לחזות בנועם ה'- הלידה של אחינועם

אחינועם בת ארבעה שבועות היום. כמעט חודש. השבת- שוב יצא לי לספר לאחת השכנות שלנו על הלידה הדרמטית ולמרות שסיפרנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים , בכל פעם שאני מספרת אותו שוב אני מצטמררת. אז בואו נתחיל מהתחלה, בדרך לנס המקסים שלנו ששוכב לו עכשיו בנחת בבגדים ורודים בעריסה.
כדי להתמודד עם החששות והאי וודאות שכרוכים בלידה בחו"ל, מקום זר, רחוק מהמשפחה וכל זה- החלטנו להגיע הכי מוכנים ומאורגנים שאפשר. כל הציוד החדש שהזמנו חיכה בביסמנט. התיק לבית החולים היה ארוז ומוכן. ידענו בדיוק מאיזה צד להיכנס לחדרי הלידה, איפה לחנות ואיזו מעלית לקחת. שלושה ימים לפני הלידה הספקנו להשתתף בסיור במחלקה, לבשל לשבת – למרות שהייתה לי תחושה שאולי כבר אבלה אותה בבית החולים... הזמנו אורחים ללאנץ' בשבת ואמרתי לנתנאל שמקסימום הוא יארח אותם בלעדי...
שבת אחרי הצהרים- אני קוראת קצת בספר של אילה- הכנה רוחנית ללידה ומגיעה לחלק פרקטי ממש בו מציעים לתרגל עוד לפני הלידה את תרגיל ההרפיה הבא לזמן הצירים: לראות מול העיניים את אותיות שם הויה ועם כל ציר לחשוב על אות אחת שיורדת לתוכי ועוזרת לרחם להיפתח ולתינוק להתקדם עוד צעד בדרכו אל העולם. התרגיל הזה מוצא חן בעיני ואני מקווה לזכור אותו בזמן אמת.
בהבדלה כשנתנאל ברך את כולם ותהינו אם התינוקת החדשה תצטרף אלינו השבע אמרתי לו שיש לי תחושה שכן ושאולי אפילו עוד הלילה.
ואכן- בסביבות 3 התעוררתי מכאב חד וירידת מים. הצירים כואבים אבל נשלטים. אני מתפעלת מהעקביות שלהם- כל רבע שעה, ואז כל עשר דקות, מצטמצמים למרוויחים של כל חמש דקות וכשאנחנו יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו זה כבר כל שלוש דקות. אני מתזמנת כמה צירים יש לי לעבור עד הכניסה לבית החולים. אני מצליחה לתרגל את ההרפיה שלמדתי רק לפני כמה שעות: ממש עד הכניסה לחדר הלידה- אני רואה מול עיני עם כל ציר שמגיע את אותיות הויה ומבקשת מה' שיעזור לנשמה שבתוכי לרדת אל העולם. אז עוד לא ידענו עד כמה נחוצה לנו התערבות א-להית במצב המסוכן שבו אחינועם הייתה...
ב4 ועשרים יצאנו מהבית ( אמרנו לדביר שאנחנו הולכים, השארנו את הטלפון על ידו והחרפן חזר לישון ולא נראה מוטרד מדי...) הדרך לבית החולים לקחה שבע דקות . היה מעולה שידענו בדיוק מאין להיכנס והיכן לחנות. נתנאל עוד שאל אותי אם לעצור בכניסה ולהכניס אותי על כסא גלגלים אבל הבטחתי שאני מסוגלת ללכת ואכן- עד לכניסה לחדרי לידה עוד צעדתי . משם- התחלתי להיות מעורפלת וכאובה ונתנאל לקח פיקוד ודיבר שם עם הפקידה בכניסה. שוב- טוב מאוד שהיינו מאורגנים ורשומים שם מראש כי תוך דקות כבר לקחו אותי לחדר ולמרות הכאבים החזקים והקצב המהיר שבו מתקדמות הלידות שלי בדרך כלל גם אני הופתעתי לשמוע שאני כבר בפתיחה תשע!
ואז- התחילה הדרמה.
האחיות הביאו מכשיר אולטרא סאונד נייד וגילו- שניה לפני צירי לחץ- שהתינוקת במצג עכוז!!
האם הרופאה שלי פיספסה את מצג העכוז או שאולי אחינועם התהפכה לה בעשרת הימים שחלפו מהבדיקה האחרונה ועד הלידה ? אי אפשר לדעת. מה שבטוח הוא שאם היו יודעים מראש או אפילו חצי שעה או עשר דקות יותר מוקדם מאשר השלב שבו גילו את זה שהיא הפוכה- הייתי עוברת ניתוח קיסרי, מיותר – מסתבר בדיעבד...
האחיות שנלחצו מאוד לגלות את המצג יוצא הדופן הודיעו לי שאני הולכת לקיסרי חירום.
אני?! ניתוח ?! אחרי שעברתי 4 לידות טבעיות לחלוטין?! פחדתי וכעסתי נורא. זה היה השלב הקשה והמפחיד ביותר בכל הלידה. הכאבים היו חזקים כל כך שלא יכולתי לזוז. העבירו אותי מהאלונקה למיטת חדר הניתוח ומתוך ערפל של כאב ושל פחד יכולתי להבחין שהחדר מלא אנשים- שני גניקולוגים, מרדים, רופא ילדים ועוד כמה אחיות וכולם נראים די לחוצים.
אמריקאים כידוע לא אוהבים למצוא את עצמם במצבים לא צפויים....
דיברו אלי וניסיתי להתרכז כדי להבין את האנגלית. אחת האחיות קראה לי כל הזמן מישל- משום מה ולקח לי זמן להבין שהיא מדברת אלי... נתנאל לא היה שם. עיכבו אותו מחוץ לחדר הניתוח כדי ללבוש בגדים סטריליים ואני רק תהיתי לעצמי בדקות האלה שנדמו לי כמו נצח- מתי הם הולכים לשים לי אפידורל- או שאולי למרבה הזוועה זה כבר מאוחר מדי והם פשוט יחתכו אותי ככה? ואז- מתוך הכאב והבעתה אני שומעת את הרופא אומר במה שלי היה נשמע כמו נימה רגועה לגמרי- "תראי התינוקת כבר כמעט בחוץ. את רוצה לנסות ללדת בלי ניתוח?"
לא האמנתי שהוא אומר את זה , אבל מכיוון שידעתי שזה אפשרי ושבארץ גם מיילדים ככה לא מעט הסכמתי כמובן ורק ליתר ביטחון שאלתי אם יש לו ניסיון בלידות כאלה. הוא אמר שיש לו קצת , לא יותר מדי (לא בטוח שבאמת היה לו ניסיון. אנחנו חושבים שהוא אמר את זה רק כדי להרגיע אותי ואולי גם את עצמו...) – אבל הוא נראה כל כך רגוע ומשרה ביטחון ובכל מקרה- האופציה של ניתוח הפחידה אותי יותר. ואז- תוך ציות להוראות של הרופאה– שלושה צירי לחץ ואחינועם הייתה בחוץ. בוכה בקול חלוש למדי- ועם כמה חבורות כחולות מסביב לצוואר ועל הידיים- בגלל האופן שבו היה צריך לעזור לה לצאת (הן נעלמו כעבור שלושה ימים בערך, אבל עד אז כל פעם שהסתכלתי בהן ונזכרתי בנסיבות שגרמו להן- הצטמררתי...)- אבל בריאה ושלמה לחלוטין עם אפגר מצוין כמו בלידה רגילה!
