יום חמישי בערב. בנגב היו היום פיגועים קשים, שמונה הרוגים, גראדים נופלים ברחבי הדרום. רק לפני ארבעה ימים היינו שם. ועכשיו- מעברו השני של האוקינוס, אנחנו כל כך כל כך רחוקים בשלווה של מישיגן הירוקה.
הילדים ישנים מזמן. הבית שהגענו אליו רק בראשון בלילה כבר כמעט מסודר לגמרי. חסרים רק סלון ומיטת קומותיים לדביר ויצחק. שאר הדברים כולל ברמת הפיצ'פקס של פחים, תמונות, שטיחים לאמבטיה- הכל מאורגן. לא יאמן שהגענו לכאן לפני ארבעה ימים- רק בראשון בלילה. כשאני משווה את חצי השבוע הראשון שלנו כאן לשבוע הראשון שלנו בפילדלפיה ההבדל הוא פשוט בלתי נתפס. ב"ה השנה הכל זורם בקלות: ברגע שיש רכב, חשבון בנק, מספר סוציאל- סוקיוריטי , כרטיס אשראי, השפה כבר לא מרתיעה ויש שכנים עוזרים ומקסימים, הכל כבר הרבה יותר קל .
ועכשיו ננסה טיפה לפי הסדר לארגן ולתאר את קורותינו מאז יצאנו מפילדלפיה לפני חודש וחצי:
בישראל נחתנו בשישי ליולי (ד תמוז) ובתכנון שלנו הייתה חופשה של ארבעה שבועות. עניני חידוש הויזה של נתנאל עיכבו אותנו שבוע וחצי נוספים והיטילו צל של מתח ואי וודאות על החופשה שלנו, אבל ב"ה שבסוף הכל הסתדר ואפילו הרווחנו עוד שני אירועים משפחתיים שאיפשרו לנו להיפרד בנחת מכל המשפחות המורחבות משני הצדדים. בארץ היה בסך הכל מצוין. הרבה מנוחה, רוגע, פינוק ומשפחתיות- מעל ומעבר לכל הציפיות שלנו. חזרנו מהקיץ הזה עם תחושה חזקה של חיבור לשורשים ולבית. חזקה כל כך עד שחשבתי שיהיה לנו ממש קשה להסתגל לכאן חזרה. ככל שמועד הטיסה (שהתעדכן בסופו של דבר ליום ראשון- 14 באוגוסט – יד אב)התקרב התעוררו אצלנו קולות פנימיים של "מה אנחנו עושים לעצמנו? בשביל מה לחזור לשם? מה יש לנו שם מעבר לים?.."
הייתה לי הרגשה שאני והילדים שכחנו את כל האנגלית ופחדתי לחזור שוב לכל קשיי ההסתגלות של ההתחלה. את השבת האחרונה בארץ בילינו עם כל משפחת ליברמן באכסנית "מעלה חבר" ביום ההולדת השישים לאמא. התיקים כבר היו ארוזים ומוכנים ליד הדלת בבית של אבא ואמא בבאר שבע , מיום שישי בצהרים. הגענו לבאר שבע במוצ"ש למנוחה קצרה לפני הטיסה ובאחת אחר חצות יצאנו לשדה התעופה. בדיוק בחמש המראנו לאמסטרדם. טיסה קצרה של ארבע וחצי שעות, שירדנו ממנה די שפוכים, אבל נחושים לנצל את שמונה השעות שהיו לנו עד הטיסה לדטרויט לטיול קצר בעיר. המזוודות שלנו עברו ישירות למטוס לארה"ב ואנחנו יצאנו משדה התעופה עם תרמילי גב, אל תחנת הרכבת שיוצאת היישר משדה התעופה למרכז העיר. הספקנו להתרשם מהעיר הנחמדה הזו באמצעות שיט באניית תיירים בתעלות החוצות אותה, לחזות בהמוני רוכבי האופניים ולהתפעל מהחביבות והאדיבות הבלונדינית של ההולנדים- לפני שחזרנו בשעות אחר הצהרים לשדה התעופה לתפוס את הטיסה שלנו לדטרויט שבה למעשה כבר החלה החזרה שלנו לארה"ב. למרבה הפלא ההסתגלות הייתה ממש חלקה. בכניסה למטוס של חברת דלתא הזמינו את הילדים לבקר בתא הטיס, הראו להם את המכשירים, חילקו להם סיכות של דלתא ונתנאל צילם אותם עם הטייסים הנחמדים. כשהתמקמנו בכסאות הילדים קצת התאכזבו שבמטוס הישן יחסית לא היו מסכים אישיים כמו במטוסים של חברת יואסאר, אלא רק מסכים מרכזיים שהוקרנו בהם סרטים משמימים כל שמונה שעות הטיסה לארצות הברית. אנחנו דווקא שמחנו , כי בשעון הביולוגי שלנו כבר היה ערב ואחרי לילה ללא שינה רצינו שהם ישנו קצת ואכן רוב הטיסה קראנו וישנו ושמונה השעות חלפו ממש ביעף.
הכניסה לארצות הברית (בדיקת הויזות וכו') שגם היא הייתה קצת טראומטית בשנה שעברה , עברה הפעם מצוין. הפקיד היה מאוד אדיב ונחמד הפעם וביציאה משדה התעופה חיכתה לנו משפחה מהקהילה שבאה במיוחד לקחת אותנו משדה התעופה. בבית חיכה לנו דוד -בעל הבית שלנו, להראות לנו את כל מה שצריך וחוץ ממנו אנשי הקהילה ארגנו מזרונים שנוכל להעביר עליהם את הלילה הראשון ,מקרר עם עוגות, פירות, גבינות ולחמניות וכלים חד פעמיים- כל מה שצריך לנחיתה רכה ולהתאקלמות ראשונית. עמדנו נפעמים ממש מקבלת הפנים החמה שזכינו לה. כל כך שונה משנה שעברה וכל כך מעודד ונותן תקוה שלא רק ההתחלה אלא כל השנה הבאה תראה אחרת ושכנראה לא סתם חזרנו לכאן אלא כדי למלא שליחות אמיתית. כי יש כאן אנשים שמחכים לנו ושמחים שאנחנו כאן.
אפילו הג'ט לג כמעט דילג עלינו הפעם. נפלנו שדודים ביום ראשון לקראת חצות וישנו כבר עד הבוקר ולמחרת התחלנו בפריקת הארגזים וארגון הבית. כמה קל לעבור מבית קטנטן לבית גדול ומרווח. השאלה היא רק מה לעשות עם כל המקום שיש לנו ואיך לזכור מה שמנו איפה... כל הדברים הקטנים כמו קניות ובישולים שנראו לנו מסובכים עד בלתי אפשריים בימים הראשונים שלנו בשנה שעברה- זרמו בקלילות עכשיו, עד כדי כך שביום שלישי -הבוקר השני שלנו בסאות'פילד כבר אירחנו כאן לארוחת בוקר את שליחי בני עקיבא החדשים שנחתו יום קודם והיו עדיין די עפוצים וחסרי אונים כמו שאנחנו היינו בימים הראשונים בפילדלפיה.
השכנים ברחוב (חוץ משתי משפחות כולם יהודים דתיים!) ואנשים מבית הספר עזרו לנו לארגן את הרהיטים החסרים, קיבלנו הרבה כלים ורהיטים, אבל מתוך החלטה לא לחיות בצורה חורנית כמו בשנה שעברה, יצאנו כבר ביום חמישי להשלים את כל הדברים הקטנים. היה משהו מאוד מוכר ונינוח בנסיעה שוב בכבישים הרחבים, במרכזי הקניות הענקיים ובשיטוט בכל הרשתות המוכרות (קוסקו, טארגט, וולמרט....) שהכל כל כך מסודר ומאורגן בהן ואין מצב שלא תמצא שם משהו שאתה צריך!
ביום שישי הגענו לבית הספר לפגוש את המנהל החדש (שהגיע לשכונה ולבית הספר מקהילת סילבר ספרינג שבמרילנד רק שבוע לפנינו!) ולראות איך אפשר להתחיל להתארגן לקראת שנת לימודים. האווירה והבלגן שם הזכירו מאוד בית ספר בישראל ערב פתיחת שנת הלימודים והיו הדבר הכי רחוק מבית ספר תורה אקדמי בפילדלפיה - אבל כמו שנוכחנו בשנה שעברה לארגון ולסדר המושלם שם היו גם חסרונות. נקווה שאחרי ההתארגנות הראשונית נגלה כאן ב"עקיבא" בעיקר את היתרונות של בית ספר משפחתי , קטן ולא הכי מאורגן ...
בשבת הכרנו חלק משלל בתי הכנסת שיש כאן. לפחות חמישה, אבל המרכזי מביניהם- יאנג ישראל של אוק- פארק- די רחוק- בערך 20 דקות הליכה, אבל שם מרוכזת הקהילה הציונית שיש כאן (באיזור הזה של סאות'פילד הרוב הם יותר חרדים, ובניגוד לפילדלפיה יש יחסי שכנות וגם יחסים משפחתיים, אבל ההפרדה בין הקהילות בבתי הכנסת ובמוסדות החינוך היא די ברורה. ) המזכירה של בית הכנסת, הדפיסה פליירים עם תמונה שלנו וקורות חיים שלנו שנתנאל שלח לה לבקשתה ולא מעט אנשים שעיינו בפלאיירים ניגשו אלינו לברך אותנו בברוכים הבאים ולהציג את עצמם. היה קצת מביך, אבל בגדול זה אחלה רעיון כדי לקלוט משפחה חדשה שבאה לקהילה- לא?
לארוחת צהרים התארחנו אצל שכנים ומשפחה אחרת של מורה מבית הספר הזמינה אותנו לסעודה שלישית. כל השליחים כאן שדיברנו איתם כשהתלבטנו אם להגיע ציינו לשבח את החום והפתיחות של האנשים כאן ולפחות על פי התרשמותנו עד כה זה באמת ככה. נקווה לא להתבדות בהמשך...
מזג האוויר החם של שבת בבוקר, התחלף בשעות אחר הצהרים לגשום וקריר והזכיר לנו שאנחנו ביבשת אמריקה וכבר לא בקיץ המזרח תיכוני, אבל למחרת שוב התחמם (לא שלושים וחמש ואפילו לא שלושים. אולי 25 או 28 - מזג אוויר קיצי ונעים במושגים ישראלים).החורף הקר והמאיים של מישיגן עדיין רחוק ואנחנו מקווים לנצל את השבוע הבא לסיום ההתארגנות שלנו בבית ובבית הספר בשאיפה שעוד נספיק לטייל קצת באיזור היפה שסביבנו, לפני שנשקע בשגרת העבודה והלימודים.
בברכת "ונתת שלום בארץ" וסוף חופש נעים לכולם!
יום ראשון, 21 באוגוסט 2011
הבלוג האחרון מפילדלפיה - קיץ תשע'א
כח סיון תשע'א
שנת הלימודים נגמרה לפני כמעט שבועיים. אפילו הסיוט של הכנסת הציונים לתעודות כבר מאחורי .
בעוד שלושה ימים תהיה השבת האחרונה שלנו כאן בבלה קנווד, פילדלפיה.
ביום שלישי הקרוב(עוד שבוע!) אנחנו טסים לחופשת מולדת של חודש בארץ ובתחילת אוגוסט טסים משם ל...דטרויט.
כן התוכניות שלנו השתנו די ברגע האחרון. אחרי שנתנאל כבר סגר על עבודה בהרטמן ואפילו התקבל לעוד פוסט- דוק חלקי באוניברסיטה העברית, הילדים כבר היו רשומים לבית הספר ולגן, הודענו לוקסלר שאנחנו חוזרים ושהם יצטרכו לחפש בית אחר וכבר הזמנו כרטיסי טיסה לאמצע אוגוסט- בשלב הזה- פתאום נוצר הקשר עם בית ספר עקיבא מסאות'פילד, מישיגן. הם נשמעו מאוד רציניים , כל כך התלהבו מאיתנו שהסכימו לקבל אותנו בלי שיעורי מבחן. ממה שדיברתי עם שליחים אחרים שם זה בית ספר וקהילה נחמדה מאוד. לא רצינו לסגור כלום לפני שנראה את המקום ומכיוון שלא היה להם תקציב לממן לנו טיסה לשם לביקור החלטנו לנסוע לשם לפני שמחליטים סופית.
ביום שני שעבר יצאנו מהבית מערבה לכיוון מישיגן. בדרך נסענו שוב דרך מחוז לנקסטר, ראינו כרכרות של האמיש וכמה נערים, ילדים ונשים קוצרים וחורשים בשדות, המשכנו משם לסיור בעיר הריסבורג- בירת פנסילבניה – שלא נראית האמת כמו עיר בירה, אלא יותר כמו עיירה גדולה, חוץ מאשר בנין המושל וקרית הממשלה המרשימה שבמרכזה. ביום שבו ביקרנו התנהלו דיונים בפרלמנט ונתנו לנו אפילו לשבת ב"יציע המבקרים" ולצפות בדיונים במליאה. היה מענין!
