יום שבת, 23 באוקטובר 2010

מכירים את השיר של יהודה אטלס:
"כשאני נמצא במקום כל כך יפה שאני משתגע\ עוד כשאני שם אני כבר מתגעגע"?
זו בערך ההרגשה שלי כשאני מסתובבת או נוסעת כאן בפרברי פילדלפיה בעונת הסתיו המדהימה שיש כאן. ליופי המפעים הזה של העצים הצהובים- אדומים, לעלי השלכת שמכסים את הדשאים ומתעופפים להם ברוח , לאוויר הקריר , לאור הרך- כל התפאורה הזו של סתיו אמיתי כמו בשירים ובסרטים- לכל אלה אני יודעת כבר מעכשיו שנורא נתגעגע.
וגם לימי ראשון כמובן.
תארו לכם שכל שבוע יש לך "יום חול המועד"- לטיול או בילוי משפחתי אבל בלי הלחץ של הפקקים ובלי אילוצים של אריזת "מצהברייט" או ישיבה בסוכה...
אחרי שבזבזנו כמה ימי ראשון בשבועות הראשונים שלנו כאן על סידורים- קניות וכביסות וסיימנו אותם בהרגשה מבאסת החלטנו אסטרטגית- למצוא זמן לסידורים באמצע השבוע אחרי הצהרים או בערב ואת ימי ראשון להקדיש לטיולים. בשבועיים שחלפו ביקרנו בשני פארקים נחמדים ומחר ניסע לפארק שלישי- מרוחק יותר אבל על פי התמונות נראה שהוא שווה את הנסיעה. ועדיין יש לנו מספיק פארקים כאן באיזור עד סוף השנה ... השבוע מתחיל אחרת לחלוטין אחרי בילוי מאוורר של כמה שעות בחיק הטבע ולפי מה שמזהירים אותנו כאן עוד כמה שבועות כבר יהיה קר מדי בשביל זה אז ננצל את הסתיו הקסום כל עוד הוא כאן.
את כל הדברים הכיפיים שיש כאן (גם אוכל וקניות ורכב ודלק זולים שלא הזכרתי בכלל...) אני מזכירה לעצמי ברגעים הקשים שיש כאן לא מעט.
על יום החופש השבועי אנחנו משלמים בחמישה ימים אחרים לחוצים ועמוסים, שמתחילים בערך בשש וחצי בבוקר (ועד 7 עוד חושך! כזה דיכאון) כשאנחנו קמים. בעשרה לשמונה הילדים יוצאים לבית הספר ב"סקול באס", נתנאל נוסע לאוניברסיטה ואורי ואני נוסעים לבית הספר עם השכנים.
בבית הספר נמשכים הלימודים עד ארבע בימים ב-ה ועד 13 ביום שישי הקצר (רק מפסח ועד סוף השנה זה עד 16) . אני מלמדת בבית הספר היסודי ובגן משמונה וחצי ועד 12 וחצי (מדי פעם כמה דקות הפסקה לשתות קפה אבל לא יותר מזה...) ואז ב13 נוסעת לבית הספר התיכון ומלמדת עוד שלוש שעות. הילדים מגיעים חזרה בהסעה בערך ברבע לחמש ואני מגיעה בערך באותו זמן ברגל מהתיכון שנמצא כמה דקות מכאן.
החלק ביום שנקרא "אחרי צהריים" ובו יש זמן לשחק, ללכת ל"עזרא"\ "בני עקיבא"\ פארק\ חברים – פשוט לא קיים כאן. כשהילדים מגיעים מבית הספר (כן גם לגן כאן קוראים בית ספר וגם לגננות קוראים מורות!) הם עושים שיעורים (אפילו לאלה יש שיעורים !), אנחנו אוכלים ארוחת ערב- משתדלים לעשות ארוחה משפחתית גדולה בסביבות 18 כמיטב המסורת האנגלו- סאקסית, ואז מקלחות ולישון. הלו"ז העמוס והתובעני בבית הספר וכל האנגלית הזו כל היום- מתישים את הילדים ואפילו דביר ויצחק כבר ישנים בשמונה וחצי.
עבורי ועבור נתנאל אחרי ההשכבות בשמונה הערב רק מתחיל. נתנאל ממשיך לעבוד ולכתוב (הוא היה רגיל לשבת בבית מורשה משמונה וחצי עד 18 לפחות וכאן- הוא כבר יוצא ב15 או 16 כדי להיות בבית אחרי הצהרים אז בערב יש לו תמיד עוד עבודה) ואני- כמו כל המורים כנראה- בודקת מבחנים, מכינה שיעורים למחר, כותבת אימיילים להורים וכדו'- כל המורים שביניכם בטח מזדהים.
בבוקר- אנחנו שוב קמים לפני שבע, תמיד עייפים, ומתחילים את הספירה מחדש לסוף השבוע ...
ללו"ז הצפוף הזה לא ממש אפשר להכניס בילויים, ערב שקט בבית מול סרט או חברים (שבעצם גם לא ממש יש לנו כאן... ) וזה כנראה מה שהופך את השיגרה הזו לשוחקת ומתישה במיוחד.