בראש הדהדו לי הפסוק- "לחזות בנועם ה'"- לכמה רחמים וחסד זכינו בלידה הזו. כל כך בקלות היא הייתה יכולה להסתיים בניתוח (שהיה מיותר מסתבר) – אם אחינועם הייתה שוקלת טיפה יותר (היא נולדה 2 קילו ו690 גרם בסך הכל ועם ראש קטנטן), אם הינו מגיעים טיפה יותר מוקדם או נופלים על רופא\ה עם פחות אומץ או חס וחלילה בנזק לתינוקת- אם היינו מגיעים טיפה יותר מאוחר .
כל – כך בקלות היה יכול להיות לסיפור הזה סוף אחר!
אחר י הלידה עברו עלינו עוד יומיים רגועים ומפנקים במחלקת היולדות- חדר פרטי ומרווח עם טלויזיה, מקלחת ושירותים משלי ואחות + עוזרת אחות שאחראיות לכל מה שאחינועם ואני צריכות- ביות מלא- כלומר- התינוקת איתי בחדר כל הזמן ואת כל הבדיקות ומה שצריך לעשות לה עושים לידי בחדר- תנאים של בית מלון בערך שבארץ כמובן אפשר רק לחלום עליהםחווית לידה ואשפוז שונה לגמרי מהחוויות שלי בארץ. לא ברור לי עכשיו איך אפשר לעבור לידה בארץ באוירת בית החרושת וחוסר היחס האישי אחרי שאני יודעת שאפשר לעבור חוויה כל כך אחרת .
ביום שלישי- 13 בדצמבר- י'ז כסלו – ביום ההולדת ה11 של דביר יצאנו מבית חולים בימונט וחזרנו הבייתה. מתרגלים לחיינו החדשים עם חמישה ילדים.
וביום חמישי- אחרי התלבטויות ודיונים גם עם הילדים – בתנו החמישית נקראה בשם במהלך התפילה של תלמידי המידל סקול ב"עקיבא" (אחד התלמידים של נתנאל מכיתה ח שהוא הגבאי של המנין התרגש מאוד להיות זה שנותן לה את השם) – "אחינועם"- שם שמהדהד בתוכו את המילים "לחזות בנועם ה'" וגם מזכיר את השם "נעמי"- שמה העברי של סבתא זלמה שלי זכרה לברכה. (כמובן שלאמריקאים, גם ליהודים השם הזה נשמע מוזר ולא מוכר. הם לא ממש יודעים איך להגות אותו , אבל זה בסדר. למרות אזרחותה האמריקאית אין לנו כוונה לגדל את אחינועם כאן...)
קהילת סאות'פילד- אוק פארק וקהילת בית ספר "עקיבא" החמה התגלתה בגדולתה- אנשים בישלו לנו , עזרו עם הילדים, הביאו מתנות- הרגשנו כל כך עטופים ומחובקים- כמעט כמו בקהילה שלנו בארץ- ואני באמת יכולתי לנוח ולאזור כוחות להתמודדות האמיתית שמחכה לי בקרוב מאוד (וזה החלק שבו למדינת ישראל בכל זאת יש עדיפות על ארה"ב): חזרה למישרה מלאה בבית הספר שמונה שבועות בלבד אחרי הלידה!! – נקווה שגם החלק הזה שמלחיץ אותי נורא יעבור בשלום ובקלות.
עוד לא חזרתי לבית הכנסת מאז הלידה ועוד לא יצא לנו לארגן אירוע לכבוד הלידה אבל בעז"ה כשיצא לי לברך "הגומל" על הלידה הזו תהיה לי כוונה הכי עמוקה שרק אפשר בכל מילה ומילה-
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".

חופשת חג ההודיה בהרי הסמוקי שבמדינת טנסי

ב כסלו תשע'ב, 28 לנובמבר 20111
זו הייתה נסיעה מטורפת. מרחק של יותר מתשע שעות נסיעה (נטו! בלי עצירות לשירותים שכמובן האריכו כל צד ביותר משעתיים) רק בשביל טיול של שלושה ימים שאחד מהם שבת. לא הדבר הריאלי ביותר לעשות בחופשה כל כך קצרה, אבל לאור העובדה שאת כל ימי ראשון שלנו אנחנו מבלים בבית לאחרונה (נתנאל עסוק במאמרים שהוא מנסה לכתוב ומחויבויות אקדמיות אחרות שלו ואין מצב שהוא יגיע אליהן במהלך שבוע הלימודים הרגיל. אני עסוקה בכביסות, בישולים, הילדים משלימים פרויקטים ושיעורי בית ומבלים הרבה יותר מדי זמן מול הטלויזיה. חוץ משעה לבנים ושעה לבנות בבריכה של הג'יסיסי וימי הולדת שיש מדי פעם- אין שום דבר מענין בימי ראשון שלנו, למרות שמזג האוויר עדיין נעים יחסית) ולאור הלידה המתקרבת שצפויה להשבית אותנו מטיולים לתקופה של כמה חודשים לפחות , שכנעתי את נתנאל ללכת על זה ולהרחיק בחופשת חג ההודיה עד לפארק הרי הסמוקי שבצפון מזרח מדינת טנסי הדרומית.
החופשה ב"עקיבא" התחילה כבר ביום באחת ועשרה וחצי. חצי יום שהוגדר כ" travel day " כדי לאפשר לאנשים לטוס או לנסוע למשפחות שלהם שחלקם מתגוררות במרחק עשר שעות נסיעה או חמש שעות טיסה- הכל כל כך רחוק כאן במישיגן! יצאנו לדרך בסביבות 2, תוהים כל הנסיעה עד כמה מה שהחלטנו לעשות הוא לא הגיוני והאם לא היה עדיף לנוח קצת בבית או ללכת לסעודת חג ההודיה שאליה הוזמנו. ירדנו ממישגן דרומה למדינת אוהיו (ברגע שחוצים את הגבול לאוהיו איכות הכביש משתפרת פלאים ופתאום רואים הרבה יותר מרכזי קניות ואיזורים אורבניים), עברנו דרך העיר הענקית סינסינטי שעל גדת נהר אוהיו ומצדו השני של הנהר כבר היינו במדינת קנטקי. כבר היה חושך, אבל יכולנו להבחין שהנוף העירוני השתנה ואנחנו נוסעים באיזור הררי ומיוער עם הרבה פחות ערים גדולות ומרכזי קניות. כשעצרנו בסביבות עשר בלילה במוטל כדי לישון ולהמשיך מחר, הסתבר שגם מזג האוויר שונה. אנחנו כבר לא במישיגן ולמרות שזה היה לילה של סוף נובמבר יכולנו להיות מחוץ למכונית בלי מעיל ולא לקפוא!