משם המשכנו עוד ועוד מערבה, כמעט עד פיטסבורג- שיש בה בטח כמה דברים מענינים אבל לא נכנסנו לתוכה כדי לראות, אלא נסענו כל הזמן על כביש האגרה של פנסליבניה. מישהו אמר לנו פעם על מדינת פנסילבניה שיש בה את פילדלפיה במערב- פיטסבורג במזרח ובאמצע בעיקר אלבמה... וזה ממש נכון. בכל האיזור ראינו המון שדות פתוחים, חוות, סוסים ופרות, אבל שום ישובים גדולים. בניוגד לכביש האגרה של ניו ג'רסי, לאיזור וושינגטון או לדרך לבוסטון יש הרבה פחות תחנות עצירה ומטלים- הכל נראה הרבה יותר כפרי ופרובניציאלי- אבל לא רק שם. זה היה ככה בעצם עד איזור שיקגו. אחרי הריסבורג, הנוף נעשה קצת יותר הררי ומיוער. את רכס האפלצ'ים חצינו בסדרת מנהרות בתוך ההר ומשם המשכנו לנסוע עד 11 בלילה בערך ואז עצרנו לכמה שעות שיעה.
התכנון המקורי שלנו היה לטייל קצת בפיטסבורג ובקליבלנד ולנסוע לדטרויט בדרך קצת יותר ארוכה אבל על שפת הנהר כדי שנרגיש שאנחנו קצת בטיול בכל זאת, אבל נתנאל ואני הינו מתוחים ולחוצים. רצינו לראות שבית הספר נראה לנו, שאנחנו מוצאים בית, לסגור את כרטיסי הטיסה- בקיצור- הינו פחות בקטע של טיול איטי בסבבה. לא היה לנו סבלנות לזה, אז החלטנו לנסות להגיע לדטרויט כמה שיותר מהר. נסענו כמעט חמש שעות רצוף חוץ משתי הפסקות פיפי בצידי הכביש. הילדים די התחרפנו אבל לא הייתה ברירה. הגענו ל"עקיבא" בשלוש וחצי.
האינטואיציה הראשונית שלי מבית הספר היתה שיש כאן משהו שונה לחלוטין מ"תורה אקדמי". כל האווירה הייתה הרבה יותר חמה ונעימה והיחס שבו התקבלנו היה שונה לחלוטין מהיחס שקיבלתי בביקור שלי בתורה אקדמי במאי שעבר. מצד שני עכשיו באנו בתור משפחה ובשנה שעברה הייתי משהו שדי נפל עליהם ואולי זה גם אנחנו (בעיקר אני...) שבאנו בגישה שונה?
אחרי הסיור הקצר בבית הספר ואחרי ארוחה אצל ליבת (רכזת העברית של עקיבא), התחלנו לשוטט שם עם מתווך שסידרו לנו כדי לחפש דירה להשכרה. זה היה קטע מבאס כי הדירות שהוא הראה לנו היו מגעילות ולא מתוחזקות וגם עלו יותר ממה שאמרו לנו (1500 ו1600 דולר כשחלקן בלי מכשירי חשמל.) נסענו לבית של משפחת סונדרס- השליחים האחרים בבית הספר שנמצאים במחנה בויסקונסין והשאירו לנו מפתח לבית שלהם, התארגנו כבר לשינה אחרי הנסיעה המתישה, אבל אז התקשרו חברים של ליסה- מנהלת הגנים ב"עקיבא" שעוברים דירה ומחפשים שוכרים לדירה שלהם- ליסה קישרה בינינו ולמרות שלא בנינו על זה יותר מדי – נתנאל הלך לשם לראות וכשחזר אמר לי בהתלהבות שיש לנו בית! חשבנו שלמחרת רק נסגור ונחתום על מה שצריך ואחרי הצהרים נצא לשיקגו , אבל זה היה קצת מיותר מסובך, בגלל התחייבות שלהם למשפחה אחרת שהתעניינה. בבוקר- חוץ מלחתום בבית הספר על כל הטופסיאדה ביזבזנו זמן על עוד שיטוטים בדירות לא רלבנטיות אבל אז קיבלנו טלפון מהם שהם יתנו לנו את הדירה ואפשר לבוא לחתום! אורייי!
ממש התלהבנו מהבית. לא טירה מפוארת כמו שיש כאן במריון או בבלה קנווד . הרבה יותר צנוע – בסגנון הבתים שיש בהתנחלויות: ארבעה חדרי שינה, סלון ומטבח במפלס אחד ועוד ביסמנט ענק למטה וחצר גדולה עם דשא. הכל מתוחזק ומשופצר והם אפילו ישאירו לנו חלק מהרהיטים וחלק נקנה מהם. הבית החמוד הזה עולה כמעט כמו הדירה העלובה שלנו כאן וזו כבר התחלה מבטיחה בהרבה!
למחרת, אחרי שחתמנו עוד על כל הטפסים שהיה צריך בבית הספר ואחר כך אצל משפחת כהן, יצאנו בדרכנו לשיקגו. מזג האויר היה קריר, סתוי וגשום- די מוזר בהתחשב בכך שהיה כבר סוף יוני ודי מבאס בהתחשב בכך שתכננו ללכת בדרך לאגם מישיגן הענק, אבל הלכנו בכל זאת למרות מזג האוויר. אגם מישיגן העצום (אגם המים המתוקים השישי בגודלו בעולם. בערך פעמיים מדינת ישראל...) נמצא בין מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין (ויש כמובן ריבים בין כל המדינות מי אחראי לניקיון או לזיהום שלו וכמה מים צריכה כל מדינה לקבל) נסענו לחוף במקום שנקרא- אינדינה דיונס- בערך שלוש וחצי שעות מסאות'פילד ושעה ומשהו משיקגו. מקום מדהים ממש! דיונות גבוהות אבל מיוערות לחוף האגם העצום והיפה הזה. נראה כמו מקום מהסרטים או כמו חוף בתאילנד ואפילו לא היו המון אנשים, אבל היה גשום וממש קר ולי לא כל כך התחשק לצאת מהאוטו. נתנאל לא ויתר, אז חיכינו קצת שהגשם יפסק ואז הוא והילדים נכנסו והשתוללו במים כמעט שעה. יצאו משם רועדים וכחולים מקור אבל מבסוטים ממש (ויש גם תמונות נורא יפות). מקום מאוד יפה וכנראה הרבה פחות סואן וצפוף מהחופים שבשיקגו.
המשכנו משם אל העיר הגדולה שיקגו ששמענו עליה כל כך הרבה סיפורים- גם מההורים של נתנאל שהיו שם ארבע שנים בשליחות וגם ממשפחת נריה החברים שלנו מקרית מנחם שגרו שם כשחיים נריה עשה דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. ומה שעוד שמענו מהמכרים האמריקאים שלנו זה אילו מסעדות כשרות טובות יש בשיקגו , אז כדי לא לפספס הזדמנות כזו וגם כדי לא להגיע רעבים למשפחה שאירחה אותנו (כרגיל, משפחה אמריקאית שאנחנו לא מכירים בכלל...) הלכנו לפיצריה אחת שהמליצו עליה ואחרי ארוחת ערב רצינית וטעימה הינו די בשוק לגלות שאנחנו גם לא צריכים לשלם כי זקן אחד שהתיישב ופטפט איתנו (הוא התגלה כסנילי כך שהשיחה התנהלה פחות או יותר בלופ כשכל כמה זמן הוא שואל את אותה שאלה...) פשוט הלך ושילם עלינו בלי שידענו (והבנו מבעל המסעדה שכנראה זה משהו לא נדיר אצלו!) אני הייתי ממש נבוכה, זה היה אפילו מעליב בעיני אבל נתנאל והילדים עוד הצטלמו עם הצדקי הנסתר למזכרת ...
כשהגענו למשפחת גלוק (קרובים של משפחת נריה) שאצלם התארחנו היינו קצת מבולבלים מהזמן שלא ממש התאים לשעונים שלנו אבל אז הסתבר שבמקום כלשהו באינדינה הזמן משתנה מזה שבמזרח ארה"ב ושבעצם הרווחנו עוד שעה. אז ישבנו ודיברנו קצת עם קת'י גלוק..הסתבר שבעלה ג'ו היה גם היה תלמיד של ההורים של נתנאל כל התיכון שלו (אלו בדיוק היו ארבע השנים של השליחות שלהם) כך שזו הייתה שבת של הרבה סגירת מעגלים.
שלושת החדרים בשבילנו בביסמנט שלהם היו מוכנים ומסודרים כמו במלון בערך. כרגיל התפעלנו ממידת הכנסת האורחים של המשפחה הזו ואמרנו שחייבים לאמץ את הסטנדרטים האלה ואת הלב הפתוח לרווחה גם בבית שלנו בשנה הבאה וכמובן בארץ....
למחרת- אחרי תדריך מפורט שקיבלנו מג'ו לגבי ההתניידות יצאנו לטייל בעיר. החלטנו לנסוע ברכבת כדי לא להסתבך עם חניות יקרות – וזה באמת היה פשוט ונח כמו בכל המקומות האחרים בארה"ב שבהם לקחנו רכבות. הגענו לאחד המקומות המפורסמים ביותר בשיקגו ובארה"ב בכלל: מגדלי ווילס (או סירס, בשמם הקודם והידוע יותר) שמתנשאים לגובה של 103 קומות (??? מטר) ובקומה העליונה שלהם יש תצוגה שמספרת על שיקגו ומרפסות שקופות שכשעומדים עליהם רואים את כל העיר מלמטה כאילו אתה באוויר- זה נקרא- skydeck- מקום מאוד תיירותי ויקר כמובן- אבל מגניב בהחלט. לפני שבת עוד הספקנו להגשים חלום בשביל נתנאל ולבקר את האחד והיחיד- דיוויד גז- הדוד העשיר שלנו מאמריקה שבאמת, בלי ציניות בכלל, אנחנו חייבים לו המון. הוא בן אדם מדהים- בן תשעים פלוס אבל עדיין נוהג ומתפקד וצלול לגמרי כנראה כי הוא גילה בקיאות בכל מעשיהם של האחים של נתנאל כולל בני זוגם וילדיהם. היהודי החם והמבוגר הזה הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת קרייזר שסבא של נתנאל (אבא של קוקי) גילה כשהם היו בביקור בשיקגו אצל ההורים של נתנאל לפני שלושים וחמש שנים ומאז הקשר נשמר.
הספקנו להגיע בזמן למשפחת גלוק ולהכניס שבת בערך שעה וחצי לפני שהיא נכנסת באמת. לארוחת שבת הם אירחו משפחת חברים שהאבא שלהם למד עם ג'ו בכיתה- כלומר- גם הוא היה תלמיד של קוקי ומאיר ולמחרת בבוקר עוד משפחה אחרת של חברים שגם אצלם האבא היה איתם בכיתה. אז במהלך הארוחות הם הביאו את ספרי המחזור שלהם מהתיכון ומצאנו שם הקדשה שמאיר כתב לג'ו- תמונות של מאיר וקוקי ואפילו של נתנאל ומיכל ותמונות מהברית של עמיחי שהתקיימה אצלם בבית הספר. למרות הזמן הרב שעבר החבר'ה זכרו ממש טוב ולטובה את המורים השליחים מישראל – בקיצור הייתה שבת מאוד נוסטלגית עם הרבה זכרונות. ואויירה ממש נעימה ומכניסת אורחים. הקהילה שם בשיקגו מאוד מצאה חן בעינינו.
התבאסנו קצת שסאות'פילד לעומת שיקגו זה ממש חור בקצה העולם, עם הרבה פחות מקומות מעניינים, אבל נקווה לפחות שהאווירה והחמימות תהיה דומה.
ביום ראשון המשכנו את הטיול שלנו ב"מקומות שחייבים לראות בשיקגו" – היינו בפארק המילניום- שיש בו משפרצות מים מגניבות שהילדים השתוללו בהם (מזג האוויר התחמם אבל עדיין היה מאוד נעים) ומראת ענק בצורת שעועית – עוד אטרקציה תיירותית מאוד אבל חמודה ומשם נסענו באוטובוס לפארק לינקולן , קרוב לשפת האגם שיש בו גן חיות בחינם. לסיום- החלטנו שצריך לראות את שיקגו גם מקו המים אז יצאנו לסיור מודרך בסירת תיירות ששטה בנהר שיקגו – לי ולנתנאל היה מאוד מענין לשמוע את כל ההסברים על הבתים ועל ההיסטוריה של העיר- אבל הילדים השתעממו נורא וקצת התבאסנו כי זה לא עלה לא מעט לכולנו (לפעם הבאה אם מטיילים עם ילדים היינו ממליצים על אטרקציה אחרת – אולי שיט באגם עצמו או ביקור בלונה פארק שלחוף האגם)- חזרנו שוב ברכבת – שפוכים אבל מרוצים מהסיור המקיף שעשינו בשיקגו היפה והתוססת. (דרך אגב- בדיוק ביום ראשון שבו אנחנו טיילנו במרכז העיר התקיים בשיקגו "מצעד הגאווה" וחשבנו שאנחנו הולכים להיקלע לתוכו, אבל חוץ מהרבה גברים\ אנשים\ אנשים עם מיניות לא מוגדרת בלבוש ססגוני ומינימלי – שנסעו איתנו ברכבת- לא הרגשנו את המצעד. בכל אופן זו הייתה הזדמנות להסביר קצת לילדים על אנשים עם הנטיות המסוימות האלה (בנים שמתחתנים עם בנים ובנות שמתחתנות עם בנות ולדעתם חלקן היו גם נראות כמו בנים...)- דווקא לא רע בעיני.