אז ברגעים הקשים, כשהמערכת הנוקשה והפורמלית של בית הספר מעצבנת אותי , כשאני לא מצליחה להבין מה תלמידים אמרו לי או איזה טופס המזכירה מבקשת ממני למלא , כשאני יוצאת משיעור מתסכל שבו הילדים לא רוצים ללמוד עברית ולא נראה שזה מפריע למישהו בבית הספר או כשאני מתחילה שיעור נביא וקוראת מהתנ"ך בעברית מול הפרצופים המזוגגים שלהן שלא מבינים מילה – אני משננת לעצמי את כל הדברים שאליהם עוד נתגעגע. את כל הדברים שלא אהבתי בארץ והאמת- כמה שזה נשמע קיטשי – גם את העובדה שאני עושה כאן משהו חשוב. שחשוב לילדים בבית הספר לראות משפחה מישראל, לשמוע ילדים מדברים בעברית כשפת אם עם המבטא המקורי... שחלק מהם בטח יזכרו אותנו לכל החיים ואולי יום אחד עוד יעלו לארץ בעקבות הזיכרון הזה. האמת היא שלא באנו לכאן מאידיאלים גדולים אלא יותר בקטע של החוויה והמימוש העצמי אבל מסתבר שיש כאן באמת עבודה חשובה לעשות. שליחות אמיתית. מעבר לכל הקלישאות.
במוצאי שבת, כשחזרנו מבית הכנסת שאלנו ככה את הילדים אם היו רוצים להישאר כאן עוד שנה או לחזור בקיץ או אולי אפילו לחזור עכשיו (נכון לעכשיו אין לנו מושג האם נישאר שנה הבאה. תלוי אם נתנאל יתקבל לפוסט נוסף ואיפה) ואז הם דיברו על הקשיים. על הגעגועים לחברים , למעמד בכיתה , לכדורגל בהפסקות, לחצר בגן אמיצה. הם מתנהגים כאילו הכל בסדר בדרך כלל. הולכים בלי בעיה לבית הספר, לומדים יפה, מתקדמים כל יום עם האנגלית – אבל כשרק העלנו את הנושא יצאו מהם גם הקשיים וההתמודדויות הלא פשוטות. למרות זאת סיכמנו שהקשיים של כולנו שווים לנו את החויה התרבותית שאיתה נחזור לארץ . ושבטוח שאנחנו נתגבר על הקשיים ונעמוד בהם!