למחרת בבוקר המשכנו דרומה. הנוף מסביבנו עדיין מיוער והררי, עם ערפילי בוקר בעמקים שלצידי הכביש. הדרך חצובה בתוך מה שנראה לי כמו סלעי בזלת ואני רואה הרבה שלטים על פארקים ואגמים בדרך. מסתבר שגם בקנטקי יש מקומות יפים ... כשנכנסנו כעבור שעה וחצי נסיעה בערך למדינת טנסי, החלו עומסי תנועה רציניים. כנראה שאנחנו לא היחידים שחשבנו על הסמוקי מאונטינס לחופשת הסנקגיבינג . בסופו של דבר אחרי שלוש שעות נסיעה הגענו לפארק שהיה עמוס בעיקר במשפחות של "עמך" אמריקה. הרבה ילדים , אפילו תינוקות, אבל גם מבוגרים ואנשים מוגבלים- בארה"ב בכל אתרי התיירות – יש הנגשה! אבל חוץ מבני משפחה מהמין האנושי האמריקאים מביאים לכל מקום גם את בני המשפחה הכלביים שלהם (ומצטלמים איתם ומתפעלים מהם ממש כאילו הם תינוקות...)- ולכן בתחילת כל מסלול כתוב האם מותר להכניס אליו חיות מחמד וכך גם לגבי כל מלון. הפארק גדול מאוד- מרחק של בערך שעה נסיעה מצד לצד- בתוך יער (שהיה כולו עצים ערומים בשלכת אבל כשהעצים ירוקים או אדומים\ צהובים- זה בטח מפעים עוד יותר ) כשמשני צידי הכביש זורמים נחלים ופלגים ומפלונים קטנים מפכים לצידי הכביש . כמנה ג האמריקאים הכל גם מאוד מסודר. יש ארבעה מרכזי מבקרים באיזורים שונים בפארק ובכל אחד מהם, חנות, מפות ו"ריינג'רים"- סיירי הפארק שגם מסבירים ומייעצים לגבי מסלולים ברכב וברגל. לקחנו את המפה ויצאנו למסלול משפחתי קצר למפלי לוריאל. בכניסה למסלול יש אזהרה לגבי דובים הפעילים במסלול והנחיות לא להשאיר אוכל כדי שהם לא יבואו לתקוף אותך. נראה רציני ממש , אבל לאור כמויות המטיילים שהלכו במסלול לא האמנתי שאיזה דב יקח את הסיכון. האווירה הייתה ממש של טיולים ברמת הגולן בחול המועד סוכות או פסח. המוני בית אמריקה- על טפם, נשיהם, סבתותיהם וכלביהם צעדו שם בשביל הסלול בתוך היער בדרך אל המפלים, שהיה ממש עמוס. לידינו הלכה קבוצה של שלושה אבות בני שלושים ומשהו עם כמה ילדים בערך בגילאי הילדים שלנו. השפה שלנו מושכת תשומת לב בדרך כלל ואנשים תמיד שואלים אותנו באיזו שפה אנחנו מדברים ומאיפה אנחנו. כשענינו שאנחנו מישראל ומדברים עברית התפתחה שיחה עם האבא שהלך בראש הקבוצה- הסתבר שהם מטנסי, אבל מעיר הבירה נשוויל- המרוחקת ארבע שעות מהפארק ושבן- שיחנו ביקר כמה וכמה פעמים בישראל במסגרת העבודה שלו בצבא האמריקאי ואהב מאוד את המדינה הקטנה שלנו. שמענו ממנו שהם קבוצת חברים שמבלה יחד את חג ההודיה כבר כמה שנים. הם שוכרים בקתה גדולה בעיירה גטילנבורג שסמוכה לפארק ומטיילים כמה ימים. מה עם ארוחת חג ההודיה שלכם? ואיך זה שאתם כאן רק גברים וילדים?- התעניינו. "הנשים שלנו בבקתה. מקווים שהן מבשלות את הטרקי כדי שנוכל לאכול לפני הבייסבול..."
אז המסלול אמנם היה עמוס, אבל האמריקאים מנומסים ואדיבים, אף אחד לא עוקף, דוחף או זורק זבל וכולם אפילו מברכים אחד את השני לשלום ומאחלים לך טיול נעים וחג שמח ומה שהיה הכי כיף חוץ מהטיול היפה זה מזג האוויר שהיה פשוט מושלם- בערך 20 מעלות, שמשי ונעים. אפילו הסוודרים שלנו היו מיותרים! אחרי המסלול החביב הראשון, הספקנו לנסוע לעוד מסלול קצר באותו סגנון , שהיה כבר הרבה פחות עמוס כי השעה הייתה מאוחרת והערב התקרב (וכמו שאפשר להניח ביער עם דובים אף אחד לא רוצה להישאר לישון ...) . שניה לפני שהחשיך לגמרי הגענו חזרה לרכב – כמעט האחרונים במסלול . נסענו משם דרך היער בכביש נופי מקסים צמוד לגדת הנחל עד ליציאה מהפארק. היה חשוך לגמרי והאמת היא שמאחרוי כל סיבוב ציפיתי לראות זוג עיניים צהובות של דב או חית בר אחרת, אבל כנראה שהחיות מעדיפות לצאת לטייל בערבים פחות הומי מטיילים. הפארק מסתיים בתוך העירה הציורית גיטלנבורג (זו מין קלישאה להגיד עיירה ציורית- אבל המקום הזה הוא באמת כזה. מאוד תיירותי אמנם – עם רחוב ראשי מלא אטרקציות מצועצעות וטפשיות וחנויות מזכרות- אבל עם נהר שזורם במרכזה והרים מיוערים מסביב). היינו בטוחים שתוך שניה נמצא מלון שווה במחיר מציאה של הרגע האחרון, אבל למרבה ההפתעה למרות שהעירה כולה היא רצף של מלונות וצימרים במגוון סגנונות ומחירים לקח לנו בערך שעתיים למצוא בה חדר פנוי. מסתבר שמפלורידה שמדרום ועד מישיגן שמצפון – המון תיירים אמריקאים אוהבים לבלות במקום היפה הזה את חופשת חג ההודיה שלהם וכדי למצוא מקום שווה באמת צריך להזמין כמעט שנה מראש. בסופו של דבר שילמנו שבעים דולר ללילה עבור חדר מוטל פשוט עם שתי מיטות זוגיות לכולנו, בלי נוף ועל הרחוב הראשי (זה אולי נראה זול אבל זה יקר יחסית למשהו ברמה הזו. בכל זמן אחר המחיר שם הוא בטח 50 ). היתרון המרכזי היה שבמוטל הענק הזה היו עוד כמה חדרים פנויים באותה קומה וכך יכולנו לקחת חדר נוסף לשבת ולא לבזבז זמן ביום שישי על התארגנות במקום אחר. במקום זה היה לנו את כל יום שישי לטייל. מזג האוויר עדיין היה נהדר- שמשי וחמים (יחסית, כן? עדיין היה צריך סוודרים אבל הייתה שמש מקסימה!) ואנחנו נסענו לחלקו המזרחי של הפארק בו עובר הגבול בין מדינת צפון קרולינה למדינת טנסי- המחלקות ביניהן את שמורת הרי הסמוקי. מטיילים שפגשנו בנקודת התצפית המקסימה שבנקודת הגבול – המליצו לנו לבקר בכפר אינדינים שנמצא בכפר צ'ירוקי- שתושביו הם אינדינאים אותנטיים- יציאה מן הפארק בצד של צפון קרולינה. נסענו לשם אך למרבה האכזבה הסתבר שהכפר הזה פועל רק באביב ובקיץ ועכשיו הוא היה סגור!