למחרת, יום שני- התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לפילדלפיה. ידענו שברגע שנגיע הביתה תיגמר החופשה הקצרה ויתחיל כל הבלגן של האריזות וארגון הבית לקראת הטיסה לישראל והמעבר למישיגן מיד אחריה . מצד אחד- היה יותר כיף להישאר בחופשה אבל ידענו שכל יום שנתעכב בדרך יוסיף לחץ אחר כך... אז השתדלנו לנסוע כמה שיותר ברצף. החלטנו להקציב זמן רק לביקור במקום אחד. ביום הראשון יצאנו מאילינוי, עברנו באינדינה ואז חצינו את אוהיו- כמעט עד הסוף. נסענו דרך כביש האגרה המרכזי שהיה נח לנסיעה אבל משמים לגמרי. בצידי הדרך דווקא ראיתי הפניות לפארקים ושמורות אבל לא היו לנו זמן להתעכב וחוץ משדות וקצת חוות בצידי הדרכים לא היה שום דבר מענין. לקראת אחת עשרה בלילה הגענו לאיזור של מוטלים זולים וישנו במקום הכי מעפן שבו יצא לנו ללון אי פעם מאז שאנחנו בארה"ב.... רק 45 דולר אמנם אבל חדר עלוב ביותר אפילו בלי מקרר (ומזג האוויר הלך והתחמם. למחרת היה נורא חם. מעל 30 מעלות בטוח) . למעט השעות ששהינו שם זה לא היה נורא כל כך ודוקא דירבן אותנו לצאת יחסית מוקדם למחרת ולהמשיך מקצה מדינת אוהיו לאורך מחצית מדינת פנסילבניה לכיוון אתר גטיסבורג- מקום הקרב המפורסם ממלחמת האזרחים האמריקאית. בדרך לשם רצינו לגוון קצת את הנסיעה המשעממת אז יצאנו מכביש האגרה לדרך צדדית הררית ויפה. סטיה שעלתה לנו ביוקר רב כי בדיוק ביצעו שם עבודות בכביש, נתיב נסיעה אחד היה חסום ובנתיב האחד הפנוי מהירות הנסיעה המותרת הייתה רק 45 מייל לשעה. נתנאל שרגיל לנסוע טיפה יותר מהר ולא ממש מקפיד לציית לשלטי מהירות (לא יורד מ60-70 בדרך כלל בנסיעות בינעירוניות...) הופתע לגמרי כשג'יפ משטרתי יצא פתאום מדרך עפר בצד הכביש ושעט לעברנו. 110 דולר – זה היה הקנס שקיבלנו מהשוטר שהיה אמנם מאוד נחמד ואדיב והסביר שהוא עוד הוריד לנו בדו"ח שקיבלנו מהמהירות האמיתית שנסענו כדי שלא נקבל נקודות או קנס גבוה יותר!! היה מבאס ביותר, אבל לא נורא- תרומתנו הצנועה למדינת פנסילבניה שנתנה לילדים שלנו השנה הסעות לבית הספר וארוחות חמות.... (אין את זה במישיגן!)
לקראת ארבע אחר הצהרים הגענו לגטיסבורג. היה חם ומאוחר מדי לנסוע או לטייל ברגל בכל אתר הקרב העצום הזה, אז הסתפקנו בצפיה בסרט (זה היה סרט היסטורי כבד ולא פשוט אבל דביר ויצחק אמרו שהיה מענין . כל כך כיף לראות איך הם מצליחים כבר להבין ולהסתדר באנגלית!) ובחיזיון המרשים שיש שם סביב הציור של הקרב, הסתובבנו קצת במוזיאון שמציג תמונות (חלקן מזוויעות מדי- גופות וכאלה) מהקרב ומסביר על התקופה ועל מלחמת האזרחים ואחר כך המשכנו ברגל לסיור קצר בבית הקברות שבו נקברו אלפי ההרוגים בקרב- כארבעה חודשים אחרי שהקרב כבר הסתיים והגופות שלהן עדיין נשארו בשטח, עד שמושל פנסילבניה החליט לכבד את זכרם ולהביא את הגופות לקבורה. זו הסיבה שקבורים שם חיילים מבני הצפון והדרום כמעט זה לצד זה. על חלק מהמצבות כתובים פרטים של הנקבר (כנראה על סמך ממצאים שנמצאו על הגופה), על חלקן כתוב רק מאיזו מדינה הוא היה ועל חלק מהמצבות כתוב רק אלמוני. כנראה אילו קברים של חיילים שלא נשאר מהם הרבה אחרי ארבעה חודשים בשדה... (במוזיאון יש כמה תמונות מחרידות שממחישות איך הגופות נראו כשהובאו לקבורה).
אחרי מורשת הקרב המרוכזת הזו, המשכנו בנסיעה הביתה. חזרנו לקראת 21, וכולנו היינו תמימי דעים בחוסר הגעגועים לדירה הקטנה שלנו בבלה קנווד, אחרי עשרה ימים מחוצה לה.
ב"ה שנותרו רק עוד שבעה לילות לישון בה...
מיום רביעי התחלנו באריזות ובארגון הבית לקראת המעבר למישיגן והנסיעה לישראל, אני בבית ונתנאל במשרד שלו באוניברסיטה שממנו שלחנו את הציוד. תוך כדי המיונים והאריזות גיליתי להפתעתי שבכל זאת צברנו לא מעט דברים...
ביום חמישי הזמנו את קתי וגלן – השכנים המורמונים המקסימים שלנו- לארוחת ערב שהייתה סוג של מסיבת פרידה, למדנו עוד כמה מנהגים מיוחדים של המורמונים (למשל – המשקה שהם הביאו- מיץ תפוחים וענבים תוסס, ללא אלכוהול כמובן- כי אסור להם- שזה הדבר הכי דומה ליין שהם שותים באירועים חגיגיים. השתיה הזו גם כשרה ולא היו איתה שום בעיות של יין נסך, כך שזה יצא טוב גם לנו )- ושמחנו כל כך על ההזדמנות להכיר אותם. הצטערנו שהקשר איתם התהדק רק לקראת סוף השנה ותהיתי לעצמי איך זה שאיתם היה לנו קשר יותר קרוב מאשר עם הרבה מהיהודים הדתיים שסביבנו. הפשטות, החום, טוב הלב והרוחניות שלהם- שלא מצאנו אצל רוב היהודים האמריקאים שסביבנו , זו התשובה כנראה. בשנה הבאה בסאות'פילד אנחנו אמורים להיות מוקפים יהודים דוסים ברחוב שלנו , יהיה קצת פחות מענין ויותר בעיתי בימים טובים של גלויות, אבל נקוה שנתרגל מהר ושבכל זאת יהיו לנו שם יחסי שכנות טובים שקצת יזכירו לנו את הארץ.
ביום שני- הרביעי ביולי- יום העצמאות ה235 של ארה"ב- עשינו הפסקה של כמה שעות מהאריזות כדי לחגוג ולהרגיש את האווירה . נסענו למרכז פילדלפיה שהייתה כולה מקושטת , חגיגית ומלאה אנשים. ברחבת מוזיאון הצהרת העצמאות היה מוזיאון חי של מחנה לוחמים ומשפחות ממלחמת השחרור האמריקאית, שהסבירו על החיים באותה תקופה, על מהלך הקרבות וכדו'- כמו שהאמריקאים יודעים לעשות היטב בכל מה שקשור להיסטוריה שלהם. בתוך המוזיאון היו כל מיני סדנאות יצירה ואיפור פנים ב"רוח היום"- אז הילדים נצבעו בצבעי הדגל זרוע הכוכבים (חיבים לראות את התמונות )- לסיום נכנסנו להשתכשך קצת במזרקה שמול ה"סיטי הול" (רחבת העיריה) של פילדלפיה וסימנו וי על סיור בעיר שבסמוך אליה התגוררנו כמעט שנה בלי שיצא לנו להסתובב בה יותר מדי (לא הפסד כזה גדול כנראה. מרכז העיר היה נראה לי מלוכלך ומלא הומלסים ולא היה בו את הברק, האלגנטיות ואת התסיסה של ערים גדולות אחרות שבהן הסתובבנו כמו בוסטון, שיקגו וכמובן ניו יורק).
נשאר רק עוד לילה אחד לישון בדירה ברחוב מונטגומרי.
למחרת- יום שלישי- היום האחרון שלנו בארה"ב לסבב השנה הראשונה- היה יום עמוס ומטורף עם כל הסידורים האחרונים . לא ברור לי איך הספקנו הכל, זה היה באמת מירוץ מטורף, אבל ברבע לשבע יצאנו מהבית (עם מונית גדולה ועם גלן המקסים שלקח אותנו) והספקנו להגיע ממש בנחת לטיסה.
בתשע ורבע המראנו והטיסה עברה הפעם כל כך מהר ובקלות בהשוואה לפעם הקודמת (כנראה בזכות כדורי השינה שלא שכחנו הפעם!) וגם הייתה קצת יותר קצרה.
ברבע לשלוש הגענו לנתב"ג וקצת אחרי ארבע כבר הינו בחוץ. האמת שלא חשבנו שמישהו יבוא לקבל אותנו בכלל אבל אילה, עינת, שירה, מיכל, עמיחי, יסכה ואברהם- חיכו לנו ביציאה עם שלטים, בלונים ועוגות והיה כזה כיף לראות אותם! כמה טוב שבאנו הביתה!
וזהו- מאז- כבר שישה ימים שאנחנו באווירה משפחתית צפופה ומחבקת. קצת דאגתי מהביקור הזה , מהנדודים ומהתחושה שאין לנו בית – אבל בינתיים זה דווקא מצוין וכיף. הארץ (בעיקר הנגב. עד עכשיו הינו רק בבאר שבע ובשובה אבל גם בירושלים יש מקומות שנראים פרובינציות) נראית לנו פתאום קטנה, מיושנת, צהובה ובעיקר נורא חמה ויש דברים מעצבנים לפעמים אבל עד עכשיו כל כך שמחים שבאנו ומקווים לחזור מכאן עם המון אנרגיות וכוחות לשנה הבאה!
שנת הלימודים נגמרה לפני כמעט שבועיים. אפילו הסיוט של הכנסת הציונים לתעודות כבר מאחורי .
בעוד שלושה ימים תהיה השבת האחרונה שלנו כאן בבלה קנווד, פילדלפיה.
ביום שלישי הקרוב(עוד שבוע!) אנחנו טסים לחופשת מולדת של חודש בארץ ובתחילת אוגוסט טסים משם ל...דטרויט.
כן התוכניות שלנו השתנו די ברגע האחרון. אחרי שנתנאל כבר סגר על עבודה בהרטמן ואפילו התקבל לעוד פוסט- דוק חלקי באוניברסיטה העברית, הילדים כבר היו רשומים לבית הספר ולגן, הודענו לוקסלר שאנחנו חוזרים ושהם יצטרכו לחפש בית אחר וכבר הזמנו כרטיסי טיסה לאמצע אוגוסט- בשלב הזה- פתאום נוצר הקשר עם בית ספר עקיבא מסאות'פילד, מישיגן. הם נשמעו מאוד רציניים , כל כך התלהבו מאיתנו שהסכימו לקבל אותנו בלי שיעורי מבחן. ממה שדיברתי עם שליחים אחרים שם זה בית ספר וקהילה נחמדה מאוד. לא רצינו לסגור כלום לפני שנראה את המקום ומכיוון שלא היה להם תקציב לממן לנו טיסה לשם לביקור החלטנו לנסוע לשם לפני שמחליטים סופית.
ביום שני שעבר יצאנו מהבית מערבה לכיוון מישיגן. בדרך נסענו שוב דרך מחוז לנקסטר, ראינו כרכרות של האמיש וכמה נערים, ילדים ונשים קוצרים וחורשים בשדות, המשכנו משם לסיור בעיר הריסבורג- בירת פנסילבניה – שלא נראית האמת כמו עיר בירה, אלא יותר כמו עיירה גדולה, חוץ מאשר בנין המושל וקרית הממשלה המרשימה שבמרכזה. ביום שבו ביקרנו התנהלו דיונים בפרלמנט ונתנו לנו אפילו לשבת ב"יציע המבקרים" ולצפות בדיונים במליאה. היה מענין!
משם המשכנו עוד ועוד מערבה, כמעט עד פיטסבורג- שיש בה בטח כמה דברים מענינים אבל לא נכנסנו לתוכה כדי לראות, אלא נסענו כל הזמן על כביש האגרה של פנסליבניה. מישהו אמר לנו פעם על מדינת פנסילבניה שיש בה את פילדלפיה במערב- פיטסבורג במזרח ובאמצע בעיקר אלבמה... וזה ממש נכון. בכל האיזור ראינו המון שדות פתוחים, חוות, סוסים ופרות, אבל שום ישובים גדולים. בניוגד לכביש האגרה של ניו ג'רסי, לאיזור וושינגטון או לדרך לבוסטון יש הרבה פחות תחנות עצירה ומטלים- הכל נראה הרבה יותר כפרי ופרובניציאלי- אבל לא רק שם. זה היה ככה בעצם עד איזור שיקגו. אחרי הריסבורג, הנוף נעשה קצת יותר הררי ומיוער. את רכס האפלצ'ים חצינו בסדרת מנהרות בתוך ההר ומשם המשכנו לנסוע עד 11 בלילה בערך ואז עצרנו לכמה שעות שיעה.
