזרו בשנים הקרובות לארץ ונראה שאותם זה מבאס ומצער לא פחות. בת המצווה בכל אופן הייתה ממש יפה! אהבתי מאוד את הקונספט של בת מצוה בפורים ואם בת המצווה של אלה לא תהיה בשנה מעוברת יש סיכוי שאפילו נאמץ את הרעיון: המסיבה התחילה בקריאת מגילה על ידי שתי הבנות (הבעיה היחידה עם זה הייתה שהן נולדו בכ'ב אדר א והשנה- שלא הייתה שנה מעוברת- הן בכלל לא היו בנות 12 עדיין בפורים. כך שזה היה נחמד כקוריוז אבל לא חסך לי לשמוע קריאת מגילה משמימה על ידי גבר...), אחר כך היו דרשות יפות שלהן ושל ההורים והסבים, ריקודים, מצגת ואוכל טעים . היה ממש צנוע ונעים ושמח מאוד כצפוי כשכולם מסביב מחופשים. המשכנו משם לסעודת פורים "ישיבתית" אצל משפחת סנדרס- השליחים האחרים כאן ב"עקיבא". יום שישי רגיל לגמרי . היה מאכזב כמובן, אבל הבטחתי לילדים שבשנה הבאה בירושלים יהיה להם בערך שבוע לחגוג את פורים. חודש אדר הסתיים עבורי ועבור נתנאל בסוף שבוע חוויתי במיוחד בניו יורק. כמה חודשים קודם נתנאל קיבל הזמנה להשתתף בכנס בישיבה יונברסיטי בנושא אתגרי האורתודוכסיה המודרנית בימינו (כמובן שהגיור נכלל בין האתגרים שצוינו בכנס...)- ההזמנה לא כללה הרצאה שלו. הוא הוזמן רק כשומע ולכן גם לא קיבל טיסות או אירוח. ממש רציתי לנסוע איתו להתאוורר קצת ממישיגן ומבית ספר "עקיבא", אז התחלנו לחשוב איך מממנים טיסות לשנינו ומבלים סופשבוע בניו יורק. בסיועו של הרב בני לאו מ"בית מורשה" הגענו לרב בילט- הרב של בית כנסת יאנג יזרעאל בלודמיר- אחת הערים בלונג אינלנד – פרברים בורגניים של ניו יורק שבהם גרים המוני יהודים, הרבה מהם דתיים לאומיים. הגירסא הקצת יותר עירונית של טינק, אבל עדיין פרבר יפה ופסטורלי. משפחת בילט- הרב של בית הכנסת ואשתו הנחמדה מאוד ארחו אותנו לשבת ותמורת שתי הרצאות שנתנאל העביר בבית הכנסת שלהם גם שילמו לו סכום יפה מאוד (אלף דולר!!!) וכך יכולנו לטוס. עכשיו היה צריך רק לראות מה עושים עם הילדים , אבל גם כאן כל מי שדיברנו איתו שמח לעזור: ג'יימי ואיילת בלומנטל באו לשמור על הילדים בבית ביום חמישי אחרי הצהרים , הביאו אותם לבית הספר ביום שישי ואז לשבת אלה ואורי הלכו לנירית ודביר ויצחק הלכו למשפחת קלאוזנר השכנים שלנו. ביום ראשון אחרי הצהרים ליטל , הבת הגדולה של נירית שמרה על הילדים בבית עד תשע בערב ואז כבר הגעתי. נתנאל חזר מניו יורק רק בשלישי בערב אחרי עוד יומיים של כנסים, הרצאות ופגישות. סוף השבוע שלנו עצמו היה נחמד מאוד אבל קצר מדי, ביום שישי הספקנו לטייל קצת במנהטן וביום ראשון להשתובב עוד קצת בסנטרל פארק אבל בצהרים נתנאל כבר נסע לישיבה יוניבסיטי לכנס ואני הייתי צריכה לתפוס את הטיסה החזרה לדטרויט , כך שלא נשאר הרבה זמן ובכל זאת היה נחמד ומאוורר לנשום עוד קצת את העיר הגדולה ניו יורק לפני שאנחנו חוזרים לארץ. גם ההרצאות של נתנאל בשבת היו מוצלחות ביותר- הרבה אנשים היגיעו להקשיב ושאלו הרבה שאלות. בע"ה התקוה היא שזו הייתה ירית הפתיחה שלו. האמת שבעקבות ההרצאה הזו הוא באמת קיבל ביטחון ואחר כך העביר עוד כמה הרצאות דומות בבתי כנסת באיזור שלנו. חזרנו הבייתה