אז פגשנו אמנם אינדינים אמיתיים שחיים שם ומפעילים גם מוזיאון אומנות על התרבות שלהם, אבל הבחור בכניסה שם שיכנע אותנו שזה לא כל כך יעניין את הילדים והחלטנו להקדיש את עלות הכניסה לאחת האטרקציות לילדים שמציעים בגטילנבורג... במקום הסיור בכפר חזרנו חזרה לפארק וסיירנו בחווה שמדגימה את חיי החלוצים באמריקאים שחיו שם בראשית המאה העשרים (או אולי סוף התשע עשרה...) לפני שהאיזור הפך לשמורת טבע ואחר כך המשכנו לנקודה הגבוהה ביותר בפארק- מגדל תצפית שמשקיף על כל האיזור ונמצא על "שביל האפלצ'ים"- שביל שחוצה את ארה"ב מצפון לדרום (ממיין בצפון ועד לג'ורג'יה בדרום- אותו עיקרון כמו שביל ישראל רק הרבה יותר ארוך...) לאורך הרכסים המרכזיים במדינה.
לקראת שתיים התחלנו לחזור, בכל זאת עוד שלוש שעות שבת ואין לנו מלון או משפחה להתארח אצלה לשבת... הצלחנו לנסוע לוול- מרט הקרוב , להחלץ בעזרת הג'יפיאס מעוד פקק אימתני בדרך חזרה לגטילנבורג (אנשים לא הפסיקו לזרום לשם במהלך סוף השבוע. בשבת היה שם פשוט מפוצץ בתיירים!) ולהגיע חזרה למוטל שלנו 40 דקות לפני שבת- בדיוק בזמן כדי לבשל קצת אוכל חם ולהתקלח לכבוד שבת המלכה, שחגגנו לבדנו באמצע עיירת הנופש ההררית והפסטורלית. למרות החששות (בעיקר של נתנאל... שבת בלי בית כנסת? בלי מנין? בלי ארוחות נורמליות ומישהו להתארח אצלו?!) הייתה שבת מצוינת ומשפחתית- עם אוכל טעים, תפילות משפחתיות והרבה שירה ולימוד- הרבה יותר מגבש , מלכד ושבתי משבתות רגילות. אחר הצהרים- יצאנו לטיול ארוך בטיילת של גטילנבורג לאורך הנהר השוצף ובין המסעדות והאטרקציות, שוב פגשנו משפחות (בעיקר דרומיות. נשים , גברים וילדים- בלונדיים ושמנים בדרך כלל, עם מבטא דרומי בלתי אפשרי...) שכינינו ביננו לבין עצמנו- "עמך בית אמריקה"- אנשים פשוטים וחביבים בדרך כלל- שחייכו אלינו ולפעמים אפילו קשרו שיחה והתעניינו בפשטות סקרנית מאיפה אנחנו ומה השפה שאנחנו מדברים...
במוצ"ש אחרי ההבדלה- החלטנו לארגן לעצמנו מזכרת יחודית ולהצטלם בסגנון "המערב הפרוע" – בסטודיו שהיה סמוך למוטל שלנו. היה צחוקים, לא רק להצטלם שם בעצמנו אלא גם לצפות במשפחות שהצטלמו שם לפנינו ואחרינו בכל מיני סצנות מקוריות. את התוצאה המשעשעת – משפחת פישר כ"חבורת הפראיים" המבוקשים על שוד רכבות ועוד פשעים כנגד ממשלת ארה"ב...- אפשר לראות נכון לעכשיו על קיר המטבח שלנו.
בדרך חזרה למוטל- כשאלה אמרה ככה חצי לעצמה חצי לנתנאל- "איזו שבת כיפית הייתה לנו! הכי כיפית שהייתה אי פעם!"- הייתי מרוצה מההימור שהחלטתי לקחת- לסחוב את כולם עד כאן ולבלות שבת לגמרי לבד – מסתבר שיצא מוצלח ובלתי נשכח בסך הכל!
למחרת- יום ראשון- ידענו שמצפה לנו שוב נסיעה ארוכה נורא עד הבית, אבל נתנאל- הנהג הפתיע והיציע מעצמו שנטייל עוד קצת בפארק לפני שנתחיל לחזור. נסענו לאיזור אחר שבו כך הובטח לנו מפי שומרי הפארק נוכל לראות הרבה חיות בר ואפילו דובים! מזג האוויר השמשי השתנה, כבר היה מעונן וקריר והתחיל לטפטף , אבל הטיול הפעם היה בעיקר ברכב- נצמדנו לחלונות, מדמיינים כל סלע או ענף כהה בתור דב שחור, אבל למרבה האכזבה- בעלי החיים היחידים שראינו היו איילים ואיילות. לפחות מהם היו הרבה וככל הנראה הם רגילים לבני אדם- כי כשיצאנו מהרכב והתקרבנו הם בכלל לא ברחו- כמעט נעמדו לנו בפוזות למצלמה וזה באמת היה נחמד ומרשים, אבל דובים- לא ראינו בכלל... זוג שפגשנו בדרך סיפרו לנו שדווקא יש הרבה דובים באיזור והם נתקלו בשניים ליד פח הזבל בכניסה לבקתה שלהם. הם סיפרו גם שכבר יותר מעשרים שנה הם חוגגים את סנקגיבינג עם כל משפחתם המורחבת בבקתה בגטילנבורג, אבל שכדי לתפוס את הבקתה הם מזמינים אותה כבר בינואר שלפני כן והמליצו לנו כמובן לבוא שוב בשנה הבאה כי אולי אז נראה דובים אמיתיים....
לקראת 12 בצהרים- החל המסע הארוך שלנו הבייתה. שוב- דרך קנטקי ואוהיו – יותר מעשר שעות עד שהגענו חזרה לסאות'פילד מישיגן. כל הדרך ירד גשם מטורף וכמובן שהיה גם הרבה יותר קר.
בכל פעם שמתחלפת העונה אנחנו מתפעלים מחדש מעוצמת הסדר והדיוק: כולם יודעים שמיד אחרי סנקגיבינג מסתיים הסתיו, הטמפרטורות ירדו, הגשמים יהפכו לשלגים וכך יהיה שלושה- ארבעה חודשים בדיוק עד לאביב. וכשהאביב יסתיים- בדיוק בשבוע שהם חוגגים את "ממוריאל דיי"- יתחיל הקיץ לשלושה חודשים בדיוק ואחריו שוב הסתיו- עם שלכת , ימים יפים וקצת גשמים. הכל מסודר וידוע ולכל עונה יש מאפיינים ברורים ויחודיים. אצלנו בארץ- כך הגענו למסקנה. אין בכלל ארבע עונות! יש בעיקר קיץ וכמה שבועות או לכל היותר 3 חודשים קצת יותר קרירים ...
למחרת- יום שני- חזרנו לשיגרת העבודה והלימודים- רק שעכשיו הייתה גם הלידה הצפויה שתשבור לנו את השגרה.
אז היה שווה? נראה לי שכן... כמו שאמרתי לנתנאל ערב לפני הנסיעה לטנסי כשעוד התלבטנו אם לצאת למחרת או לא- עוד לא היה טיול או שבת שהצטערנו שיצאנו אליהם! וזה כמובן היה נכון גם הפעם. לראות אנשים אחרים, נופים אחרים ובעיקר – שמש חמימה לפני החורף הקר שעוד מצפה לנו כאן.