התכנון המקורי שלנו היה לטייל קצת בפיטסבורג ובקליבלנד ולנסוע לדטרויט בדרך קצת יותר ארוכה אבל על שפת הנהר כדי שנרגיש שאנחנו קצת בטיול בכל זאת, אבל נתנאל ואני הינו מתוחים ולחוצים. רצינו לראות שבית הספר נראה לנו, שאנחנו מוצאים בית, לסגור את כרטיסי הטיסה- בקיצור- הינו פחות בקטע של טיול איטי בסבבה. לא היה לנו סבלנות לזה, אז החלטנו לנסות להגיע לדטרויט כמה שיותר מהר. נסענו כמעט חמש שעות רצוף חוץ משתי הפסקות פיפי בצידי הכביש. הילדים די התחרפנו אבל לא הייתה ברירה. הגענו ל"עקיבא" בשלוש וחצי.
האינטואיציה הראשונית שלי מבית הספר היתה שיש כאן משהו שונה לחלוטין מ"תורה אקדמי". כל האווירה הייתה הרבה יותר חמה ונעימה והיחס שבו התקבלנו היה שונה לחלוטין מהיחס שקיבלתי בביקור שלי בתורה אקדמי במאי שעבר. מצד שני עכשיו באנו בתור משפחה ובשנה שעברה הייתי משהו שדי נפל עליהם ואולי זה גם אנחנו (בעיקר אני...) שבאנו בגישה שונה?
אחרי הסיור הקצר בבית הספר ואחרי ארוחה אצל ליבת (רכזת העברית של עקיבא), התחלנו לשוטט שם עם מתווך שסידרו לנו כדי לחפש דירה להשכרה. זה היה קטע מבאס כי הדירות שהוא הראה לנו היו מגעילות ולא מתוחזקות וגם עלו יותר ממה שאמרו לנו (1500 ו1600 דולר כשחלקן בלי מכשירי חשמל.) נסענו לבית של משפחת סונדרס- השליחים האחרים בבית הספר שנמצאים במחנה בויסקונסין והשאירו לנו מפתח לבית שלהם, התארגנו כבר לשינה אחרי הנסיעה המתישה, אבל אז התקשרו חברים של ליסה- מנהלת הגנים ב"עקיבא" שעוברים דירה ומחפשים שוכרים לדירה שלהם- ליסה קישרה בינינו ולמרות שלא בנינו על זה יותר מדי – נתנאל הלך לשם לראות וכשחזר אמר לי בהתלהבות שיש לנו בית! חשבנו שלמחרת רק נסגור ונחתום על מה שצריך ואחרי הצהרים נצא לשיקגו , אבל זה היה קצת מיותר מסובך, בגלל התחייבות שלהם למשפחה אחרת שהתעניינה. בבוקר- חוץ מלחתום בבית הספר על כל הטופסיאדה ביזבזנו זמן על עוד שיטוטים בדירות לא רלבנטיות אבל אז קיבלנו טלפון מהם שהם יתנו לנו את הדירה ואפשר לבוא לחתום! אורייי!
ממש התלהבנו מהבית. לא טירה מפוארת כמו שיש כאן במריון או בבלה קנווד . הרבה יותר צנוע – בסגנון הבתים שיש בהתנחלויות: ארבעה חדרי שינה, סלון ומטבח במפלס אחד ועוד ביסמנט ענק למטה וחצר גדולה עם דשא. הכל מתוחזק ומשופצר והם אפילו ישאירו לנו חלק מהרהיטים וחלק נקנה מהם. הבית החמוד הזה עולה כמעט כמו הדירה העלובה שלנו כאן וזו כבר התחלה מבטיחה בהרבה!
למחרת, אחרי שחתמנו עוד על כל הטפסים שהיה צריך בבית הספר ואחר כך אצל משפחת כהן, יצאנו בדרכנו לשיקגו. מזג האויר היה קריר, סתוי וגשום- די מוזר בהתחשב בכך שהיה כבר סוף יוני ודי מבאס בהתחשב בכך שתכננו ללכת בדרך לאגם מישיגן הענק, אבל הלכנו בכל זאת למרות מזג האוויר. אגם מישיגן העצום (אגם המים המתוקים השישי בגודלו בעולם. בערך פעמיים מדינת ישראל...) נמצא בין מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין (ויש כמובן ריבים בין כל המדינות מי אחראי לניקיון או לזיהום שלו וכמה מים צריכה כל מדינה לקבל) נסענו לחוף במקום שנקרא- אינדינה דיונס- בערך שלוש וחצי שעות מסאות'פילד ושעה ומשהו משיקגו. מקום מדהים ממש! דיונות גבוהות אבל מיוערות לחוף האגם העצום והיפה הזה. נראה כמו מקום מהסרטים או כמו חוף בתאילנד ואפילו לא היו המון אנשים, אבל היה גשום וממש קר ולי לא כל כך התחשק לצאת מהאוטו. נתנאל לא ויתר, אז חיכינו קצת שהגשם יפסק ואז הוא והילדים נכנסו והשתוללו במים כמעט שעה. יצאו משם רועדים וכחולים מקור אבל מבסוטים ממש (ויש גם תמונות נורא יפות). מקום מאוד יפה וכנראה הרבה פחות סואן וצפוף מהחופים שבשיקגו.
המשכנו משם אל העיר הגדולה שיקגו ששמענו עליה כל כך הרבה סיפורים- גם מההורים של נתנאל שהיו שם ארבע שנים בשליחות וגם ממשפחת נריה החברים שלנו מקרית מנחם שגרו שם כשחיים נריה עשה דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. ומה שעוד שמענו מהמכרים האמריקאים שלנו זה אילו מסעדות כשרות טובות יש בשיקגו , אז כדי לא לפספס הזדמנות כזו וגם כדי לא להגיע רעבים למשפחה שאירחה אותנו (כרגיל, משפחה אמריקאית שאנחנו לא מכירים בכלל...) הלכנו לפיצריה אחת שהמליצו עליה ואחרי ארוחת ערב רצינית וטעימה הינו די בשוק לגלות שאנחנו גם לא צריכים לשלם כי זקן אחד שהתיישב ופטפט איתנו (הוא התגלה כסנילי כך שהשיחה התנהלה פחות או יותר בלופ כשכל כמה זמן הוא שואל את אותה שאלה...) פשוט הלך ושילם עלינו בלי שידענו (והבנו מבעל המסעדה שכנראה זה משהו לא נדיר אצלו!) אני הייתי ממש נבוכה, זה היה אפילו מעליב בעיני אבל נתנאל והילדים עוד הצטלמו עם הצדקי הנסתר למזכרת ...
כשהגענו למשפחת גלוק (קרובים של משפחת נריה) שאצלם התארחנו היינו קצת מבולבלים מהזמן שלא ממש התאים לשעונים שלנו אבל אז הסתבר שבמקום כלשהו באינדינה הזמן משתנה מזה שבמזרח ארה"ב ושבעצם הרווחנו עוד שעה. אז ישבנו ודיברנו קצת עם קת'י גלוק..הסתבר שבעלה ג'ו היה גם היה תלמיד של ההורים של נתנאל כל התיכון שלו (אלו בדיוק היו ארבע השנים של השליחות שלהם) כך שזו הייתה שבת של הרבה סגירת מעגלים.
שלושת החדרים בשבילנו בביסמנט שלהם היו מוכנים ומסודרים כמו במלון בערך. כרגיל התפעלנו ממידת הכנסת האורחים של המשפחה הזו ואמרנו שחייבים לאמץ את הסטנדרטים האלה ואת הלב הפתוח לרווחה גם בבית שלנו בשנה הבאה וכמובן בארץ....
למחרת- אחרי תדריך מפורט שקיבלנו מג'ו לגבי ההתניידות יצאנו לטייל בעיר. החלטנו לנסוע ברכבת כדי לא להסתבך עם חניות יקרות – וזה באמת היה פשוט ונח כמו בכל המקומות האחרים בארה"ב שבהם לקחנו רכבות. הגענו לאחד המקומות המפורסמים ביותר בשיקגו ובארה"ב בכלל: מגדלי ווילס (או סירס, בשמם הקודם והידוע יותר) שמתנשאים לגובה של 103 קומות (??? מטר) ובקומה העליונה שלהם יש תצוגה שמספרת על שיקגו ומרפסות שקופות שכשעומדים עליהם רואים את כל העיר מלמטה כאילו אתה באוויר- זה נקרא- skydeck- מקום מאוד תיירותי ויקר כמובן- אבל מגניב בהחלט. לפני שבת עוד הספקנו להגשים חלום בשביל נתנאל ולבקר את האחד והיחיד- דיוויד גז- הדוד העשיר שלנו מאמריקה שבאמת, בלי ציניות בכלל, אנחנו חייבים לו המון. הוא בן אדם מדהים- בן תשעים פלוס אבל עדיין נוהג ומתפקד וצלול לגמרי כנראה כי הוא גילה בקיאות בכל מעשיהם של האחים של נתנאל כולל בני זוגם וילדיהם. היהודי החם והמבוגר הזה הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת קרייזר שסבא של נתנאל (אבא של קוקי) גילה כשהם היו בביקור בשיקגו אצל ההורים של נתנאל לפני שלושים וחמש שנים ומאז הקשר נשמר.
הספקנו להגיע בזמן למשפחת גלוק ולהכניס שבת בערך שעה וחצי לפני שהיא נכנסת באמת. לארוחת שבת הם אירחו משפחת חברים שהאבא שלהם למד עם ג'ו בכיתה- כלומר- גם הוא היה תלמיד של קוקי ומאיר ולמחרת בבוקר עוד משפחה אחרת של חברים שגם אצלם האבא היה איתם בכיתה. אז במהלך הארוחות הם הביאו את ספרי המחזור שלהם מהתיכון ומצאנו שם הקדשה שמאיר כתב לג'ו- תמונות של מאיר וקוקי ואפילו של נתנאל ומיכל ותמונות מהברית של עמיחי שהתקיימה אצלם בבית הספר. למרות הזמן הרב שעבר החבר'ה זכרו ממש טוב ולטובה את המורים השליחים מישראל – בקיצור הייתה שבת מאוד נוסטלגית עם הרבה זכרונות. ואויירה ממש נעימה ומכניסת אורחים. הקהילה שם בשיקגו מאוד מצאה חן בעינינו.
התבאסנו קצת שסאות'פילד לעומת שיקגו זה ממש חור בקצה העולם, עם הרבה פחות מקומות מעניינים, אבל נקווה לפחות שהאווירה והחמימות תהיה דומה.
ביום ראשון המשכנו את הטיול שלנו ב"מקומות שחייבים לראות בשיקגו" – היינו בפארק המילניום- שיש בו משפרצות מים מגניבות שהילדים השתוללו בהם (מזג האוויר התחמם אבל עדיין היה מאוד נעים) ומראת ענק בצורת שעועית – עוד אטרקציה תיירותית מאוד אבל חמודה ומשם נסענו באוטובוס לפארק לינקולן , קרוב לשפת האגם שיש בו גן חיות בחינם. לסיום- החלטנו שצריך לראות את שיקגו גם מקו המים אז יצאנו לסיור מודרך בסירת תיירות ששטה בנהר שיקגו – לי ולנתנאל היה מאוד מענין לשמוע את כל ההסברים על הבתים ועל ההיסטוריה של העיר- אבל הילדים השתעממו נורא וקצת התבאסנו כי זה לא עלה לא מעט לכולנו (לפעם הבאה אם מטיילים עם ילדים היינו ממליצים על אטרקציה אחרת – אולי שיט באגם עצמו או ביקור בלונה פארק שלחוף האגם)- חזרנו שוב ברכבת – שפוכים אבל מרוצים מהסיור המקיף שעשינו בשיקגו היפה והתוססת. (דרך אגב- בדיוק ביום ראשון שבו אנחנו טיילנו במרכז העיר התקיים בשיקגו "מצעד הגאווה" וחשבנו שאנחנו הולכים להיקלע לתוכו, אבל חוץ מהרבה גברים\ אנשים\ אנשים עם מיניות לא מוגדרת בלבוש ססגוני ומינימלי – שנסעו איתנו ברכבת- לא הרגשנו את המצעד. בכל אופן זו הייתה הזדמנות להסביר קצת לילדים על אנשים עם הנטיות המסוימות האלה (בנים שמתחתנים עם בנים ובנות שמתחתנות עם בנות ולדעתם חלקן היו גם נראות כמו בנים...)- דווקא לא רע בעיני.