כמעט בערב ראש חודש ניסן. פסח כבר מעבר לפינה ומיד אחריו סוף השנה. די ברור לנו כבר שאנחנו חוזרים הבייתה בקיץ. לפעמים אני לגמרי שלמה עם זה ולפעמים ממש מתחשק לי להישאר כאן עוד, אבל כמו שנראה כרגע זה לא הולך לקרות. החלטנו שלא מתחשק לנו לבזבז עוד שנה מבחינה מקצועית וחוץ מללמד כאן בבית הספר אין לנו אפשרות אחרת להתפרנס. ברור לנו שנצא מכאן עם תחושה מסוימת של חוסר מיצוי , אבל בע"ה נקווה שיהיו עוד הזדמנויות לטייל, לבקר או אולי אפילו לגור כאן שוב לתקופה. בערב פסח כבר הודענו למנהל שלנו רביי קלוגרמן על התוכניות, הוא הבין, לא התפלא (אולי אפילו שמח קצת? אני יודעת שמנתנאל היו מאוד מרוצים אבל ממני לא בטוח. עליתי להם יותר מדי כסף ביחס לעבודה שעשיתי...) וזהו. בכל אופן עכשיו זה רשמי. השנה הראשונה שלנו בדטרויט תהיה גם האחרונה ואנחנו כבר מתחילים להתארגן לשנה הבאה בירושלים.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

לחזות בנועם ה'- הלידה של אחינועם

אחינועם בת ארבעה שבועות היום. כמעט חודש. השבת- שוב יצא לי לספר לאחת השכנות שלנו על הלידה הדרמטית ולמרות שסיפרנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים , בכל פעם שאני מספרת אותו שוב אני מצטמררת. אז בואו נתחיל מהתחלה, בדרך לנס המקסים שלנו ששוכב לו עכשיו בנחת בבגדים ורודים בעריסה.
כדי להתמודד עם החששות והאי וודאות שכרוכים בלידה בחו"ל, מקום זר, רחוק מהמשפחה וכל זה- החלטנו להגיע הכי מוכנים ומאורגנים שאפשר. כל הציוד החדש שהזמנו חיכה בביסמנט. התיק לבית החולים היה ארוז ומוכן. ידענו בדיוק מאיזה צד להיכנס לחדרי הלידה, איפה לחנות ואיזו מעלית לקחת. שלושה ימים לפני הלידה הספקנו להשתתף בסיור במחלקה, לבשל לשבת – למרות שהייתה לי תחושה שאולי כבר אבלה אותה בבית החולים... הזמנו אורחים ללאנץ' בשבת ואמרתי לנתנאל שמקסימום הוא יארח אותם בלעדי...
שבת אחרי הצהרים- אני קוראת קצת בספר של אילה- הכנה רוחנית ללידה ומגיעה לחלק פרקטי ממש בו מציעים לתרגל עוד לפני הלידה את תרגיל ההרפיה הבא לזמן הצירים: לראות מול העיניים את אותיות שם הויה ועם כל ציר לחשוב על אות אחת שיורדת לתוכי ועוזרת לרחם להיפתח ולתינוק להתקדם עוד צעד בדרכו אל העולם. התרגיל הזה מוצא חן בעיני ואני מקווה לזכור אותו בזמן אמת.
בהבדלה כשנתנאל ברך את כולם ותהינו אם התינוקת החדשה תצטרף אלינו השבע אמרתי לו שיש לי תחושה שכן ושאולי אפילו עוד הלילה.
ואכן- בסביבות 3 התעוררתי מכאב חד וירידת מים. הצירים כואבים אבל נשלטים. אני מתפעלת מהעקביות שלהם- כל רבע שעה, ואז כל עשר דקות, מצטמצמים למרוויחים של כל חמש דקות וכשאנחנו יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו זה כבר כל שלוש דקות. אני מתזמנת כמה צירים יש לי לעבור עד הכניסה לבית החולים. אני מצליחה לתרגל את ההרפיה שלמדתי רק לפני כמה שעות: ממש עד הכניסה לחדר הלידה- אני רואה מול עיני עם כל ציר שמגיע את אותיות הויה ומבקשת מה' שיעזור לנשמה שבתוכי לרדת אל העולם. אז עוד לא ידענו עד כמה נחוצה לנו התערבות א-להית במצב המסוכן שבו אחינועם הייתה...