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

בחג נידונין על המים

כמה מים יש להם כאן! כמה מים וכמה גשם! אתם פשוט לא מאמינים!
מסתבר שמה שכתבתי בפעם הקודמת היה רק הסיפתח של חג הסוכות הגשום שעבר עלינו כאן.
ביום שני- לנתנאל היו מחויבויות באוניברסיטה, אז אני והילדים הלכנו לגן החיות של פילדלפיה (עשינו מנוי, כמו בגן החיות "שלנו" בירושלים, רק שכאן זה עולה אפילו פחות- רק 99 דולר) שמתעטר בתואר "גן החיות הראשון של ארה"ב" וקיים כאן כבר משנת 1864 !
זה גן חיות ענק (יותר גדול מגן החיות התנכ"י רק בלי עליות) פחות יפה מגן החיות הירושלמי שלנו כי אין את כל הנוף של הרי ירושלים מסביב, אבל עם חיות כמו דב קוטב לבן, שישה אריות לבנים ולהקת גורילות שבירושלים עדיין אין. מזג האוויר המשיך להיות גשום וסגרירי (מזל שיש שם הרבה מבנים סגורים )וחוץ מאיתנו טיילו בגן החיות רק עוד כמה משפחות חרדיות מרובות ילדים שחגגו גם הן את חול המועד סוכות. בגן החיות הזה נבנתה השנה לראשונה סוכה כשרה(ביוזמת המחנך של דביר- רבי סילבר הנמרץ- שבנה את הסוכה עם כמה תלמידים מחטיבת הבניים של תורה אקדמי- בית הספר שלנו כאן)ועל יד הסוכה היו שלטי הסבר על משמעותו של חג הסוכות, על ארבעת המינים ועל מה שמסמלת הסוכה- כך שלולא הגשם שפטר אותנו ממצוות הישיבה בסוכה הינו יכולים לקיים אותה גם באמצע הZOOשל פילדלפיה!
ביום שלישי- סוף סוף התכוננו לצאת לטיול אמיתי. התיעצנו לגבי מסלולים שווים והחלטנו לנסוע לצפון מדינת פנסילבניה- אל הרי הפוקונו שנמצאים כשעתיים נסיעה מכאן ובהם נמצאת שמורת מפלי הבושקיל- שהוכתרו בספר הטיולים שלנו כ"מפלי הניאגרה של פנסילבניה"- נשמע מבטיח לא? ידענו שזה איזור גשום אפילו יותר מפילדלפיה אבל התחזית באינטרנט הבטיחה שהגשמים יחלשו לקראת הצהרים והחלטנו שכדאי לנסוע. הגשם לא הפסיק כמעט כל הדרך . ככל שעלינו צפונה הוא רק התחזק וכשהגענו לפתח השמורה הצטרפנו לעוד עשרה אנשים בערך שישבו שם בחנות המזכרות וחיכו שהגשם יפסק סוף סוף. חלקם התיאשו ועזבו אחרי כמה זמן אבל אנחנו עד עשינו את כל הדרך הזו בגשם לא חשבנו לוותר! אז הצטיידנו במטריות ובמעילי גשם בחנות המזכרות,הסתכלנו בתצוגה של תרבות אינדינית שהתקיימה באיזור הרי הפוקונו עד לפני מאתיים או שלוש מאות שנה בערך- פוחלצים של דובים, זאבים, איילים, בובות של משפחה אידינית בבגדים אותנטים ו"אוהל" אינדיאני עשוי מעצים ומעורות - ממסוחר ותירותי למדי אבל בכל זאת מעניין- ובינתיים הגשם נחלש ואז נפסק ואנחנו החלטנו לצאת למסלול. די התפלאתי שאף אחד לא עצר אותנו שם בכניסה- איך אפשר לצאת למסלול בנחל עם מפלים עם ילדים קטנים מיד אחרי גשם- לא אמור להיות מחליק ומסוכן? אז זהו שממש לא... מסתבר שבמה שנוגע ל"מסלול אתגרי" ל"מיטיבי לכת" וכדו'- יש לנו ולאמריקאים הגדרות שונות! המסלול כולו עובר בשביל כבוש בתוך היער ובקטעים הצמודים לנחל או עוברים מעליו- הולכים על גשר עץ עמיד ביותר כך שהנעליים אפילו לא נרטבות. הכל מאוד מאוד משולט, מסומן וברור ומה שהצחיק אותנו במיוחד זה שבכמה קטעים שבהם יש טיפה עליה או ירידה מהשביל לדרך עפר בתוך היער כתוב בשלט: "שימו לב זהו מסלול למיטיבי לכת בלבד!" אל תעשו אותו אם יש לכם בעיות בריאות!" וכו' וכו'. רק שתבינו שבקצב של אורי כולל עצירה לארוחת צהרים- זה לקח לנו בערך שעתיים - מסלול קורע, לא? אז קשה זה לא היה וגם בסלוגן- "הניאגרה של פנסילבניה" יש מידה רבה של הגזמה- בואו נאמר שזה משהו כמו נחל יהודיה מבחינת המפלים והזרימה , אבל בניגוד ליהודיה אין שם קניון בזלת תלול, אלא נוף מתון ומיוער מה שהופך את תוואי הנחל להרבה פחות מצוקי ודרמטי-
אבל היה יפה מאוד ובמזג אוויר חם יותר זה היה יכול אחלה מסלול מים ! כשחזרנו לכניסה בתום המסלול השעה הייתה כמעט חמש, כשעתיים לפני החשיכה ובחניון היו כמה "פקחי יערות" שבאו לוודא שאף אחד מהתיירים לא מתכוון להישאר שם בלילה. כשדיברנו איתם הסתבר שבאיזור השמורה הזו יש המון דובים (כל חנות המזכרות מלאה בתמונות וקשקושים עם דובים אבל חשבנו שזה סתם...)שיוצאים ומסתובבים בלילה והם לא רוצים שמישהו יפגע מהם! לדבריהם, בבוקר רואים את כל הפחים בחניון הפוכים אחרי שהדובים חיפשו בהם אוכל לקראת שנת החורף שלהם! ברר.... נשמע מפחיד לא?
לא לקחנו סיכון ויצאנו משם קצת לפני החשיכה עייפים אך מרוצים. בערב החג נתנאל שוב היה באוניברסיטה ואני והילדים המשכנו לחלקים של גן החיות שלא הספקנו ביום שני, ואז חזרנו והתארגנו לחג שמיני עצרת שנחגג כאן בצורה כל כך כל כך שונה!
כמו בחג הראשון של סוכות, גם בחג השני יש שני ימים טובים כאן בגולה - אז הם פיצלו את האירועים ל"שמיני עצרת"- שבו רק אומרים "יזכור" ו"תפילת גשם" ול"שמחת תורה"- ביום השני של החג שבו נערכות ההקפות ומתקיימים כל הקידושים. לגבי שמיני עצרת מסתבר שיש להם כאן כל מיני מנהגים- כך למשל בבית הכנסת אתמול ערכו אירוע "לזכר ההקפות" - משהו קצרצר של עשר דקות אולי שבו הוציאו את ספרי התורה ורקדו איתם קצת (חוץ מהרב והילדים שלו ונתנאל והילדים שלנו היו בזה אעולי עוד עשרה אנשים מתוך בית כנסת של 300 בערך...)- חלק מהאנשים אוכלים ביום הזה בסוכה, חלק רק עושים קידוש בסוכה-
אנחנו בכל מקרה אכלנו אתמול בערב בבית- סוף סוף ארוחה משפחתית בלי להתארח!
במהלך הלילה חזרו הגשמים ובגדול, בבוקר הם קצת נחלשו אבל מהצהרים- קצת אחרישהתפללו כאן את תפילת הגשם הם התחדשו. המשפחה שאירחה אותנו לסעודה היום בצהרים נוהגת לאכול בסוכה בשמיני עצרת אבל בעקבות הרוחות והעננים האפורים נכנסנו הבייתה אחרי "המוציא" ואכן הגשם המשיך במלוא עוצמתו ועד עכשיו (כבר עשר בערב) הוא יורד ויורד במלוא עוצמתו.
נתנאל והילדים יצאו בגשם שוטף עם מעילים להקפות - בינתיים הם חזרו נרגשים ומתלהבים- מסתבר שזה אירוע שמח מאוד כאן - טוב שאחרי שנחת כל היום ואתה לא עייף מליל הושענא רבה יש לך כח לריקודים ולארוחה משותפת של כל בית הכנסת שתיגמר כנראה לקראת 11!
הגשם לא מפסיק בינתיים ואני מבינה איך הממוצע השנתי כאן מגיע ל- 1300 מ"מ בשנה, הלוואי שחלק מזה לפחות היה מגיע גם לארץ ישראל