מיד כשחזרנו מהחופשה ונכנסתי לחודש תשיעי- הזמנו באינטרנט את כל הציוד לתינוקת, הכנתי תיק לבית החולים, נסענו לסיור בבית החולים לוודא איפה נכנסים ולאיזו קומה להגיע (מאז הלידה של אלה שכמעט הסתיימה במכונית- הבנו שכל שניה בלידות הבזק שלי יכולה להיות קריטית ולא רצינו לקחת סיכון!) וזהו- עכשיו נשאר לחכות ולראות מתי ואיך הנסיכה שלנו תחליט להגיח לעולם ואיך נתארגן בטיולים הבאים שלנו עם חמישה בעז"ה!

לפני שחנוכה יהפוך לכריסמס- על הקמפיין הישראלי נגד היורדים

רבים מהם אני מכירה. חלקם ממש באופן אישי.
"היורדים"- כמו שנהוג לכנות אותם בזלזול בארץ.
כמו שאני כיניתי אותם בדיוק באותו זלזול לפני שנה בערך.
השנה הראשונה שלנו כאן כשליחים בארה"ב.
לכל אחד מהם הסיפור שלו. חלקם ברחו מישראל מסיבות משפחתיות, כלכליות ואחרות. חלקם הגיעו כמונו- כשליחים, לפני עשר, עשרים, שלושים שנה- מי סופר?... ואיכשהו הפיתוי לשמור על רמת החיים שלהם כאן ביבשת המוזהבת גבר על התחושות הציוניות העמוקות שאיתן הגיעו ועל הקשר שלהם לארץ ולבני משפחתם. יש גם את אלו שנישאו לבני זוג יהודים אמריקאים והחזרה לארץ הייתה כרוכה בעבורם בפירוק החבילה המשפחתית. האם אתם במקומם הייתם עומדים בניסיון כזה?
איך הם מסוגלים לחיות כאן כל כך הרבה שנים? חשבתי לעצמי, כאמור, לא לפני הרבה זמן, בהתנשאות ובביקורתיות ישראלית אופיינית. איך הם מסוגלים לוותר על חלק מהותי כל כך בזהות שלהם ושל הילדים שלהם ולחיות כאן עקורים וחסרי שורשים בגלות הנוחה ובתרבות השפע הזו של צפון אמריקה?
ככל שחיים כאן יותר ומכירים יותר ישראלים שבחרו לקבוע כאן את חייהם, מגלים שהתמונה היא הרבה יותר מורכבת. האמת היא שהתגובה שלנו לקמפיין שעורר כל כך הרבה רגשות ותסיסה משני עברי האוקינוס הייתה- לא יאמן שבארץ יש כזו בורות וחוסר הבנה לגבי החיים היהודיים בארה"ב.
אז קודם כל "יורדים"- יכולים להיות מגוון של אנשים – חלקם נשואים לישראלים ומגדלים ילדים ישראלים דוברי עברית עם המון קשר ומחויבות למדינה. ילדים שאולי יתנדבו לצה"ל ויחזרו למקום שאליו ההורים שלהם לא היו מסוגלים לחזור. כל אחד מסיבותיו שלו. חלקם נישאו ליהודים אמריקאים, לפעמים אפילו ניסו לחיות בארץ, אבל בן הזוג לא השתלב והם חזרו לחיות כאן מתוך קרע , כאב וזרות אבל לא מסוגלים להכריע או לבחור בין האהבה לבן\ בת זוגם ולילדים שנולדו כאן לבין האהבה והגעגועים למולדת. חלקם שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי (שבמקומות מסוימים בארה"ב הוא מצוין ועולה בהרבה על מה שמציעים בתי הספר בארץ או בתי הספר היהודיים הפרטיים כאן) ובכל זאת משתדלים להשלים לילדיהם את החינוך היהודי והישראלי במסגרות שונות של סאנדי סקול (כמו הבית ספר הישראלי שהיה בפילדלפיה ומסיבת יום העצמאות הציונית כל כך שהם ארגנו!) חלקם הגיעו לכאן מנותקים מכל שביב זהות יהודית- כמו שיכולים לצאת בוגרי חינוך ישראלי חילוני ודווקא כאן התקרבו והתחזקו. דווקא כאן הם שולחים את ילדיהם לבית הספר האורתודוכסי ושומרים שבת או כשרות בבית בעוד בארץ אין שום סיכוי שזה היה קורה להם.
גם בקרב ילדי היורדים המגוון נרחב בהרבה ממה שאפשר היה לראות בפרסומות: הכרתי אנשים שהיגרו לכאן עם הוריהם בגיל 6 או 7 ונשאבו לחלוטין לתוך התרבות והחברה האמריקאית ומנגד ילדים שנולדו כאן או היגיעו בגיל צעיר יותר ועדיין דיברו עם ילדיהם שלהם בעברית והרגישו זיקה חזקה לארץ. היו ביניהם גם ששירתו בצה"ל שלוש שנים לפני שחזרו ללמוד כאן בקולג' .
לא קל להם כאן. שלא תחשבו. רובם יענו על השאלה "כמה זמן אתם כבר כאן?" בתשובה שתכלול בתוכה וריאציה כלשהי של – "הרבה יותר מדי\ הרבה יותר מה שתכננתי" , פעמים רבות בלוויית אנחה ונימת צער. משהו בתוכם תמיד ישאר מתגעגע והם תמיד יהיו ישראלים שלא לגמרי מרגישים כאן בבית. גם אחרי שלושים וארבעים שנה.
ובכל אופן- לטעון כנגד כולם שהם אבודים? מנותקים? נטמעים ומתבוללים? זו לא ספק תהיה קביעה מתנשאת, שיפוטית ומאוד מאוד לא מדויקת. איך אפשר לטעון כלפי משפחה שמוציאה סכומי כסף גדולים כל כך על חברות בבית כנסת או על בית ספר יהודי יומי ואפילו רק על סאנדי סקול – עבור הזהות היהודית של דור ההמשך – שהם הולכים לאיבוד? שלא אכפת להם?
האם הזהות היהודית היא רק מה שאנחנו מכירים וחווים בארץ?
מעניין שמה שהכי תפס אותי בקמפיין הם הבתים הפרבריים היפים בשכונה השלווה שאיתם נפתח כל אחד מהתשדירים.
כן, גם אנחנו גרים כאן בפרבר יפה- שעכשיו באמצע דצמבר מכוסים גגות הרעפים שלו בשלג צח. גם לנו יש חצר רחבה, עם דשא וסנאים מקפצים , ביסמנט ענק ומשחקים שקנינו בזול. כל ההנאות החומריות הקטנות והגדולות שבארץ נוטים לזלזל בהם, אבל כשמתרגלים אליהם, קשה לוותר עליהם וקל יותר להבין אחרים שמוכנים לוותר על חיבור פנימי עמוק ולחיות עם קרע כלשהו בתוכם ולקבל את זה שהם אף פעם לא יהיו כאן לגמרי בבית, אבל מבחינות אחרות יהיה להם כל כך הרבה יותר נח...