למחרת, יום שני- התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לפילדלפיה. ידענו שברגע שנגיע הביתה תיגמר החופשה הקצרה ויתחיל כל הבלגן של האריזות וארגון הבית לקראת הטיסה לישראל והמעבר למישיגן מיד אחריה . מצד אחד- היה יותר כיף להישאר בחופשה אבל ידענו שכל יום שנתעכב בדרך יוסיף לחץ אחר כך... אז השתדלנו לנסוע כמה שיותר ברצף. החלטנו להקציב זמן רק לביקור במקום אחד. ביום הראשון יצאנו מאילינוי, עברנו באינדינה ואז חצינו את אוהיו- כמעט עד הסוף. נסענו דרך כביש האגרה המרכזי שהיה נח לנסיעה אבל משמים לגמרי. בצידי הדרך דווקא ראיתי הפניות לפארקים ושמורות אבל לא היו לנו זמן להתעכב וחוץ משדות וקצת חוות בצידי הדרכים לא היה שום דבר מענין. לקראת אחת עשרה בלילה הגענו לאיזור של מוטלים זולים וישנו במקום הכי מעפן שבו יצא לנו ללון אי פעם מאז שאנחנו בארה"ב.... רק 45 דולר אמנם אבל חדר עלוב ביותר אפילו בלי מקרר (ומזג האוויר הלך והתחמם. למחרת היה נורא חם. מעל 30 מעלות בטוח) . למעט השעות ששהינו שם זה לא היה נורא כל כך ודוקא דירבן אותנו לצאת יחסית מוקדם למחרת ולהמשיך מקצה מדינת אוהיו לאורך מחצית מדינת פנסילבניה לכיוון אתר גטיסבורג- מקום הקרב המפורסם ממלחמת האזרחים האמריקאית. בדרך לשם רצינו לגוון קצת את הנסיעה המשעממת אז יצאנו מכביש האגרה לדרך צדדית הררית ויפה. סטיה שעלתה לנו ביוקר רב כי בדיוק ביצעו שם עבודות בכביש, נתיב נסיעה אחד היה חסום ובנתיב האחד הפנוי מהירות הנסיעה המותרת הייתה רק 45 מייל לשעה. נתנאל שרגיל לנסוע טיפה יותר מהר ולא ממש מקפיד לציית לשלטי מהירות (לא יורד מ60-70 בדרך כלל בנסיעות בינעירוניות...) הופתע לגמרי כשג'יפ משטרתי יצא פתאום מדרך עפר בצד הכביש ושעט לעברנו. 110 דולר – זה היה הקנס שקיבלנו מהשוטר שהיה אמנם מאוד נחמד ואדיב והסביר שהוא עוד הוריד לנו בדו"ח שקיבלנו מהמהירות האמיתית שנסענו כדי שלא נקבל נקודות או קנס גבוה יותר!! היה מבאס ביותר, אבל לא נורא- תרומתנו הצנועה למדינת פנסילבניה שנתנה לילדים שלנו השנה הסעות לבית הספר וארוחות חמות.... (אין את זה במישיגן!)
לקראת ארבע אחר הצהרים הגענו לגטיסבורג. היה חם ומאוחר מדי לנסוע או לטייל ברגל בכל אתר הקרב העצום הזה, אז הסתפקנו בצפיה בסרט (זה היה סרט היסטורי כבד ולא פשוט אבל דביר ויצחק אמרו שהיה מענין . כל כך כיף לראות איך הם מצליחים כבר להבין ולהסתדר באנגלית!) ובחיזיון המרשים שיש שם סביב הציור של הקרב, הסתובבנו קצת במוזיאון שמציג תמונות (חלקן מזוויעות מדי- גופות וכאלה) מהקרב ומסביר על התקופה ועל מלחמת האזרחים ואחר כך המשכנו ברגל לסיור קצר בבית הקברות שבו נקברו אלפי ההרוגים בקרב- כארבעה חודשים אחרי שהקרב כבר הסתיים והגופות שלהן עדיין נשארו בשטח, עד שמושל פנסילבניה החליט לכבד את זכרם ולהביא את הגופות לקבורה. זו הסיבה שקבורים שם חיילים מבני הצפון והדרום כמעט זה לצד זה. על חלק מהמצבות כתובים פרטים של הנקבר (כנראה על סמך ממצאים שנמצאו על הגופה), על חלקן כתוב רק מאיזו מדינה הוא היה ועל חלק מהמצבות כתוב רק אלמוני. כנראה אילו קברים של חיילים שלא נשאר מהם הרבה אחרי ארבעה חודשים בשדה... (במוזיאון יש כמה תמונות מחרידות שממחישות איך הגופות נראו כשהובאו לקבורה).
אחרי מורשת הקרב המרוכזת הזו, המשכנו בנסיעה הביתה. חזרנו לקראת 21, וכולנו היינו תמימי דעים בחוסר הגעגועים לדירה הקטנה שלנו בבלה קנווד, אחרי עשרה ימים מחוצה לה.
ב"ה שנותרו רק עוד שבעה לילות לישון בה...
מיום רביעי התחלנו באריזות ובארגון הבית לקראת המעבר למישיגן והנסיעה לישראל, אני בבית ונתנאל במשרד שלו באוניברסיטה שממנו שלחנו את הציוד. תוך כדי המיונים והאריזות גיליתי להפתעתי שבכל זאת צברנו לא מעט דברים...
ביום חמישי הזמנו את קתי וגלן – השכנים המורמונים המקסימים שלנו- לארוחת ערב שהייתה סוג של מסיבת פרידה, למדנו עוד כמה מנהגים מיוחדים של המורמונים (למשל – המשקה שהם הביאו- מיץ תפוחים וענבים תוסס, ללא אלכוהול כמובן- כי אסור להם- שזה הדבר הכי דומה ליין שהם שותים באירועים חגיגיים. השתיה הזו גם כשרה ולא היו איתה שום בעיות של יין נסך, כך שזה יצא טוב גם לנו )- ושמחנו כל כך על ההזדמנות להכיר אותם. הצטערנו שהקשר איתם התהדק רק לקראת סוף השנה ותהיתי לעצמי איך זה שאיתם היה לנו קשר יותר קרוב מאשר עם הרבה מהיהודים הדתיים שסביבנו. הפשטות, החום, טוב הלב והרוחניות שלהם- שלא מצאנו אצל רוב היהודים האמריקאים שסביבנו , זו התשובה כנראה. בשנה הבאה בסאות'פילד אנחנו אמורים להיות מוקפים יהודים דוסים ברחוב שלנו , יהיה קצת פחות מענין ויותר בעיתי בימים טובים של גלויות, אבל נקוה שנתרגל מהר ושבכל זאת יהיו לנו שם יחסי שכנות טובים שקצת יזכירו לנו את הארץ.
ביום שני- הרביעי ביולי- יום העצמאות ה235 של ארה"ב- עשינו הפסקה של כמה שעות מהאריזות כדי לחגוג ולהרגיש את האווירה . נסענו למרכז פילדלפיה שהייתה כולה מקושטת , חגיגית ומלאה אנשים. ברחבת מוזיאון הצהרת העצמאות היה מוזיאון חי של מחנה לוחמים ומשפחות ממלחמת השחרור האמריקאית, שהסבירו על החיים באותה תקופה, על מהלך הקרבות וכדו'- כמו שהאמריקאים יודעים לעשות היטב בכל מה שקשור להיסטוריה שלהם. בתוך המוזיאון היו כל מיני סדנאות יצירה ואיפור פנים ב"רוח היום"- אז הילדים נצבעו בצבעי הדגל זרוע הכוכבים (חיבים לראות את התמונות )- לסיום נכנסנו להשתכשך קצת במזרקה שמול ה"סיטי הול" (רחבת העיריה) של פילדלפיה וסימנו וי על סיור בעיר שבסמוך אליה התגוררנו כמעט שנה בלי שיצא לנו להסתובב בה יותר מדי (לא הפסד כזה גדול כנראה. מרכז העיר היה נראה לי מלוכלך ומלא הומלסים ולא היה בו את הברק, האלגנטיות ואת התסיסה של ערים גדולות אחרות שבהן הסתובבנו כמו בוסטון, שיקגו וכמובן ניו יורק).
נשאר רק עוד לילה אחד לישון בדירה ברחוב מונטגומרי.
למחרת- יום שלישי- היום האחרון שלנו בארה"ב לסבב השנה הראשונה- היה יום עמוס ומטורף עם כל הסידורים האחרונים . לא ברור לי איך הספקנו הכל, זה היה באמת מירוץ מטורף, אבל ברבע לשבע יצאנו מהבית (עם מונית גדולה ועם גלן המקסים שלקח אותנו) והספקנו להגיע ממש בנחת לטיסה.
בתשע ורבע המראנו והטיסה עברה הפעם כל כך מהר ובקלות בהשוואה לפעם הקודמת (כנראה בזכות כדורי השינה שלא שכחנו הפעם!) וגם הייתה קצת יותר קצרה.
ברבע לשלוש הגענו לנתב"ג וקצת אחרי ארבע כבר הינו בחוץ. האמת שלא חשבנו שמישהו יבוא לקבל אותנו בכלל אבל אילה, עינת, שירה, מיכל, עמיחי, יסכה ואברהם- חיכו לנו ביציאה עם שלטים, בלונים ועוגות והיה כזה כיף לראות אותם! כמה טוב שבאנו הביתה!
וזהו- מאז- כבר שישה ימים שאנחנו באווירה משפחתית צפופה ומחבקת. קצת דאגתי מהביקור הזה , מהנדודים ומהתחושה שאין לנו בית – אבל בינתיים זה דווקא מצוין וכיף. הארץ (בעיקר הנגב. עד עכשיו הינו רק בבאר שבע ובשובה אבל גם בירושלים יש מקומות שנראים פרובינציות) נראית לנו פתאום קטנה, מיושנת, צהובה ובעיקר נורא חמה ויש דברים מעצבנים לפעמים אבל עד עכשיו כל כך שמחים שבאנו ומקווים לחזור מכאן עם המון אנרגיות וכוחות לשנה הבאה!
31 למאי 2011 כ'ז אייר תשע'א
עכשיו, כשאני מתחילה לסכם את חודש אייר, אנחנו ביום האחרון של חודש מאי וכבר ממש קיץ כאן. כמו שנוכחנו לדעת בעשרת החודשים שאנחנו כאן העונות , לפחות בחלק הזה של ארה"ב, מאוד מדויקות. קצת אחרי שהגענו לכאן , בספטמבר- התחיל הסתיו, עם גשמים, טמפרטורות שירדו בהדרגה ימים קרירים וביניהם גם ימי שמש מקסימים ושלכת שהפכה מדהימה מיום ליום. לא ידענו שיש כל כך הרבה גוונים של צהוב, אדום, כתום וארגמן ושהעצים יכולים להראות בוערים כל כך הרבה זמן עד שגם העלים האחרונים נשרו (ועוד משהו שלא ידענו - כמה עבודה זה לנקות את כמויות העלים הללו! מזל שאצלנו זו לא הייתה עבודה שלנו אלא של בעל הבנין...) כעבור שלושה חודשים, בסוף נובמבר- בדיוק בסוף השבוע של חג ההודיה זה נגמר. העלים הפכו ערומים לגמרי והקור של החורף התחיל. עם טמפרטורות שירדו אל מתחת לאפס ונשארו שם רוב הזמן ושלג שירד כאן מאמצע דצמבר ועד סוף פברואר. היה קר, לבן ומדכא כל כך ותחושה שזה לא יגמר לעולם, אבל בתחילת מרץ כבר היה ברור שהחורף מאחורינו. הטמפרטורות עלו בהדרגה ונהיה די נעים, האדמה חזרה להיות חומה, הדשאים הוריקו, פרחים בצבצו מהאדמה ומדי יום עוד עץ התעורר לו מתרדמת החורף עם פריחה משגעת בגווני לבן- סגול וורוד. באפריל- הפריחה כאן הייתה בשיאה, על האדמה ועל העצים, בכל קשת הגוונים. השתדלנו לצלם אבל כל הזמן הרגשתי שאי אפשר להכיל את כל היופי הזה והשתדלתי לפחות לשמור את התמונות בראש. אבל מזג האוויר היה קריר וגשום רוב הזמן, כך שלא ממש הייתה הרגשה אביבית.
בערב פסח כשנסענו לטיול שלנו בניו אינגלנד, החלו לבצבץ עלים קטנים ראשונים על כל הענפים וכשחזרנו לפילדלפיה כעבור עשרה ימים הכל נראה שונה לחלוטין- כל העצים שהיו ערומים או פורחים כוסו בעלים ירוקים טריים וחדשים. כל כך הרבה גוונים של ירוק לעצים ולדשאים- מגוון שבכלל לא ידענו שהוא אפשרי. אצלנו בארץ, הרי, זה בעיקר גווני חום וצהוב בקיץ. פה ושם משהו ירוק או אפור. וכאן- תארו לעצמכם דשאים עצומים בגינות ובפארקים ללא ממטרה אחת...
במאי, עדיין ירד המון גשם, אבל פרחים חדשים עוד בצבצו והנצו והטמפרטורות עלו. כבר היה אפשר להסתדר בלי סוודרים אבל עוד לא העלנו את שמיכות הפוך לארון. וזהו. עברו שלושה חודשים וגם האביב מאחורינו. הממוריאל דיי (יום הזיכרון האמריקאי) שצוין באמריקה אתמול מציין את הפתיחה הרשמית של הקיץ. בתאריך הזה נפתחים כל פארקי המים ושמורות הטבע במקומות הגבוהים והצפוניים שבהן יכול לרדת שלג אפילו במאי. וזה מדהים הדיוק הזה, אבל התחושה עכשיו היא של קיץ אמיתי. חם ולח עם טמפרטורות של 90 פרנהייט (שזה מעל 30 בצלסיוס). ללמוד בבית ספר כמו תורה אקדמי שבו יש תלבושת לא ממש מאווררת (מכנסיים ארוכים, נעלים סגורות וחולצות צווארון לבנים. חולצות עם שרוול עד המרפק, נעליים סגורות וחולצות סגורות לבנות) ולא בכל הכיתות יש מזגנים נשמע כמו חוויה קשה, למדי- לא? אז ב"ה שעוד כמה ימים ושנת הלימודים הזו מאחורינו!!