זה היה בלוג ארוך הפעם (אתם באמת לא חייבים לקרוא הכל! זה יותר כמו יומן עבורי שאתם מוזמנים לעיין בו) היה שבוע גדוש ומלא חוויות והאמת היא שהוא עוד לא נגמר
הילדים אמרו שמבחינתם אפשר להמשיך בנוהל הזה של קימה מאוחרת, טיולים, גן חיות וחופש בהרכב משפחתי מלא בבית, אבל הקיטנה הזו עומדת להסתיים ביום שני ואנחנו נכנסים לשיגרה ארוכה ונטולת חופשים עד לחג ההודיה בסוף אוקטובר (יומיים חופש!)-
בתפילה למשיב הרוח ומוריד הגשם שיזכור גם את הארץ הקדושה והשחונה אי שם במזרח התיכון ולא רק את פנסילבניה המוריקה כאן בקצה המערב
שתהיה שנת שפע בגשמיות וברוחניות לכל יושבי תבל!
שלום לכולם
קודם כל- תודה לכל מי שכתבו לי ברכות ואיחולים ליום ההולדת! ביום שלישי שעבר נתנאל "הוציא" אותי לשתות קפה במרכז פילדלפיה (בנות השירות החמודות של בית הספר שהן גם שכנות שלנו שמרו בינתיים על הילדים) ואז גם נתן לי את האלבום היפה שהוא עיצב עבורי עם כל הברכות שלכם שריגשו אותי מאוד, חיממו את ליבי ונתנו לי כוחות לכל ההתמודדויות החדשות שמצפות לי השנה, אז תודה רבה רבה!
בארץ, כך שמעתי, חם מאוד. אולי החום אפילו פוטר אתכם מישיבה בסוכה אבל אצלנו זה הגשם!
בערב החג דווקא היה חם ולא חשבתי שצריך לטרוח ולניילן את הקישוטים לסוכה שלנו אבל כשחזרנו מבית הכנסת התחילו ברקים (למרות שעדיין היה חם ולח מאוד!) ואת הקינוח של ארוחת החג כבר אכלנו בסלון כי התחיל גשם חזק מאוד (שנפסק כעבור חצי שעה ושוב נהיה חם). עד אז ישבנו בסוכה עם המשפחה הנחמדה (הורים, שישה ילדים ועוד סבא וסבתא ) שהזמינה אותנו ועוד משפחה ישראלית עם שלושה ילדים שבאו לכאן לפוסט דוקטורט - היינו 20 איש בסך הכל בסוכה לא גדולה, אבל היה טעים ונעים מאוד! המשפחה המארחת הם משפחה מאוד ציונית ומחוברת לארץ - באים לביקורים פעם או פעמיים בשנה, מדברים עברית ואפילו ניסו לגור בארץ לתקופה של שנה וזו כנראה הסיבה לכך שאחד הקישוטים הבולטים ביותר בסוכה שלהם היה דגל ישראל גדול...
אבל למרות כל הציונות הזו הם עדיין כאן, זה חלק מהדיסונס שהרבה אנשים כאן חיים איתו איכשהו...
בבוקר- מזג האוויר התחמם עוד יותר, היה ממש חם ובצהרים התארחנו ל"ארוחת ברביקיו" אצל משפחה אחרת כאן.הכרנו דרך זה שהם נתנו לנו כל מיני רהיטים ישנים שלהם לדירה שלנו. במהלך הארוחה התגלה לנו סיפור החיים המרתק שלהם שהוביל את אב המשפחה להתגייר בגיור רפורמי לפני שנים רבות. בעקבות קורס ללימוד עברית שאם המשפחה לקחה , הם חזרו בתשובה והאבא היה צריך לעבור גיור נוסף הפעם אורתודוכסי, היה מרגש ומרתק לשמוע אותם וללמוד עוד על הגיור ועל יהודים (כמו האמא) שהיו כל כך רחוקים מהיהדות וב"ה זכו להתקרב חזרה. (היא אמרה לנו שעכשיו המשפחה היהודית שלה קוראת לבעלה הגר- "הרבי" ולה "הרבנית"- כן, גם אותה זה הצחיק...)
ביום שישי- כולם כאן חגגו יום טוב שני של גלויות אבל אנחנו (קיבלנו היתר!!) השכמנו קום ונסענו קצת מערבה מפילדלפיה למחוז לנקסטר בפנסילבניה שבו חיים בני הקבוצות הנוצריות האבפטיסטיות- מנוניניטים, ברת'רים והמפורסמים מביניהם בני אמיש. ואכן- כמו בסרטים ובתמונות כשמגיעים לאיזור שבו הם גרים (יש שם למעלה מ30 אלף מהם) רואים בכבישים את הכרכרות השחורות שלהם ובתוכם גברים או נשים ולפעמים גם משפחות עם ילדים בלבוש האופיני להם. למי שלא יודע נסביר בקצרה (ואם תרצו להרחיב תחפשו בגוגל "אמיש בפנסילבניה") כי אלו הן קבוצות נוצריות שהגיעו מגרמניה ומשוויץ לאמריקה במאה ה18 