זה לא שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות גם לנו. השבת שוב נעלבתי כשהמשפחה שאירחנו ללאנץ' שאלה האם התוכניות שלנו הן להשתקע כאן והתפלאה לשמוע שממש לא... כאילו, מה? לא ברור לכם שאנחנו שליחים ושבאנו לשנתיים- שלוש גג?! נראה לכם שיש מצב שנישאר כאן לתמיד? אבל אם בשנה שעברה לא יכולתי להבין איך יש אנשים שזה קורה להם, עכשיו אני הרבה יותר מבינה והרבה פחות שופטת את הישראלים היורדים ואת היהודים- האמריקאים שעם כל הציונות שלהם בוחרים להישאר כאן ומצד שני גם מעריכה הרבה יותר את מי שבכל זאת עוזבים את הארץ המוזהבת הזו ומצטרפים לחלום הציוני בארץ היקרה, הקטנה והחמה שלנו אי שם במזרח התיכון.

טיול חול המועד סוכות- לטורנטו ולניאגרה פולס

ב"ה מוצאי שמיני עצרת (וליל שמחת תורה כאן בגולה...) תשע'ב
כמה חיכינו לחופשה ולנסיעה הזו.
בתשעת השבועות מאז שחזרנו לארה"ב בילינו את כל השבתות בבית והאמת שלא יצאנו כמעט מתחומי סאות'פילד, לפחות לא למרחק של יותר משעה. היינו צריכים כל כך את האיוורור והחלפת האווירה הזו!
עד יום שלישי אחרי הצהרים- ערב ערב סוכות עוד היינו עמוק בשיגרה הלא כל כך כיפית שלנו- בית ספר, קניות, כדורגל אחרי הצהרים, אבל הציפיה וההתארגנות לנסיעה עזרו לי להחזיק מעמד בשלישי בלילה אחרי יום עבודה מתיש, כדי לסיים לארוז ולבשל ולארגן כמה שאפשר כדי שנצא בערב החג לא מאוחר מדי לנסיעה הארוכה (4-5 שעות) לטורונטו, במחוז אונטריו שבקנדה, שכנתנו מצפון.
כמובן שיצאנו כמעט בשתים- עשרה ולא בעשר כמו שתכננו, אבל הנסיעה הייתה מהירה ופשוטה הרבה יותר מה שחשבנו, כולל מעבר הגבול לקנדה שלקח בערך שתי דקות ובלי שום יציאה מהרכב. כרגיל- אנחנו מתוחים קצת מהשהות הצפויה אצל משפחת דריפוס לשלושה ימים שלמים וארבעה לילות. חתיכת זמן לביקור אצל משפחה שלא מכירה אותנו בכלל למרות הקשר המשפחתי העקיף ((בני דודים של בני דודים) ולמרות שהם נשמעו מאוד זורמים וקלילים ונכונים לארח אותנו. הצטיידנו במתנות, מצעים מהבית ואוכל שיכולנו לסחוב אותנו וקיווינו שכמו ברוב ההתארחויות שלנו בשנה שעברה גם ההתארחות הזו תתגלה כראשיתה של ידידות מופלאה ...
כצפוי, אחרי יום כיפור חם ועוד ימים בהירים ושטופי שמש אחריו, בערב סוכות כבר התקרר והתחיל לטפטף . בדרך לטורונטו נסענו בגשם ובליל החג כבר היה ממש קר והגשם התחזק. אחרי קידוש ו"המוציא" שרק עמי ונתנאל עשו בסוכה המטפטפת אכלנו בסלון, בלי הריח והאווירה המיוחדת של חג הסוכות , לאכזבת ילדי משפחת דריפוס שראו את הקישוטים שלהם נרטבים ונהרסים...
בבוקר היה עדיין קר (ואני עוד התלבטתי אם להביא מעילים אחרי השבוע החם שקדם לסוכות...) אבל לפחות הגשם הפסיק. הצטרפנו לעמי ולילדים שלו בדרך למנין שלהם שמתקיים בבית ספר "נתיבות התורה" שבו לומדים גם שלושה מארבעת הילדים. משפחת דריפוס מתגוררת עם עוד המון יהודים בשכונת טורנהיל- פרבר צפוני ירוק ומטופח של טורונטו שהרוב המכריע של תושביו הם יהודים אורתודוכסים ומתוכם גם לא מעט ישראלים. סמוך לבית שלהם יש בית כנסת מרכזי שנקרא "הבית"- שהוא אחד מבתי הכנסת הגדולים אם לא הגדול ביותר שראינו עד כה בצפון אמריקה. שלוש קומות עם עשרות חדרים וכמה אולמות וכמה מנינים שונים שמתקיימים במקביל ומכילים בתוכם לפי מה שראינו אנשים מכל גווני הקשת האורתודכסית אבל הכיוון הכללי הוא די מודרני.
למחרת החג נסענו לדאון- טאון של טורנטו- שכמו בכל הערים הגדולות בהן ביקרנו עד כה גם בו
יש גורדי שחקים, מבני ציבור אלגנטיים בסגנון עתיק (יש בנינים בודדים שמזכירים את החלק העתיק של פילדלפיה – אבל בעיקרון טורונטו היא עיר הרבה יותר צעירה עם הרבה פחות היסטוריה) והמון אנשים, תנועה צפופה וחנויות. יש כמובן גם גן חיות ומוזיאון מדע- אבל אותם השארנו לביקור אחר בשיא החורף. מזג האוויר היה קריר עם טפטופים אבל עדיין היה אפשר להסתובב- אז נסענו ממרכז העיר במעבורת לאיים שנמצאים ממש מול מרכז העיר. בקיץ- יש שם לונה פארק, חוף רחצה יפה וסירות להשכרה. אנחנו הגענו בראשית הסתיו וכל האטרקציות התיירותיות היו סגורות אבל מסתבר שבאי הזה חוץ מאטרקציות יש גם 200 בתים שמתגוררים בהם בעיקר אנשים מבוגרים אבל גם צעירים "מגניבים" שמחפשים אווירה כפרית ופסטורלית במרחק- עשר דקות שיט במעבורת מהעיר הגדולה- סוג של עין כרם כנראה... אין באי תנועה של רכבים, רק אופניים, ריקשות ואוטובוס ציבורי שמסתובב שם כמה פעמים ביום. שוטטנו לנו קצת באי- צילמנו בתים מיוחדים צבועים ומקושטים באופן מעורר השראה , דיברנו עם כמה תושבים שחלקם גרים שם כבר חמישים שנה ומתמודדים היום עם העיריה שרוצה לפנות משם את כל התושבים. הילדים אפילו שיחקו קצת בחול על שפת האגם, אבל היה קר מדי להיכנס לשחות...
חזרנו במעבורת לעיר ומשם לקראת שבת לטורנהיל- הפרבר הדוסי של טורנטו להתארגן לשבת. מזג האוויר השתפר. עדיין היה קר אבל לפחות לא ירד גשם ואפשר היה לשבת בסוכה מכורבלים בסוודרים ומעילים.