אבל חוץ ממעבר מהאביב לקיץ היו עוד כל כל כך הרבה אירועים והתרחשויות בחודש הזה:
אז החודש נפתח ביום הזיכרון לחללי צה"ל (שהיה השנה בה' באייר, יום שני) אבא ואמא, שהגיעו לשני הכנסים הקבועים שלהם במאי ושילבו גם ביקור אצלנו- נחתו בפילדלפיה ביום שני בבוקר. ב"תורה אקדמי" היה טקס שמעין ויעל הכינו עם כמה מהבנים של המידל סקול. היה קצת מוזר כי הם הקריאו בטקס קטעים מתורגמים שמטקסים ישראלים ליום הזיכרון שחלקם נשמעו פתאום כל כך לא קשורים. חוץ מזה בגלל ספירת העומר כמובן שהיה אסור להשמיע או לשיר שום דבר והרי חלק ממה שיוצר את אווירת יום הזיכרון אלו השירים הנוגים, אבל הם שילבו שני סרטונים קצרים- על רועי קליין ועל יוני נתניהו וחילקו לכל תלמיד בכניסה לאולם פתק עם תמונה ופרטים על חייל שנהרג באחת המלחמות שיחשבו עליו בזמן הטקס ובצפירה. הייתה אפילו הקלטה של צפירה וכולם עמדו דום בשקט- כמו בארץ ובסה"כ אני חושבת שלילדים זה היה משמעותי ועשה רושם. עוד משהו יפה שהם עשו זה משמרות של אמירת תהילים במסדרון ליד שולחן שעליו דלק נר זיכרון והיו כרטיסים עם תמונות ושמות של חיילים. מהבוקר ועד לסיום יום הלימודים התחלפו ליד השולחן בנות ובנים מהמידל סקול שקראו תהילים לעילוי נשמת החיילים והרוגי הפיגועים. זה דווקא היה יפה בעיני לשלב ככה את החרדיות אבל גם את הזיקה לארץ ולמגיניה.
אחרי הצהרים ב"קוהלת" היה טקס הרבה יותר ארוך והאמת שגם יותר מושקע , במשך למעלה משעה תלמידים הקריאו מכתבים של נופלים וקטעים קלאסיים ליום הזיכרון, אבל הבחירה בקטעים הייתה טובה יותר וגם השילוב של שירים עצובים מהקלאסיקה של יום הזיכרון יצר אווירה ממש משמעותית. לא נשארו כמעט עיניים יבשות בקהל במהלך הטקס הזה (גם אני בכיתי!). בשלב כלשהו אפילו חשבתי שזה קצת יותר מדי כי הדגישו גם את הקטע של פיגועים ושל אובדן, המון תמונות של הלוויות צבאיות, כשבעצם- זה לא ככה כל הזמן אצלנו! הי! שרק לא תפחדו לבוא בגלל זה!
ערב יום העצמאות – שבארץ הוא כל כך חגיגי ומרגש, עבר כאן בתפילת ערבית כמעט רגילה. בלי הלל ובלי המזמורים המיוחדים. רק עם תפילה לשלום המדינה ולשלום החיילים ועוד תפילה על ארץ ישראל ליושבי הגולה- משהו כזה. ממש עלוב ויבש אבל לא הייתה אופציה אחרת. בשני בתי הכנסת האחרים כאן בשכונה שהם באורינטציה יותר חרדית בכלל לא היה משהו ליום העצמאות ואולי אפילו אמרו תחנון...
בבית, ראינו חלקים מטקס השאת המשואות, ניסינו להתחבר קצת ובעיקר נורא התגעגענו...
ב"ה, שלמחרת, בבית הספר האווירה הייתה שונה לגמרי .
אבא ואמא נסעו איתנו לבית הספר והתרשמו כמונו מבית הספר שקושט כולו בדגלי ישראל ובבלונים כחול לבן (עבודה של בנות השירות ושל משפחת אסולין החרוצים שנשארו עד מאוחר בלילה בבית הספר! מה היו עושים בלעדיהם?!). האולם שבו התפללנו היה מקושט כולו עם מפות לבנות וקישוטים של מגן דוד ודגלים גם על השולחנות. התפילה שהוגדרה כתפילה חגיגית ליום העצמאות הייתה למעשה די מוזרה. המשך היום אבל היה ממש מקסים. בכל כיתה הייתה תחנה מסוימת בנושא ישראל בהתאם לגיל ולידע של הילדים והתלמידים עברו עם כמה מורים שהיו בתפקיד מלווים בין התחנות. אני הפעלתי תחנה של- מי ומה בארץ ישראל? מצגת עם תמונות של מקומות בארץ ודמויות שקשורות לישראל ולציונות (השתלתי לאזן, למשל- היה את אליעזר בן יהודה ובן גוריון וגולדה מאיר אבל גם את הרב קוק והבאבא סאלי... את מצדה והכנרת אבל גם את מערת המכפלה ) כשהם צריכים לזהות את המקום\ האישיות ולמצוא אותה בלוחות הבינגו שלהם. היה נחמד מאוד ונראה לי שגם למדו משהו, רק שאני הייתי מותשת לחלוטין אחרי שמונה פעמים שהפעלתי את התחנה הזו. חוץ ממני- יפעת הפעילה בחוץ תחנה על החלוצים. היה להם אוהל, מעדרים וטוריות ואפית פיתות ובין לבין שמעו סיפורים על הקשיים בדרך להקמת המדינה. הייתה גם תחנת טריויה, יצירת מפה של ארץ ישראל מממתקים ועוד כמה פעילויות לקטנים כמו טיסה לארץ ישראל (הכינו להם דרכונים, סידרו את הכיתה בצורת מטוס והראו להם סרטון של ישראל ממעוף הציפור) ומצגת על עליה לרגל.
בארוחת צהרים כולם נפגשו בג'ים שהיה כאמור מקושט וחגיגי עם בלוני כחול לבן ודגלי ישראל ואכלו כמובן פלאפל וגלידות. למרות ספירת העומר אלעד אירגן מוזיקה, רק שבשל מגבלות ספירת העומר ו"קול באישה" אלו לא היו שירי ארץ ישראל אלא מוזיקת אקפלה חסידית. היה קצת מוזר לאווירת יום העצמאות, אבל לפחות היה שמח וחלק מהבנים גם רקדו והיו ממש חמודים!
אבא ואמא שהצטרפו אלינו לשעות הראשונות של היום התפעלו והתרשמו מהדרך השונה לחגוג את יום העצמאות לא כיום חופש אלא כיום עם הרבה תוכן ומשמעות וגם אני שהייתי ממש אנטי בהתחלה וחששתי שלא תהיה אווירת יום העצמאות – יצאתי ממש שמחה. חוץ מזה שהייתה באמת אוירה שמחה וחגיגית, זה היה אני חושבת היום היחיד מתחילת השנה שהרגשתי ממש משמעותית ב"תורה אקדמי"....
אבל האירועים עוד לא הסתיימו כי בערב הייתה ארוחת ערב של ברביקיו והקרנת סרטי מעלה בבית הכנסת ובמקביל פעילות של בני עקיבא לילדים הגדולים ומתנפחים לקטנים, אז הלכנו לחגוג גם שם (אם כי היו ממש מעט אנשים...) וחזרנו הביתה רק אחרי 20, מותשים כמו בסוף כל יום העצמאות ומתגעגעים לטיולים המסורתיים שלנו עם החברים מהשכונה ביערות ירושלים, אבל גם עם תחושת סיפוק שבכל זאת הרגשנו את היום המדהים הזה אפילו כאן הרחק מעבר לים.
ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן אבא ואמא חזרו לפילדלפיה. לקחנו כולנו חופש ביום שישי ונסענו יחד להרשי פארק- לונה פאק גדול ומפורסם במרכז פנסילבניה, בערך שעה וחצי נסיעה מכאן לכיוון מערב. הפארק מתאים בעיקר לילדים גדולים ובני נוער. חוץ ממתקני לונה פארק רגילים כמו גלגל ענק, ספינת פיראטים, רכבל וכדו' יש שם המון רכבות הרים מפחידות ומתחם שלם של מגלשות מים. גם לקטנים יש כמה מתקנים – רכבת, מטוסים, דבורים וחיפושיות שנוסעים בתוכם, אבל לא משהו מאוד אטרקטיבי ולא שווה להשקיע מחיר כרטיס של יותר מ30 דולר בשביל זה. דביר הכי נהנה, גם יצחק- חוץ מאשר כשהנשמה שלו פרחה כמעט ברכבת הרים המטורפת שהוא עלה אליה עם דביר... חזרנו הביתה סמוך מאוד לשבת בגלל כמה פקקים בדרך (שבת נכנסה בשמונה והיינו בבית רק בשבע ורבע) אבל הכל כבר היה מסודר ומוכן וניצלנו את יום השישי הארוך כאן עד תומו! עברה שבת נחמדה ומשפחתית. התארחנו ללאנץ' אצל ריצ'ל הייקן וזו הייתה הזדמנות לאבא ואמא להכיר מקרוב יהודים אמריקאים. חשבתי שהם ירגישו לא בנח אבל הם דווקא השתלבו (כמובן שהיו עוד אורחים חוץ מאיתנו, כמנהג האמריקאים שעד שהם מארחים כבר מזמינים 15 איש לפחות... ) ויצאו עם הרבה תובנות מענייניות.
למחרת ביום ראשון נסענו עם אבא ואמא לעוד טיולון קטן ברידלי קריק פארק ובחווה הקולוניאלית שיש שם. בחווה הראו לילדים איך לשאוב מים מהבאר , איך לחרוש ואיך להכין פרסות- כמו שעשו בראשית המאה ה18 לפני המהפכה האמריקאית. היינו כבר בכמה מקומות היסטוריים כאלה עם התלבושות וכל זה אבל זה תמיד נחמד ומענין. סיימנו בפיקניק ליד המפל בכניסה לפארק והחזרנו את אבא ואמא למלון להתארגן לטיסה חזרה הבייתה. נזכרנו, איך כשליווינו אותם לשדה התעופה בביקור הקודם, היינו כולנו בבאסה. כל כך קינאנו בהם שהם חוזרים הביתה למציאות הבטוחה והמוכרת ואנחנו נשארים כאן עם כל הקשיים. וואו- התקדמנו הרבה בחודשים האחרונים! הפעם, לא נראה לי שמישהו מאיתנו קינא בהם או רצה להצטרף אלינו לטיסה לישראל.
בסך הכל היה ביקור נחמד. די סטרילי כי הם ישנו במלון כל הלילות, כמעט לא אכלו כאן ולא בילו איתנו המון שעות מעבר לטיולים ולבית כנסת, אבל עדיין נראה לי שהם בילו עם הילדים שלנו יותר ממה שהם בילו עם נכדים אחרים שלהם לאחרונה והאווירה הייתה ממש פתוחה ונעימה הרבה יותר מה שהייתה בינינו בחודשים ובשבועות שלפני הנסיעה שלנו לכאן ובאופן כללי בשנים האחרונות מאז הפיצוץ שהיה לנו איתם סביב קניית הדירה. קצת חבל שהם היו צריכים לטוס כל כך הרבה כדי לבלות איתנו ולטייל איתנו ככה בנחת ושהם לא עשו את זה גם בארץ, אבל לפחות כאן הם ואנחנו הרווחנו את זה.
את יום ירושלים עצמו בכ'ח אייר ציינו כאן בצורה ממש מינורית. פעילות קטנה עם יעל ומעין וטקס קצרצר בקוהלת. עם התלמידים שלי (אלו שהואילו בטובם לבוא לכיתה) הרחבתי טיפה- הראיתי להם מצגת על ירושלים החצויה וקישרתי לנבואות הנחמה של סוף ספר ישעיהו- בהם מתוארת ירושלים בשממונה ובחורבנה יחד עם נבואה על נחמה עתידית של העיר – ממש כמו שזכינו לראות בדורנו ! קישור יפה- לא? אני הייתי נורא מרוצה מהרעיון והקישור הזה, חבל שהם לא התרגשו כמוני...