השומרות באדיקות על לבוש ועל מנהגים מהמאה ה18, בין השאר הם אינם משתמשים בחשמל וגם לא במכוניות , רוכשים רק השכלה בסיסית (אין תיכון וכמובן שלא אוניברסיטה),עוסקים בעבודת אדמה ובחקלאות (רפת, לולים וכדו') הם לא מנגנים, לא שומעים מוסיקה, הנשים לא עונדות תכשיטים והגברים מגדלים אחרי נישואיהם זקן בלבד ללא שפם- לא כל הקבוצות מקפידות על כל ההגבלות והמנהגים. גם אצלם יש שמקפידים יותר, יש שמקפידים פחות, יש דתלש"ים ויש חרדל"ים ובכל מקרה היה די מדהים לראות אותם - שומרים על המסורת הקדומה שלהם, על ערכים של פשטות קיצונית והסתפקות במועט בלב אמריקה החומרית והמודרנית של המאה ה21. אחד הדברים המענינים ביותר שיש אצלם הוא טקס ההתבגרות שלהם: מגיל 16 יכולים בני הנוער שלהם להכיר גם את "העולם האנגלי "(כך הם מכנים את הסביבה האמריקנית. הם לעומת זאת חיים ב"פנסילבניה הגרמנית" כי הכתות שלהם מקורן בגרמניה ובשוויץ והם מדברים ביניהם ניב גרמני )- מותר להם לצאת לעבוד, לנהוג במכונית, לבלות ולהתלבש כמו בני נוער אמריקנים רגילים וכעבור שנה או שנתיים הם צריכים להחליט אם הם מצטרפים לכנסיה שלהם ועוברים טקס טבילה (בניגוד לקבוצות נוצריות אחרות שמטבילות תינוקות). יש להם אפשרות גם לבחור שלא להצטרף לכנסיה ולא לעבור את הטקס. אם יבחרו בכך לא יוכלו להתחתן עם מישהו מבני הקבוצה אבל לא יחרימו אותם או משהו. האמונה בבחירה החופשית אצלם היא מוחלטת, אם כי כמובן שההורים ושאר בני המשפחה מנסים מאוד לשכנע את הילד או הילדה ללכת בדרכם. אחרי שצפינו בחיזיון אור קולי מושקע ומרתק על התהליך הזה שבו המתבגר צריך לבחור באיזה עולם הוא רוצה לחיות, נסענו לסיור בכרכרה רתומה לסוסים. הבחורה שנהגה את הכרכרה סיפרה לנו שהיא עצמה החליטה שלא להצטרף לכנסיה ולא לעבור טבילה כי רצתה ללכת ללמוד בקולג'. המשפחה שלה לא הייתה מאושרת מהבחירה אבל קיבלה אותה והיום היא חיה מחוץ לקבוצה אבל עובדת איתם וכנראה שבדרך כלשהי מצליחה בכל זאת לחיות בשני העולמות. כמו שאתם בטח מבינים זה היה יום מרתק ומעורר הרבה שאלות ומחשבות על בחירה חופשית, חינוך, אמת ואמונה ובסופו חזרנו הבייתה, כשעה לפני שבת, הספקנו להתארגן לבית הכנסת ואחרי התפילה להתארח לארוחה נוספת בסוכה של עוד משפחה נחמדה מאוד ובצהרים שלמחרת אצל עוד משפחה מקסימה... (כמו שהבנתם לא הייתי צריכה לבשל בכלל וכך יכולנו לטייל ביום שישי). הייתה שבת חברותית מאוד , עמוסה וחמה אבל הבוקר- כבר התקרר ואחר כך נהיה גשום וכבר לא ממש היה אפשר לאכול בסוכה. חשבתי על זה שהגשם כאן עבורם הוא כמו אוויר בערך. פשוט יורד כל הזמן כשרוצים וכשלא- בקיץ, בחורף, באביב ובסתיו ואף אחד לא מקדיש לו יותר מדי מחשבה ואיך בארץ ישראל מרגישים עד כמה עיני הקב"ה בארץ ועד כמה אנחנו נידונים על המים...
היום בצהרים, אחרי שהתבהר קצת יצאנו לטיול קצר באחד היערות הרבים שמקיפים את פנסילבניה, נהננו מצבעי השלכת המדהימים ומהרבה ציפורים מיוחדות שפגשנו בדרך (היו גם הרבה סנאים אבל אותם אנחנו רואים כאן בשכונה כל הזמן אז כבר הפסקנו להתרגש...) וחשבתי איך זה שאנחנו ביום הראשון של חול המועד סוכות ואנחנו לבד לגמרי במסלול... ובהמשך השבוע אנחנו מקווים לעשות עוד כמה טיולים קצרים כאן באיזור בתקוה שמזג האוויר יאפשר. זהו בינתיים, כמה מהחוויות שלנו בחג הסוכות כאן בארה"ב. מקווים לחזור עם עוד סיפורים וחוויות בהמשך השבוע
חג שמח לכולכם והרבה גשמים גם בארץ ישראל!
שלומית (בשם כולם