השמש יצאה ביום ראשון- א חול המועד , הגשם הפסיק אבל עדיין היה קר. בערך 10 מעלות צלסיוס ועם רוח קרה שעושה הרגשה של פחות. נסענו מטורונטו מזרחה לאורך ימת אונטריו הגדולה לכיוון העיר קינגסטון. יש שם מבצר ואפשר לעשות שיט , אבל כאמור עונת התיירות בקנדה הסתיימה בשבוע שלפני כן והאטרקציות לא פעלו (כדאי לזכור כשמתכננים טיול בקנדה בסתיו שהכל נסגר שם בחג ההודיה הקנדי שחל בשבוע הראשון של אוקטובר- כמעט חודשיים לפני חג ההודיה האמריקאי בסוף נובמבר). המשכנו לאורך הימה ובעיירה קטנה בשם גאפנה ירדנו לדרך נופית לאורך הנהר באיזור המכונה "אלף האיים"- שבו הימה נשפכת לנהר סט לורנס ויוצרת הרבה איים קטנטנים שעל חלקם אנשים בנו בתים. איזור מאוד יפה ופסטורלי. בקיץ יש שם קרוזים בנהר (משהו קצר של שעה או שלוש שעות אבל ביאכטה אמיתית) ואפשר לשכור סירות וגם להיכנס לשחות, אבל ביום שהיינו שם היה ממש קר ובגלל הרוח החזקה לא היה בכלל נעים להיות בחוץ. הכנו לנו תה באחת הנקודות לאורך הנהר ושוטטנו שם קצת, אבל תוך פחות מחצי שעה נשברנו וחזרנו למכונית החמימה... המשכנו משם עד למקום שבו אפשר לחצות את הגבול מקנדה לארה"ב (יש 2 או 3 נקודות כאלה), גם הכניסה לארה"ב הייתה חלקה. בלי שיצאנו מהרכב- רק הראנו דרכונים וויזות ותוך שתי דקות היינו בצד השני בצפון מזרח מדינת ניו יורק בדרכנו אל העיר סירקוס – העיר המרכזית באיזור "מפלי האצבעות". זו הייתה שעת אחרי צהרים מוקדמת- עוד לפני 5 וחשבנו שהערב נגיע למלון מוקדם ונתארגן בנחת אבל באיזור הפסטורלי שבו נסענו לא היה כלום חוץ מחוות, פרות, סוסים ומדי פעם איזה פארק או נהר. שום תחנת דלק או מלון. ככה בערך שעתיים נסיעה... עד שמצאנו מקדולנד לא היו בו את חוברות הקופונים שבאמצעותן אנחנו מוצאים מלונות זולים ועד שהגענו לאיזור של מלונות לקראת שבע בערב- כל החדרים שם היו תפוסים ובמלון סמוך היו חדרים מעפנים ממש במחיר של 90 דולר לחדר!! הסתבר שזו עונת דיג הסלמון ושבעיירה הקטנה שאליה נקלענו יש נהר גדול שהרבה אנשים מגיעים במיוחד כדי לדוג בו בתקופה הזו. זה היה ההסבר לעומס במלון ולמחירים ההזויים. היינו מותשים מיום ארוך של נסיעה אבל טוב שלא התייאשנו כי במרחק חצי שעה משם מצאנו מקדולנד עם חוברות קופונים ועם החוברת הגענו למלון חביב בעיר סירקוס במחיר של 40 דולר לחדר- אז לקחנו כבר שני חדרים ולא אחד כמו שאנחנו רגילים. הרגשנו שאנחנו ממש מפנקים את עצמנו! ומה שעוד היה טוב זה שחסכנו לעצמנו זמן נסיעה יקר בבוקר בדרך לשתי השמורות היפהפיות שבהן ביקרנו למחרת.
יצאנו מהמלון בערך בעשר וירדנו קצת דרומה לכיוון אגמי האצבעות המפורסמים שבמרכז מדינת ניו יורק. עברנו בדרך יערות עם שלכת מרהיבה בכתום, אדום וצהוב- כל הצבעים והגוונים המפעימים שלא קיימים בסתיו הסמלי של ארץ ישראל והאמת שגם בשכונה שלנו במישיגן הם לא מרשימים במיוחד. חוץ מיערות צהובים וכתומים חלפנו בדרך על שדות תירס, נחלים, אגמים, עדרי כבשים ופרות שרעו בצידי הכביש- הכל כך כך פסטורלי שלא לקח לנו הרבה זמן להיזכר בסיבה האמיתית שנשארנו לשנה שניה כאן בארה"ב- הטיולים!!
לקראת 12 הגענו לשמורת מפלי Taughannock . השמורה נמצאת על שפת אגם קאיוגה- ובקיץ אפשר בטח לבלות שם יום שלם וחוץ מלטייל בשמורה גם לשחות, לשוט ולעשות פיקניק על שפת האגם המקסים הזה, אבל אנחנו שהיינו קצת קצרים בזמן הפעם יצאנו לתצפית על המפל מלמעלה ואז המשכנו למסלול התחתי. ההליכה כרגיל- לא קשה מדי – בלי עליות או אתגרים מיוחדים – אבל גם לא מתויר או מסודר מדי. הרגשה של טיול אמיתי ברמת קושי מתאימה גם לנשים בחודש שביעי ולילדים בני ארבע . בילינו שם בערך שלוש שעות אבל בהחלט אפשר להקדיש לפארק החמוד הזה גם יום שלם ולצרף ביקור באוניברסיטת קורנל שנמצאת בסמוך וגם היא אמורה להיות מקום מענין ויפה.
חצי שעה נסיעה משם והגענו לאחד המקומות הכי מפורסמים בדרך למפלי הניאגרה- שמורת Watkins Glen- שנמצאת בעיירה בעלת אותו שם. העיירה שסביב הפארק מלאה במלונות, מסעדות ואטרקציות לתיירים ומן הסתם הומה אנשים בימי הקיץ – אבל גם השמורה הזו- למרות שהיא מאוד מסודרת ומתוירת לא איכזבה! מסלול לא קשה במיוחד , אם כי יש בו המון מדרגות . לוקח שעתיים- שלוש בהליכה מהירה (אבל גם אותו אפשר לעשות במשך חצי יום לפחות ולשלב כניסה לבריכות בקיץ) על שבילים מסודרים לצד נקיק מתפתל עם מפלים ומפלונים שיורדים מכל הכיוונים ובכל מיני זויות. בחלק מהנקודות במסלול עוברים ממש מתחת למפל ומקבלים נקודת תצפית מגניבה על המים הניתזים מלמעלה. מסלול ממש יפה וכיפי. אנחנו נהננו שם גם מערימות עלי שלכת מרהיבים אבל בקיץ אפשר גם להגיע שם לבריכות טבעיות בסוף המסלול (אנחנו ויתרנו כי היה כבר מאוחר וגם די קר).
גילינו שם וולמרט ממש ביציאה מהעיירה שסביב הפארק, אז כמנהגנו עשינו כבר קצת קניות – נעלי ספורט, לבנים ואוכל שיספיק לנו כבר עד שנחזור הבייתה ומשם המשכנו בנסיעה כשהילדים כבר בפיז'מות ואוכלים ארוחת ערב – לכיוון צפון מערב מדינת ניו יורק – בשאיפה להגיע כמה שיותר קרוב למפלי הניאגרה. ישנו בעיירה קטנה ולא מרשימה בכלל – בשם ניאגרה פולס בצד האמריקאי (יש עיר באותו שם גם בצד הקנדי שבה יש מקומות הרבה יותר מרשימים ויקרים)- שוב במלון מאוד פשוט אבל גם מאוד זול, כך שיכולנו להתפנק בשני חדרים עם מספיק מיטות לכולם....