אז זה היה יום ירושלים שלנו- בלי צעדות ופעילויות מיוחדות. למעשה ריקוד הדגלים שלנו השנה היה כמה ימים לאחר מכן- ביום ראשון החמישה ביוני- בצעדה במנהטן:
הצעדה הזו נערכת בניו יורק כל שנה בתאריך הזה- שבו פרצה מלחמת ששת הימים דווקא כמחאה על כל ההתקפות כלפי ישראל. זכרתי שראיתי את האירוע הזה בטלוויזיה – תמיד משדרים קטע מהצעדה הזו ומתלהבים מהתמיכה העצומה בישראל. אבל השנה הבנתי שזה בסך הכל אירוע מאוד פנים- יהודי: לפי הדיווחים שקראתי אחר כך היו באירוע 30 אלף צועדים ועוד רבים שעמדו וצפו בצעדה . נשמע הרבה, אבל ביחס לשנים אחרות זה ממש לא הרבה והמצעד גם עבר לאורך פחות רחובות מאשר בשנים קודמות. אז אחרי שהיינו תקועים יותר משעה בפקקים במנהטן, מצאנו סוף סוף חניה בחניון של המוזיאון להיסטוריה של הטבע (בתשלום כמובן! חוץ מכל התשלומים בכניסה לניו יורק גם חניה שם עולה הון ואפילו ביום ראשון כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה בחינם!) וחצינו את הסנטרל פארק כדי להגיע לשדרה החמישית- הגענו סוף סוף לרחוב שבו עברה הצעדה, צפינו בערך שעה בצועדים- כל בתי הספר, בתי הכנסת, האוניברסטאות והמרכזים הקהילתיים שקיימים באיזור ניו יורק ועוד כמה ארגונים גדולים יותר כמו בני עקיבא של כל צפון אמריקה. כל קבוצה צעדה בחולצות אחידות עם ציור וכיתוב – מעין סיסמא של הנושא שלה וחלקם גם הכינו דגמים ושלטים של הנושאים שלהם (למשל- מנהיגים בציונות, מקומות בארץ וכדו') היו קבוצות שהגיעו עם רכבים פתוחים עם תזמורות. היה ממש יפה, שמח ומרשים! כשהגיעה הקבוצה של בני עקיבא צפון אמריקה, השתחלנו מתוך המקום שלנו על המדרכה (היה לנו לא נעים מהשוטרת שעמדה לידינו לעשות את זה קודם, אבל הרגשנו ממש מוזר לא הידחף והחלטנו לנסות. לא היה מסובך בכלל...) והצטרפנו איתם לסוף הצעדה.
בסוף הצעדה, חזרנו פנימה אל תוך הסנטרל פארק למקום שבו נערך קונצרט הסיום. ההופעות התחילו בערך ב14 עם להקות ישראליות כמו בית הבובות וכאלה , אבל בחלק שבו אנחנו הגענו היו רק זמרים חסידיים (אברהם פריד ועוד כמה לא מוכרים), כמה נואמים דתיים ועוד נואם שחור אחד- כנראה איזה פוליטיקאי שמתמודד על ראשות עירית ניו יורק או משהו בסנאט. זה כבר ממש הזכיר לנו את אירועי יום ירושלים עם כל הפוליטיקה והשירים החסידיים, קצת יותר מדי אפילו.... אבל היה נחמד להרגיש קצת ישראל בתוך כל חודש אייר האמריקאי שעבר עלינו כאן.
חזרנו ביום שני לשבוע קצר במיוחד- רק יום שני מלא, שלישי- ערב שבועות למדו רק עד אחת וברביעי חמישי – חופשת שבועות. ב"תורה אקדמי" חילקו לילדים טבלה לפי גילאים\ כיתות עם מחירון מפורט כמה כסף אפשר לצבור (תמורת תלושי קניה) תמורת שעות לימוד במהלך שבועות. קצת התחלחלנו בהתחלה מהרעיון: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, לא? ללמוד תורה תמורת כסף זה כל כך הפוך מכל מה שאנחנו מאמינים בו! אבל בדיעבד הבנו שזה היה תמריץ מצוין: אחרי בית הספר כולם הלכו לישון לשעתיים- שלוש (דאגתי שהם ילכו לישון מאוחר לילה קודם...) , התעוררו כמעט בשש וחצי ועדיין היה לנו די הרבה זמן עד ערבית שהייתה רק בתשע ורבע...
את ארוחת החג סיימנו בערך באחת עשרה וחצי אבל כולם (חוץ ממני ) עוד היו די ערניים. למדתי קצת מדרשים על מתן תורה עם אלה ואורי עד 12 ואז הלכנו לישון ונתנאל הלך עם דביר ויצחק לבית הכנסת. הם למדו ממש רציני- מסכת ביכורים, מגילת רות, משנה ברורה, חזרו הבייתה קצת לפני 4 להתאושש לפני שחרית, נתנאל הלך לישון, אמר להם להעיר אותו לותיקין אם הם נשארים ערים והיה בטוח שהם ירדמו, אבל המדהימים האלה ישבו בסלון ולמדו לבד ספר שופטים (דביר לימד את יצחק לפי מה שהם למדו בכיתה) ובחמש העירו את נתנאל לותיקין וחזרו איתו לבית הכנסת! יצחק נרדם על הכסא מיד בתחילת התפילה אבל דביר החזיק מעמד והתפלל מדהים! סוף סוף הוא התבגר הילד הזה! )
אמצע סיון. ימים אחרונים שלנו כאן. עתיד שמתחיל לקבל צורה ברורה יותר ונקווה שגם אופטימית!
עכשיו, כשאני מתחילה לסכם את חודש אייר, אנחנו ביום האחרון של חודש מאי וכבר ממש קיץ כאן. כמו שנוכחנו לדעת בעשרת החודשים שאנחנו כאן העונות , לפחות בחלק הזה של ארה"ב, מאוד מדויקות. קצת אחרי שהגענו לכאן , בספטמבר- התחיל הסתיו, עם גשמים, טמפרטורות שירדו בהדרגה ימים קרירים וביניהם גם ימי שמש מקסימים ושלכת שהפכה מדהימה מיום ליום. לא ידענו שיש כל כך הרבה גוונים של צהוב, אדום, כתום וארגמן ושהעצים יכולים להראות בוערים כל כך הרבה זמן עד שגם העלים האחרונים נשרו (ועוד משהו שלא ידענו - כמה עבודה זה לנקות את כמויות העלים הללו! מזל שאצלנו זו לא הייתה עבודה שלנו אלא של בעל הבנין...) כעבור שלושה חודשים, בסוף נובמבר- בדיוק בסוף השבוע של חג ההודיה זה נגמר. העלים הפכו ערומים לגמרי והקור של החורף התחיל. עם טמפרטורות שירדו אל מתחת לאפס ונשארו שם רוב הזמן ושלג שירד כאן מאמצע דצמבר ועד סוף פברואר. היה קר, לבן ומדכא כל כך ותחושה שזה לא יגמר לעולם, אבל בתחילת מרץ כבר היה ברור שהחורף מאחורינו. הטמפרטורות עלו בהדרגה ונהיה די נעים, האדמה חזרה להיות חומה, הדשאים הוריקו, פרחים בצבצו מהאדמה ומדי יום עוד עץ התעורר לו מתרדמת החורף עם פריחה משגעת בגווני לבן- סגול וורוד. באפריל- הפריחה כאן הייתה בשיאה, על האדמה ועל העצים, בכל קשת הגוונים. השתדלנו לצלם אבל כל הזמן הרגשתי שאי אפשר להכיל את כל היופי הזה והשתדלתי לפחות לשמור את התמונות בראש. אבל מזג האוויר היה קריר וגשום רוב הזמן, כך שלא ממש הייתה הרגשה אביבית.
בערב פסח כשנסענו לטיול שלנו בניו אינגלנד, החלו לבצבץ עלים קטנים ראשונים על כל הענפים וכשחזרנו לפילדלפיה כעבור עשרה ימים הכל נראה שונה לחלוטין- כל העצים שהיו ערומים או פורחים כוסו בעלים ירוקים טריים וחדשים. כל כך הרבה גוונים של ירוק לעצים ולדשאים- מגוון שבכלל לא ידענו שהוא אפשרי. אצלנו בארץ, הרי, זה בעיקר גווני חום וצהוב בקיץ. פה ושם משהו ירוק או אפור. וכאן- תארו לעצמכם דשאים עצומים בגינות ובפארקים ללא ממטרה אחת...
במאי, עדיין ירד המון גשם, אבל פרחים חדשים עוד בצבצו והנצו והטמפרטורות עלו. כבר היה אפשר להסתדר בלי סוודרים אבל עוד לא העלנו את שמיכות הפוך לארון. וזהו. עברו שלושה חודשים וגם האביב מאחורינו. הממוריאל דיי (יום הזיכרון האמריקאי) שצוין באמריקה אתמול מציין את הפתיחה הרשמית של הקיץ. בתאריך הזה נפתחים כל פארקי המים ושמורות הטבע במקומות הגבוהים והצפוניים שבהן יכול לרדת שלג אפילו במאי. וזה מדהים הדיוק הזה, אבל התחושה עכשיו היא של קיץ אמיתי. חם ולח עם טמפרטורות של 90 פרנהייט (שזה מעל 30 בצלסיוס). ללמוד בבית ספר כמו תורה אקדמי שבו יש תלבושת לא ממש מאווררת (מכנסיים ארוכים, נעלים סגורות וחולצות צווארון לבנים. חולצות עם שרוול עד המרפק, נעליים סגורות וחולצות סגורות לבנות) ולא בכל הכיתות יש מזגנים נשמע כמו חוויה קשה, למדי- לא? אז ב"ה שעוד כמה ימים ושנת הלימודים הזו מאחורינו!!
אבל חוץ ממעבר מהאביב לקיץ היו עוד כל כל כך הרבה אירועים והתרחשויות בחודש הזה:
אז החודש נפתח ביום הזיכרון לחללי צה"ל (שהיה השנה בה' באייר, יום שני) אבא ואמא, שהגיעו לשני הכנסים הקבועים שלהם במאי ושילבו גם ביקור אצלנו- נחתו בפילדלפיה ביום שני בבוקר. ב"תורה אקדמי" היה טקס שמעין ויעל הכינו עם כמה מהבנים של המידל סקול. היה קצת מוזר כי הם הקריאו בטקס קטעים מתורגמים שמטקסים ישראלים ליום הזיכרון שחלקם נשמעו פתאום כל כך לא קשורים. חוץ מזה בגלל ספירת העומר כמובן שהיה אסור להשמיע או לשיר שום דבר והרי חלק ממה שיוצר את אווירת יום הזיכרון אלו השירים הנוגים, אבל הם שילבו שני סרטונים קצרים- על רועי קליין ועל יוני נתניהו וחילקו לכל תלמיד בכניסה לאולם פתק עם תמונה ופרטים על חייל שנהרג באחת המלחמות שיחשבו עליו בזמן הטקס ובצפירה. הייתה אפילו הקלטה של צפירה וכולם עמדו דום בשקט- כמו בארץ ובסה"כ אני חושבת שלילדים זה היה משמעותי ועשה רושם. עוד משהו יפה שהם עשו זה משמרות של אמירת תהילים במסדרון ליד שולחן שעליו דלק נר זיכרון והיו כרטיסים עם תמונות ושמות של חיילים. מהבוקר ועד לסיום יום הלימודים התחלפו ליד השולחן בנות ובנים מהמידל סקול שקראו תהילים לעילוי נשמת החיילים והרוגי הפיגועים. זה דווקא היה יפה בעיני לשלב ככה את החרדיות אבל גם את הזיקה לארץ ולמגיניה.
אחרי הצהרים ב"קוהלת" היה טקס הרבה יותר ארוך והאמת שגם יותר מושקע , במשך למעלה משעה תלמידים הקריאו מכתבים של נופלים וקטעים קלאסיים ליום הזיכרון, אבל הבחירה בקטעים הייתה טובה יותר וגם השילוב של שירים עצובים מהקלאסיקה של יום הזיכרון יצר אווירה ממש משמעותית. לא נשארו כמעט עיניים יבשות בקהל במהלך הטקס הזה (גם אני בכיתי!). בשלב כלשהו אפילו חשבתי שזה קצת יותר מדי כי הדגישו גם את הקטע של פיגועים ושל אובדן, המון תמונות של הלוויות צבאיות, כשבעצם- זה לא ככה כל הזמן אצלנו! הי! שרק לא תפחדו לבוא בגלל זה!
ערב יום העצמאות – שבארץ הוא כל כך חגיגי ומרגש, עבר כאן בתפילת ערבית כמעט רגילה. בלי הלל ובלי המזמורים המיוחדים. רק עם תפילה לשלום המדינה ולשלום החיילים ועוד תפילה על ארץ ישראל ליושבי הגולה- משהו כזה. ממש עלוב ויבש אבל לא הייתה אופציה אחרת. בשני בתי הכנסת האחרים כאן בשכונה שהם באורינטציה יותר חרדית בכלל לא היה משהו ליום העצמאות ואולי אפילו אמרו תחנון...
בבית, ראינו חלקים מטקס השאת המשואות, ניסינו להתחבר קצת ובעיקר נורא התגעגענו...
ב"ה, שלמחרת, בבית הספר האווירה הייתה שונה לגמרי .