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

"סתיו יהודי בארץ אבותי שולח בי רמזי אלול"

"סתיו יהודי בארץ אבותי שולח בי רמזי אלול"


דווקא זה השיר שהתנגן בראשי כל ראש השנה תשע'א שעבר עלינו כאן בגולת ארה"ב השבעה והדשנה.

אז ימי הקיץ החמים כבר כנראה מאחורינו. שלושת ימי החג היו נעימים מאוד והלילות אפילו קרירים (כבר ישנים עם פוך! תארו לעצמכם!) אבל חוץ מהקרירות הסתוית (על נחליאלי או על חצבים לא שמעו כאן כנראה וכמה שירי סתיו ארץ ישראליים שחשבתי ללמד נראים לי כל כך לא קשורים) לא הרגשתי שום רמזים של אלול, או של תשרי או של יום המלכת ה' בעולם.

בסופרמרקטים כאן מכרו תפוחים ודבש (אבל על רימונים עוד לא שמעו כאן כנראה. מזל שמצאנו אחד כשהיינו בברוקלין! ) וכמה גויים שפגשנו ברכו אותנו בשנה טובהו בתי הכנסת היו מלאי מתפללים אבל חסרה לי כל כך התרוממות הרוח והעוצמות של התפילה בארץ ובבית הכנסת שלנו בירושלים בפרט. כאן הכל מאוד פורמלי ומסודר. יש פעילות לילדים מהשעה 10 ועד לסוף התפילה (עם שמטרפיות גויות) ולפני התקיעות הרב מזכיר שהילדים מתבקשים לעלות למעלה לפעילות כדי לא להפריע לתקיעות והתפילה מתנהלת לה בשקט וברוגע מהשעה 8 וחצי ועד 13 וחצי (בלי קידוש באמצע!), כשרוב הזמן החזן שר בעצמו וקהל המתפללים בוהה, משוחח בינו לבין עצמו או מעיין בתרגום התפילה. בשני צידי האולם יש לוח עם מספרים ומישהו שאחראי להחליף אותם כל כמה זמן- אלו הם מספרי העמודים במחזורים של בית הכנסת- המוחלפים כדי להקל על המתפללים לעכוב אחרי התפילה הארוכה שאת רובה המוחלט הם לא יכולים להבין. בקיצור- חוויה משמימה למדי שיצרה אצלנו אווירה מדכדכת למדי והמון געגועים לתפילות בבית שקטעים נבחרים מתוכן שרנו לעצמנו בארוחות ובדרך לבית הכנסת וממנו. כפיצוי מסוים לאוירה הרשמית, הקרירה והמאופקת בבית הכנסת המשפחות שאירחו אותנו (בשלוש מתוך 6 הארוחות) היו דווקא חמות ומכניסות אורחים במיוחד. באחת הארוחות התארח חוץ מאיתנו גם בחור אפרו- אמריקני שהתגייר לפני שנים רבות והיום יש לו חזות ודיבור של יהודי מלידה (חוץ מהצבע כמובן...) , הוא עושה רושם של אדם ממש מיוחד וכמובן שנתנאל סיכם איתו שנזמין אותו אלינו פעם לשמוע חוויות בגוף ראשון של מתגייר מקומי.

את מנהג התשליך- בניגוד למקובל אצלנו- כל יחיד או משפחה אומר לעצמו - יש להם כמה מקומות בשכונה שבהם זורם פלג קטן ובאחד המקומות הללו, בחצר של אחד מבתי המידות הרבים שיש כאן- עמדנו ואמרנו תשליך כשיהודים אחרים שעמדו שם לידנו מתרשמים מהיכולת של הילדים שלנו להתפלל ולהגיד פסוקים בעברית...

במשפחה אחרת שאירחה אותנו - מצאו הילדים שלנו לעצמם אח בוגר בדמות הבן הצעיר של המשפחה - בחור בן 17- בכיתה י'א- שהוא מדריך פעיל מאוד בסניף בני עקיבא המקומי , חזר לא מזמן מטיול של חמישה שבועות בארץ ומתכנן להתגייס לשייטת וכמובן גם לעלות לארץ (למורת רוחה של אמא שלו שלא אהבה שהוא מדבר על זה). הבחור החמוד הזה שלומד בתיכון ציבורי למרות שהוא דתי וציוני מאוד , לימד את עצמו עברית ושמח מאוד שהוא יכול לתרגל אותה באמצעות שיחה עם הילדים שלנו. סיכמנו שהוא יזמין את דביר ויצחק לטייל איתו כשהוא הולך לסיבוב עם הכלבה שלו והיום הם באמת טיילו יחד, לימדו אותו עברית, למדו ממנו קצת אנגלית והיה נראה ששני הצדדים יצאו מרוצים!