ובבוקר המשכנו משם- עוד עשר דקות נסיעה לאחד הפארקים הכי מתוירים ומפורסמים בעולם- הניאגרה פולס!! האמת היא שלמרות תעשיית התיירות שיש שם מסביב (הכל בנינים, מגרשי חניה והמון אטרקציות וחנויות . הכל נורא מסחרי ולא הכי נקי ומסודר) הנהר והמפלים עצמם באמת מאוד מאוד מרשימים. די קשה להפריז בעוצמה שלהם. קנינו כרטיס משולב במחיר לא הכי יקר (יש שם כמה מקומות לקנות כרטיסים משולבים לסיור ולאטרקציות. עדיף לקנות במרכז המבקרים הרשמי. שם זה יצא הכי זול ) והתחלנו את המרוץ כדי להספיק כמה שיותר לראות ולעשות שם עד הערב: התחלנו בסרט על אירועים היסטוריים שהתרחשו סביב המפלים- סרט עשוי טוב. עם מינון נכון של דרמה ושל קיטש שמתחיל באגדה אינדיאנית על נערה שמצאה את מותה במפלים ועובר לכל מיני סיפורי ניסים וגבורה על אירועים שקרו במפלים. המדהים מכולם היה על ילד בן שבע ששרד בחיים נפילה מהמפלים אחרי שהסירה שלו נסחפה לנהר הניאגרה. זה היה נראה כמו סיפור לא אמיתי בכלל אבל בדקנו באינטרנט ואפילו ראינו ראיון עם הילד הזה שהיום הוא בן שישים פלוס ועדיין זוכר את הטראומה במלוא עוצמתה. משם המשכנו לסיור בספינה שמפליגה בנהר הניאגרה ממש מתחת למפלים – מגיעה גם לצד הקנדי שבו עוצמת המפלים ורוחבם היא פי עשר מאשר בצד האמריקאי – חוויה מדהימה ממש- כשכל הרסיסים מהמפלים משפריצים עליך למרות שאתה בספינה ושומעים ממש מקרוב את הרעש העצום שהם עושים- תראו בתמונות ותנסו לדמיין את החוויה. אחרי הסיור בספינה( בעלת השם הרומננטי- עלמת הערפל- מיד אוף זה מיסט) לא ויתרנו על עוד משהו שהיה כלול בכרטיס האטרקציות שלנו: האקוריום- כלומר פינת חי עם בעלי חיים ימיים. מקום קטן עם מגוון מצומצם למדי של דגים וכדו' אבל האטרקציה המרכזית בו היא משפחה של אריות ים (כמו כלבי ים, רק טיפה יותר גדולים) מאולפים. הגענו בדיוק בזמן למופע שלהם שהיה מבחינת הילדים אטרקציה לא פחותה מאשר המפלים עצמם וככה העברנו בכיף עוד שעה במקום חמים ונעים כאשר בחוץ כבר התחיל להיות קפוא (סוכות. אמצע אוקטובר ואנחנו עם מעילים כל הזמן) .
לקראת ערב עברנו את הגבול לצד הקנדי של המפלים (שוב לקח לנו בדיוק דקה לעבור את הגבול, בלי לצאת מהרכב ובלי יותר מדי שאלות), שכמו שיכולנו לראות מהשיט בספינה מרשים פי כמה וכמה. אחרי כמה דקות של התבוננות נפעמת בעוצמת המפלים האדירה שם וסדרת תמונות, ישבנו בטיילת היפה שם (כל הצד הקנדי הרבה יותר יפה , אלגנטי ומרשים מאשר הצד האמריקאי שיש לו מראה קצת פרחי ומגובב) וחיכינו שיחשיך כדי לראות את המפלים מוארים בלילה. נתנאל הכין לנו תה עם האמגזית שלנו וזה היה די מוזר וסוריאליסטי לאור כל בתי הקפה האלגנטיים שיש שם בטיילת, אבל במקרה שלנו, כשאף אחד מהמקומות הקרובים לא היה כשר והיה ממש קר וגשום, התה דווקא היה במקום...
מיד עם רדת החשיכה הופעלה מערכת התאורה המשוכללת משני צידי הנהר והאירה את המפלים והנהר בשלל אורות מתחלפים. שיא המלאכותיות מצד אחד (הטבע לא מספיק יפה גם בלי תאורה?) אבל גם מאוד מאוד מרשים – לראות ולשמוע את כל משברי המים הללו נצבעים באדום, ירוק וצהוב – כל צבע בנפרד ואחר כך בשילובי צבעים. מראה קיטשי אמנם אבל עוצר נשימה יכולנו להישאר שם עוד שעות רבות רק לבהות במפלים העצומים, אבל השעה כבר הייתה שמונה וחצי בערב ולפנינו עוד הייתה נסיעה של ארבע וחצי שעות עד הבית במישיגן, אז התקפלנו משם. הבייתה הגענו אחרי חצות, לאמצע ליל הושענא רבה שעבר עלינו השנה בלי לימוד או שיעורים מיוחדים אבל עם חוויות מסוג אחר...
בניגוד לשנה שעברה לא דילגנו על שמחת תורה (שחוגגים כאן בנפרד מיום שמיני עצרת- למחרת ביום טוב שני של גלויות שאנחנו לא חוגגים עקרונית) אבל חגגנו בצורה קצת מוזרה: שמיני עצרת עבר כמו חג רגיל עם סעודות ותפילות, אבל במוצאי החג עשינו הבדלה והתחלנו עם כביסות , אימיילים וסידורים של מוצאי חג. למחרת בבוקר- אחרי תפילה רגילה (כולל תפילין) וארוחת בוקר, לבשנו בגדי חג והלכנו לבית הכנסת. נתנאל והילדים- להקפות ואני לפעילות שיש כאן לנשים במקביל להקפות- קוראים לזה –"פרשה פלוזה" . לא מצאתי מישהי שהצליחה להסביר לי את משמעות המושג מבחינה מילולית אבל העיקרון הוא שכל מי שרצתה מבין נשות הקהילה הייתה צריכה להכין דבר תורה או משהו יצירתי על אחת הפרשות או ההפטרות. הפעילויות הועברו לפי סדר הקריאות בתורה וכל אחת בתורה העבירה רעיון, הקריאה שיר או שרה שיר על משהו שקשור לפרשה\ הפטרה שהיא בחרה. כצפוי חלק מהנשים היו ממש יצירתיות והעבירו דברים מאוד חמודים וחלק היו יותר סטנדרטיות או יבשות , אבל הרעיון כשלעצמו הוא נחמד. הבעיה היא שההקפות ב"יאנג יזרעאל" היו כצפוי יבשות וקצרות (בית כנסת די מבוגר. אין הרבה ילדים ונוער) שהפסדנו לגמרי את כל ההקפות. אישית הייתי חושבת שאפשר לעשות את זה במקביל לקריאה ובהקפות לרקוד , אבל זה לא ממש הסגנון של הקהילה השמרנית כאן. לאחרי מוסף תוכננה סעודה חגיגית לכל בית הכנסת, אבל אנחנו כבר פרשנו להתארגן לשבת . היה קצת מוזר לחזור הבייתה , כשכולם מסביבנו עוד חוגגים את שמחת תורה , להחליף לבגדי חול, לבשל, לראות טלויזיה וכו', אב לפחות השנה בגלל המקום שבו אנחנו גרים (רחוב שבו כמעט כל המשפחות הם יהודים- דתיים חוץ משתי משפחות שחורות) אנחנו עושים את הכל בצנעה ולא בפרהסיה.
אז זהו. חופשת סוכות הארוכה נגמרה. התאווררנו, אגרנו קצת כוחות ועכשיו יש לנו חודש לחכות לחופשה הבאה בחג ההודיה האמריקאי בסוף נובמבר.