ב4 ועשרים יצאנו מהבית ( אמרנו לדביר שאנחנו הולכים, השארנו את הטלפון על ידו והחרפן חזר לישון ולא נראה מוטרד מדי...) הדרך לבית החולים לקחה שבע דקות . היה מעולה שידענו בדיוק מאין להיכנס והיכן לחנות. נתנאל עוד שאל אותי אם לעצור בכניסה ולהכניס אותי על כסא גלגלים אבל הבטחתי שאני מסוגלת ללכת ואכן- עד לכניסה לחדרי לידה עוד צעדתי . משם- התחלתי להיות מעורפלת וכאובה ונתנאל לקח פיקוד ודיבר שם עם הפקידה בכניסה. שוב- טוב מאוד שהיינו מאורגנים ורשומים שם מראש כי תוך דקות כבר לקחו אותי לחדר ולמרות הכאבים החזקים והקצב המהיר שבו מתקדמות הלידות שלי בדרך כלל גם אני הופתעתי לשמוע שאני כבר בפתיחה תשע!
ואז- התחילה הדרמה.
האחיות הביאו מכשיר אולטרא סאונד נייד וגילו- שניה לפני צירי לחץ- שהתינוקת במצג עכוז!!
האם הרופאה שלי פיספסה את מצג העכוז או שאולי אחינועם התהפכה לה בעשרת הימים שחלפו מהבדיקה האחרונה ועד הלידה ? אי אפשר לדעת. מה שבטוח הוא שאם היו יודעים מראש או אפילו חצי שעה או עשר דקות יותר מוקדם מאשר השלב שבו גילו את זה שהיא הפוכה- הייתי עוברת ניתוח קיסרי, מיותר – מסתבר בדיעבד...
האחיות שנלחצו מאוד לגלות את המצג יוצא הדופן הודיעו לי שאני הולכת לקיסרי חירום.
אני?! ניתוח ?! אחרי שעברתי 4 לידות טבעיות לחלוטין?! פחדתי וכעסתי נורא. זה היה השלב הקשה והמפחיד ביותר בכל הלידה. הכאבים היו חזקים כל כך שלא יכולתי לזוז. העבירו אותי מהאלונקה למיטת חדר הניתוח ומתוך ערפל של כאב ושל פחד יכולתי להבחין שהחדר מלא אנשים- שני גניקולוגים, מרדים, רופא ילדים ועוד כמה אחיות וכולם נראים די לחוצים.
אמריקאים כידוע לא אוהבים למצוא את עצמם במצבים לא צפויים....
דיברו אלי וניסיתי להתרכז כדי להבין את האנגלית. אחת האחיות קראה לי כל הזמן מישל- משום מה ולקח לי זמן להבין שהיא מדברת אלי... נתנאל לא היה שם. עיכבו אותו מחוץ לחדר הניתוח כדי ללבוש בגדים סטריליים ואני רק תהיתי לעצמי בדקות האלה שנדמו לי כמו נצח- מתי הם הולכים לשים לי אפידורל- או שאולי למרבה הזוועה זה כבר מאוחר מדי והם פשוט יחתכו אותי ככה? ואז- מתוך הכאב והבעתה אני שומעת את הרופא אומר במה שלי היה נשמע כמו נימה רגועה לגמרי- "תראי התינוקת כבר כמעט בחוץ. את רוצה לנסות ללדת בלי ניתוח?"