אז הסתיו, כמו שכתבתי, התחיל כאן באופן רשמי. הימים מתקצרים ומתקררים, אבל הריחות והצלילים של השנה החדשה- לא מגיעים עד לכאן אל צידו השני של האוקינוס, כל מה שכל כך מוכר וטבוע ומובן מאליו בישראל פשוט לא קיים כאן. וזה חבל אבל נצטרך להתרגל ולהשלים עם המצב...

בתפילה שיתקיים בכל שכנינו כאן הפסוק מתוך התפילה- "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו"

ובברכת שנה טובה, שנת שמחה,שפע, אושר ושלום בארץ ובעולם

שלומית, נתנאל, דביר, יצחק, אלה ואורי .

איחולים לשנה החדשה - 8 בספטמבר

משפחה, חברים וידידים יקרים!




תשע"א בגימטריה עולה 771. שהיא הגמטריה גם של "שיבוא מלך המשיח". ולמי שהברכה הזו גדולה עליו, מתברר שהגמטריה מתאימה גם ל"שווה לחיות" (ואגב, גם ל"כשאני רעב אני אוכל"... )



אז שתהיה לנו שנת גאולה, שנה שיהיה כיף וטוב לחיות בה.

לכם, למשפחתכם וליקרים לכם.



ייתן ה' שימלאו כל משאלות לבכם לטובה

וגם כמה מהמשאלות הבאות, הבנויות כמובן על ראשי התיבות תשע"א (לא המצאתי כמובן. חפשו ותגוגולו בעצמכם)



תהא שנת עוטה אור,

תהא שנת עזרת אחים

תהא שנת עמנו אל,

תהא שנת עריבות אמיתית,

תהא שנת עשות אהבה,

תהא שנת עקירת איראן (ולא חס ושלום: תהא שנת עימות איראני...)

תהא שנת עונג אמיתי,

תהא שנת עשייה אמיתית

תהא שנת אושר עד,

ובהיפוך אותיות:

תשיב שליט עדי אימו



מאיתנו באהבה יושבי הגלות (פילדלפיה, ארה"ב),

שלומית נתנאל דביר יצחק אלה-שושנה ואורי-יהודה

המאחלים לכולם ש:

תהא שנת עם אחד! (או אם תרצו: תהא שנת עליה (ל) ארץ ישראל)

פוסט ד"ר נתנאל מצטרף לכתיבה - 8 בספטמבר

שלום ושנה טובה לכל ידידינו ומשפחתנו!


למי מכם שעדיין לא יודע, הגענו לפילדלפיה לפני כמעט שלשה שבועות.

אני עומד להתחיל תכנית של פוסט ד"ר באונ' פנסילבניה (UPENN) ושלומית התחילה כבר בעבודתה כשליחת סוכנות: מורה בשני בתי ספר.

ב"ה התחלנו ברגל ימין. אנו מתגוררים בדירה קטנה למדי (בהשוואה לטירות שיש כאן... וגם בהשוואה לבית הלא גדול שלנו בי-ם. פשוט השכירות כאן מאוד גבוהה). עוד סיבה להעריך את ארץ ישראל...

יש כאן קהילה יהודית גדולה ומסבירת פנים. לפי מה שהבנו, אז למעלה ממחצית מחברי בית הכנסת הם רופאים. השאר כמובן הם עו"ד, אנשי עסקים וכדו'.

שלומית מתמודדת עם הוראה בחו"ל: הוראת עברית המתבררת כמקצוע קשה ללמד ומנטליות שונה. לדוגמא: כל דבר שנראה לתלמידים מוזר (כמו העובדה ששלומית אמרה לתלמידות שלה שבא"י בנות אומרות "שלא עשני שפחה" ולא "שלא עשני עבד") , ההורים שלהם מתקשרים למנהל והוא מדבר עם שלומית. ככה זה כשהורים משלמים יותר מ 10,000$ בשנה לבי"ס. כולם עובדים אצלם. הצד החיובי הוא שהמשמעת הרבה יותר טובה מישראל, אם כי תלמידים תמיד נשארים תלמידים, וגם הכיתות הרבה (!) פחות צפופות.

גם ארבעת הילדים שלנו לומדים באותו בי"ס. יש שם מסגרות מהגן המוקדם (3) עד התיכון. המנטליות השונה מתבררת גם בהיבט הארגוני. לדוגמא: כדי לחסוך זמן, ההורים אינם חונים ומביאים את ילדיהם מהגן. כל המכוניות עומדות בתור ועוברות אט אט בפתח הגן, כאשר בהגיע תורך הגננת מכניסה לך את הילד לתוך האוטו.