אבא ואמא נסעו איתנו לבית הספר והתרשמו כמונו מבית הספר שקושט כולו בדגלי ישראל ובבלונים כחול לבן (עבודה של בנות השירות ושל משפחת אסולין החרוצים שנשארו עד מאוחר בלילה בבית הספר! מה היו עושים בלעדיהם?!). האולם שבו התפללנו היה מקושט כולו עם מפות לבנות וקישוטים של מגן דוד ודגלים גם על השולחנות. התפילה שהוגדרה כתפילה חגיגית ליום העצמאות הייתה למעשה די מוזרה. המשך היום אבל היה ממש מקסים. בכל כיתה הייתה תחנה מסוימת בנושא ישראל בהתאם לגיל ולידע של הילדים והתלמידים עברו עם כמה מורים שהיו בתפקיד מלווים בין התחנות. אני הפעלתי תחנה של- מי ומה בארץ ישראל? מצגת עם תמונות של מקומות בארץ ודמויות שקשורות לישראל ולציונות (השתלתי לאזן, למשל- היה את אליעזר בן יהודה ובן גוריון וגולדה מאיר אבל גם את הרב קוק והבאבא סאלי... את מצדה והכנרת אבל גם את מערת המכפלה ) כשהם צריכים לזהות את המקום\ האישיות ולמצוא אותה בלוחות הבינגו שלהם. היה נחמד מאוד ונראה לי שגם למדו משהו, רק שאני הייתי מותשת לחלוטין אחרי שמונה פעמים שהפעלתי את התחנה הזו. חוץ ממני- יפעת הפעילה בחוץ תחנה על החלוצים. היה להם אוהל, מעדרים וטוריות ואפית פיתות ובין לבין שמעו סיפורים על הקשיים בדרך להקמת המדינה. הייתה גם תחנת טריויה, יצירת מפה של ארץ ישראל מממתקים ועוד כמה פעילויות לקטנים כמו טיסה לארץ ישראל (הכינו להם דרכונים, סידרו את הכיתה בצורת מטוס והראו להם סרטון של ישראל ממעוף הציפור) ומצגת על עליה לרגל.
בארוחת צהרים כולם נפגשו בג'ים שהיה כאמור מקושט וחגיגי עם בלוני כחול לבן ודגלי ישראל ואכלו כמובן פלאפל וגלידות. למרות ספירת העומר אלעד אירגן מוזיקה, רק שבשל מגבלות ספירת העומר ו"קול באישה" אלו לא היו שירי ארץ ישראל אלא מוזיקת אקפלה חסידית. היה קצת מוזר לאווירת יום העצמאות, אבל לפחות היה שמח וחלק מהבנים גם רקדו והיו ממש חמודים!
אבא ואמא שהצטרפו אלינו לשעות הראשונות של היום התפעלו והתרשמו מהדרך השונה לחגוג את יום העצמאות לא כיום חופש אלא כיום עם הרבה תוכן ומשמעות וגם אני שהייתי ממש אנטי בהתחלה וחששתי שלא תהיה אווירת יום העצמאות – יצאתי ממש שמחה. חוץ מזה שהייתה באמת אוירה שמחה וחגיגית, זה היה אני חושבת היום היחיד מתחילת השנה שהרגשתי ממש משמעותית ב"תורה אקדמי"....
אבל האירועים עוד לא הסתיימו כי בערב הייתה ארוחת ערב של ברביקיו והקרנת סרטי מעלה בבית הכנסת ובמקביל פעילות של בני עקיבא לילדים הגדולים ומתנפחים לקטנים, אז הלכנו לחגוג גם שם (אם כי היו ממש מעט אנשים...) וחזרנו הביתה רק אחרי 20, מותשים כמו בסוף כל יום העצמאות ומתגעגעים לטיולים המסורתיים שלנו עם החברים מהשכונה ביערות ירושלים, אבל גם עם תחושת סיפוק שבכל זאת הרגשנו את היום המדהים הזה אפילו כאן הרחק מעבר לים.
ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן אבא ואמא חזרו לפילדלפיה. לקחנו כולנו חופש ביום שישי ונסענו יחד להרשי פארק- לונה פאק גדול ומפורסם במרכז פנסילבניה, בערך שעה וחצי נסיעה מכאן לכיוון מערב. הפארק מתאים בעיקר לילדים גדולים ובני נוער. חוץ ממתקני לונה פארק רגילים כמו גלגל ענק, ספינת פיראטים, רכבל וכדו' יש שם המון רכבות הרים מפחידות ומתחם שלם של מגלשות מים. גם לקטנים יש כמה מתקנים – רכבת, מטוסים, דבורים וחיפושיות שנוסעים בתוכם, אבל לא משהו מאוד אטרקטיבי ולא שווה להשקיע מחיר כרטיס של יותר מ30 דולר בשביל זה. דביר הכי נהנה, גם יצחק- חוץ מאשר כשהנשמה שלו פרחה כמעט ברכבת הרים המטורפת שהוא עלה אליה עם דביר... חזרנו הביתה סמוך מאוד לשבת בגלל כמה פקקים בדרך (שבת נכנסה בשמונה והיינו בבית רק בשבע ורבע) אבל הכל כבר היה מסודר ומוכן וניצלנו את יום השישי הארוך כאן עד תומו! עברה שבת נחמדה ומשפחתית. התארחנו ללאנץ' אצל ריצ'ל הייקן וזו הייתה הזדמנות לאבא ואמא להכיר מקרוב יהודים אמריקאים. חשבתי שהם ירגישו לא בנח אבל הם דווקא השתלבו (כמובן שהיו עוד אורחים חוץ מאיתנו, כמנהג האמריקאים שעד שהם מארחים כבר מזמינים 15 איש לפחות... ) ויצאו עם הרבה תובנות מענייניות.
למחרת ביום ראשון נסענו עם אבא ואמא לעוד טיולון קטן ברידלי קריק פארק ובחווה הקולוניאלית שיש שם. בחווה הראו לילדים איך לשאוב מים מהבאר , איך לחרוש ואיך להכין פרסות- כמו שעשו בראשית המאה ה18 לפני המהפכה האמריקאית. היינו כבר בכמה מקומות היסטוריים כאלה עם התלבושות וכל זה אבל זה תמיד נחמד ומענין. סיימנו בפיקניק ליד המפל בכניסה לפארק והחזרנו את אבא ואמא למלון להתארגן לטיסה חזרה הבייתה. נזכרנו, איך כשליווינו אותם לשדה התעופה בביקור הקודם, היינו כולנו בבאסה. כל כך קינאנו בהם שהם חוזרים הביתה למציאות הבטוחה והמוכרת ואנחנו נשארים כאן עם כל הקשיים. וואו- התקדמנו הרבה בחודשים האחרונים! הפעם, לא נראה לי שמישהו מאיתנו קינא בהם או רצה להצטרף אלינו לטיסה לישראל.
בסך הכל היה ביקור נחמד. די סטרילי כי הם ישנו במלון כל הלילות, כמעט לא אכלו כאן ולא בילו איתנו המון שעות מעבר לטיולים ולבית כנסת, אבל עדיין נראה לי שהם בילו עם הילדים שלנו יותר ממה שהם בילו עם נכדים אחרים שלהם לאחרונה והאווירה הייתה ממש פתוחה ונעימה הרבה יותר מה שהייתה בינינו בחודשים ובשבועות שלפני הנסיעה שלנו לכאן ובאופן כללי בשנים האחרונות מאז הפיצוץ שהיה לנו איתם סביב קניית הדירה. קצת חבל שהם היו צריכים לטוס כל כך הרבה כדי לבלות איתנו ולטייל איתנו ככה בנחת ושהם לא עשו את זה גם בארץ, אבל לפחות כאן הם ואנחנו הרווחנו את זה.
את יום ירושלים עצמו בכ'ח אייר ציינו כאן בצורה ממש מינורית. פעילות קטנה עם יעל ומעין וטקס קצרצר בקוהלת. עם התלמידים שלי (אלו שהואילו בטובם לבוא לכיתה) הרחבתי טיפה- הראיתי להם מצגת על ירושלים החצויה וקישרתי לנבואות הנחמה של סוף ספר ישעיהו- בהם מתוארת ירושלים בשממונה ובחורבנה יחד עם נבואה על נחמה עתידית של העיר – ממש כמו שזכינו לראות בדורנו ! קישור יפה- לא? אני הייתי נורא מרוצה מהרעיון והקישור הזה, חבל שהם לא התרגשו כמוני...
אז זה היה יום ירושלים שלנו- בלי צעדות ופעילויות מיוחדות. למעשה ריקוד הדגלים שלנו השנה היה כמה ימים לאחר מכן- ביום ראשון החמישה ביוני- בצעדה במנהטן:
הצעדה הזו נערכת בניו יורק כל שנה בתאריך הזה- שבו פרצה מלחמת ששת הימים דווקא כמחאה על כל ההתקפות כלפי ישראל. זכרתי שראיתי את האירוע הזה בטלוויזיה – תמיד משדרים קטע מהצעדה הזו ומתלהבים מהתמיכה העצומה בישראל. אבל השנה הבנתי שזה בסך הכל אירוע מאוד פנים- יהודי: לפי הדיווחים שקראתי אחר כך היו באירוע 30 אלף צועדים ועוד רבים שעמדו וצפו בצעדה . נשמע הרבה, אבל ביחס לשנים אחרות זה ממש לא הרבה והמצעד גם עבר לאורך פחות רחובות מאשר בשנים קודמות. אז אחרי שהיינו תקועים יותר משעה בפקקים במנהטן, מצאנו סוף סוף חניה בחניון של המוזיאון להיסטוריה של הטבע (בתשלום כמובן! חוץ מכל התשלומים בכניסה לניו יורק גם חניה שם עולה הון ואפילו ביום ראשון כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה בחינם!) וחצינו את הסנטרל פארק כדי להגיע לשדרה החמישית- הגענו סוף סוף לרחוב שבו עברה הצעדה, צפינו בערך שעה בצועדים- כל בתי הספר, בתי הכנסת, האוניברסטאות והמרכזים הקהילתיים שקיימים באיזור ניו יורק ועוד כמה ארגונים גדולים יותר כמו בני עקיבא של כל צפון אמריקה. כל קבוצה צעדה בחולצות אחידות עם ציור וכיתוב – מעין סיסמא של הנושא שלה וחלקם גם הכינו דגמים ושלטים של הנושאים שלהם (למשל- מנהיגים בציונות, מקומות בארץ וכדו') היו קבוצות שהגיעו עם רכבים פתוחים עם תזמורות. היה ממש יפה, שמח ומרשים! כשהגיעה הקבוצה של בני עקיבא צפון אמריקה, השתחלנו מתוך המקום שלנו על המדרכה (היה לנו לא נעים מהשוטרת שעמדה לידינו לעשות את זה קודם, אבל הרגשנו ממש מוזר לא הידחף והחלטנו לנסות. לא היה מסובך בכלל...) והצטרפנו איתם לסוף הצעדה.
בסוף הצעדה, חזרנו פנימה אל תוך הסנטרל פארק למקום שבו נערך קונצרט הסיום. ההופעות התחילו בערך ב14 עם להקות ישראליות כמו בית הבובות וכאלה , אבל בחלק שבו אנחנו הגענו היו רק זמרים חסידיים (אברהם פריד ועוד כמה לא מוכרים), כמה נואמים דתיים ועוד נואם שחור אחד- כנראה איזה פוליטיקאי שמתמודד על ראשות עירית ניו יורק או משהו בסנאט. זה כבר ממש הזכיר לנו את אירועי יום ירושלים עם כל הפוליטיקה והשירים החסידיים, קצת יותר מדי אפילו.... אבל היה נחמד להרגיש קצת ישראל בתוך כל חודש אייר האמריקאי שעבר עלינו כאן.
חזרנו ביום שני לשבוע קצר במיוחד- רק יום שני מלא, שלישי- ערב שבועות למדו רק עד אחת וברביעי חמישי – חופשת שבועות. ב"תורה אקדמי" חילקו לילדים טבלה לפי גילאים\ כיתות עם מחירון מפורט כמה כסף אפשר לצבור (תמורת תלושי קניה) תמורת שעות לימוד במהלך שבועות. קצת התחלחלנו בהתחלה מהרעיון: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, לא? ללמוד תורה תמורת כסף זה כל כך הפוך מכל מה שאנחנו מאמינים בו! אבל בדיעבד הבנו שזה היה תמריץ מצוין: אחרי בית הספר כולם הלכו לישון לשעתיים- שלוש (דאגתי שהם ילכו לישון מאוחר לילה קודם...) , התעוררו כמעט בשש וחצי ועדיין היה לנו די הרבה זמן עד ערבית שהייתה רק בתשע ורבע...
את ארוחת החג סיימנו בערך באחת עשרה וחצי אבל כולם (חוץ ממני ) עוד היו די ערניים. למדתי קצת מדרשים על מתן תורה עם אלה ואורי עד 12 ואז הלכנו לישון ונתנאל הלך עם דביר ויצחק לבית הכנסת. הם למדו ממש רציני- מסכת ביכורים, מגילת רות, משנה ברורה, חזרו הבייתה קצת לפני 4 להתאושש לפני שחרית, נתנאל הלך לישון, אמר להם להעיר אותו לותיקין אם הם נשארים ערים והיה בטוח שהם ירדמו, אבל המדהימים האלה ישבו בסלון ולמדו לבד ספר שופטים (דביר לימד את יצחק לפי מה שהם למדו בכיתה) ובחמש העירו את נתנאל לותיקין וחזרו איתו לבית הכנסת! יצחק נרדם על הכסא מיד בתחילת התפילה אבל דביר החזיק מעמד והתפלל מדהים! סוף סוף הוא התבגר הילד הזה! )
אמצע סיון. ימים אחרונים שלנו כאן. עתיד שמתחיל לקבל צורה ברורה יותר ונקווה שגם אופטימית!
הירשם ל-
רשומות (Atom)