לא האמנתי שהוא אומר את זה , אבל מכיוון שידעתי שזה אפשרי ושבארץ גם מיילדים ככה לא מעט הסכמתי כמובן ורק ליתר ביטחון שאלתי אם יש לו ניסיון בלידות כאלה. הוא אמר שיש לו קצת , לא יותר מדי (לא בטוח שבאמת היה לו ניסיון. אנחנו חושבים שהוא אמר את זה רק כדי להרגיע אותי ואולי גם את עצמו...) – אבל הוא נראה כל כך רגוע ומשרה ביטחון ובכל מקרה- האופציה של ניתוח הפחידה אותי יותר. ואז- תוך ציות להוראות של הרופאה– שלושה צירי לחץ ואחינועם הייתה בחוץ. בוכה בקול חלוש למדי- ועם כמה חבורות כחולות מסביב לצוואר ועל הידיים- בגלל האופן שבו היה צריך לעזור לה לצאת (הן נעלמו כעבור שלושה ימים בערך, אבל עד אז כל פעם שהסתכלתי בהן ונזכרתי בנסיבות שגרמו להן- הצטמררתי...)- אבל בריאה ושלמה לחלוטין עם אפגר מצוין כמו בלידה רגילה!
בראש הדהדו לי הפסוק- "לחזות בנועם ה'"- לכמה רחמים וחסד זכינו בלידה הזו. כל כך בקלות היא הייתה יכולה להסתיים בניתוח (שהיה מיותר מסתבר) – אם אחינועם הייתה שוקלת טיפה יותר (היא נולדה 2 קילו ו690 גרם בסך הכל ועם ראש קטנטן), אם הינו מגיעים טיפה יותר מוקדם או נופלים על רופא\ה עם פחות אומץ או חס וחלילה בנזק לתינוקת- אם היינו מגיעים טיפה יותר מאוחר .
כל – כך בקלות היה יכול להיות לסיפור הזה סוף אחר!
אחר י הלידה עברו עלינו עוד יומיים רגועים ומפנקים במחלקת היולדות- חדר פרטי ומרווח עם טלויזיה, מקלחת ושירותים משלי ואחות + עוזרת אחות שאחראיות לכל מה שאחינועם ואני צריכות- ביות מלא- כלומר- התינוקת איתי בחדר כל הזמן ואת כל הבדיקות ומה שצריך לעשות לה עושים לידי בחדר- תנאים של בית מלון בערך שבארץ כמובן אפשר רק לחלום עליהםחווית לידה ואשפוז שונה לגמרי מהחוויות שלי בארץ. לא ברור לי עכשיו איך אפשר לעבור לידה בארץ באוירת בית החרושת וחוסר היחס האישי אחרי שאני יודעת שאפשר לעבור חוויה כל כך אחרת .
ביום שלישי- 13 בדצמבר- י'ז כסלו – ביום ההולדת ה11 של דביר יצאנו מבית חולים בימונט וחזרנו הבייתה. מתרגלים לחיינו החדשים עם חמישה ילדים.
וביום חמישי- אחרי התלבטויות ודיונים גם עם הילדים – בתנו החמישית נקראה בשם במהלך התפילה של תלמידי המידל סקול ב"עקיבא" (אחד התלמידים של נתנאל מכיתה ח שהוא הגבאי של המנין התרגש מאוד להיות זה שנותן לה את השם) – "אחינועם"- שם שמהדהד בתוכו את המילים "לחזות בנועם ה'" וגם מזכיר את השם "נעמי"- שמה העברי של סבתא זלמה שלי זכרה לברכה. (כמובן שלאמריקאים, גם ליהודים השם הזה נשמע מוזר ולא מוכר. הם לא ממש יודעים איך להגות אותו , אבל זה בסדר. למרות אזרחותה האמריקאית אין לנו כוונה לגדל את אחינועם כאן...)
קהילת סאות'פילד- אוק פארק וקהילת בית ספר "עקיבא" החמה התגלתה בגדולתה- אנשים בישלו לנו , עזרו עם הילדים, הביאו מתנות- הרגשנו כל כך עטופים ומחובקים- כמעט כמו בקהילה שלנו בארץ- ואני באמת יכולתי לנוח ולאזור כוחות להתמודדות האמיתית שמחכה לי בקרוב מאוד (וזה החלק שבו למדינת ישראל בכל זאת יש עדיפות על ארה"ב): חזרה למישרה מלאה בבית הספר שמונה שבועות בלבד אחרי הלידה!! – נקווה שגם החלק הזה שמלחיץ אותי נורא יעבור בשלום ובקלות.
עוד לא חזרתי לבית הכנסת מאז הלידה ועוד לא יצא לנו לארגן אירוע לכבוד הלידה אבל בעז"ה כשיצא לי לברך "הגומל" על הלידה הזו תהיה לי כוונה הכי עמוקה שרק אפשר בכל מילה ומילה-
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".