בכלל האמריקאים כאן הרבה יותר מסודרים ומאורגנים. הכל מתוקתק. אבל מצד שני הם נראים כיותר מרובעים.

זאת בשונה כמובן מהיהודים. אמנם היהודים כאן בפילדלפיה אימצו את הנורמות הכלליות, אבל כאשר יצאנו לגיחה (של שלושה ימים. היה גדול!) לניו יורק, וקנינו בסופר של יהודים, נזכרנו במנטליות היהודית-ישראלית של הבלגן והדחיפות. אמנם התופעה של לשים עגלה בתור בסופר עם שני חלב ולמלא אותה אט אט תוך כדי סיבובים הלוך ושוב לא התגלתה כאן, אבל המנטליות היהודית הקלאסית הכתה בנו בשהותנו בשבת בברוקלין ניו-יורק.



אכן כמו באגדות, חלקים של ברוקלין, כמו פלטבוש שבה שהינו בשבת, נראת כמו בני ברק, או לכל הפחות כמו בקרית מנחם בירושלים. אין כמעט מכוניות בכבישים, יהודים דתיים מסתובבים בין בתי הכנסת. ואגב, בית הכנסת שבו התפללנו דומה להפליא לבית הכנסת בבית גמליאל בו גדלתי. הכוונה היא שהוא דומה לבית הכנסת בבית גמליאל לפני 30 שנה... הוא מאוכלס ברובו ביהודים מבוגרים ולכן המנטליות המזרח אירופאית שולטת בו.

ואגב בתי כנסת: עוד לא הצלחתי להפנים את העובדה שבהרבה בתי כנסת (כמו זה שאנו מתפללים כאן בפילי' וזה שהתפללנו בו בבורקלין, יש בחזית בימת ארון הקודש שני דגלים: ישראלי ואמריקאי. מי אמר שיש הפרדת דת ממדינה בארה"ב?



עם הגיענו לכאן, נתקפנו בקדחת סידורים. כך לדוגמא היינו צריכים לרהט בית שלם אז שלחנו לרשימת המייל של הקהילה כאן בקשות לריהוט. ואכן, הנצחנו ואיששנו את המנטליות של הישראלים השנוררים. עוד לא הגיעו וכבר מתחילים לבקש נדבות. מצד שני, חבל להשקיע בריהוט ישן אם אנו עומדים עוד מעט לשוב ארצה?

אמנם עכשיו קשה לדמיין כיצד נשאר פה יותר משנה, אבל כשאנו מביטים סביב אנו רואים לא מעט ישראלים לשעבר שנמצאים כאן המון שנים. כשאתה פוגש אחד כזה ושואל כמה זמן אתם פה, אז כמעט כולם עונים: הרבה יותר מידי, אך במקביל הם לא מגלים כל סימנים להתקפל ולחזור ארצה.



אין ספק שמי שהצליח חי כאן טוב. לפחות באיזור שבו אנו גרים, שהוא פרבר של פילדלפיה, רמת החיים כאן מאוד גבוהה. הבתים ענקיים (טירות כבר אמרנו), מכוניות גדולות וכדו'. בכלל באמריקה כנראה שהכל מאוד גדול. בימים הראשונים היינו ממש בהלם תרבותי מהגודל של הכל. העצים ענקיים, הבתים גדולים, המכוניות, הכבישים. נדמה לי שאפילו בחניות של הסופר יש יותר רווח לכל מכונית. ואכן בימים הראשונים נורא התפעלנו מכל דבר. הסתובבנו כמוכי הלם. שלומית נורא התלהבה מהעצים ומהירוק וגם כמובן מהסנאים שמסתובבים פה חופשי. לפעמים, אפילו כשנוסעים לבית ספר, מרגישים כאילו אנו חיים בתוך יער בטבע. אני, לבושתי, התפעלתי יותר מהמכוניות. קודם כל כמעט כולם נוסעים עם מיני ואנים. המון דגמים שאין אותם בכלל בארץ. המכוניות והדלק כאן זולים יותר מחצי מאשר בארץ ולכן מה הפלא שהאמריקאים כאן מזהמים חופשי את כדור הארץ (אין כאן כמעט אופנועים). אין להם בכלל תרבות של מיחזור וחסכון באנרגיה. לפחות לא כאן: אין דודי שמש. הכל חשמל. אף אחד לא משתמש בשקיות בד בסופר (סטייל רמי לוי). כולם בשקיות ניילון. אפילו – לא נעים לכתוב – הם מבזבזים כמויות של מים בשירותים. כאשר מורידים את המים, האסלה מתמלאת מחדש עד החצי (בהתחלה היינו בטוחים שהשירותים מקולקלים ויש הצפה, אבל אחרי שאתה רואה שככה זה בכולם, אז אתה מבין שזה הנוהל).



שוק ההתחלה קצת נרגע. התחלנו להתרגל לשינוי ואנו נכנסים אט אט לשגרה ברוכה. גם הילדים התרגלו לעובדה שהם לא מבינים לגמרי מה קורה סביבם בבית הספר, אם כי מההתחלה הם היו פשוט מדהימים. הם הגיעו עם רצון פנימי עז להצליח: לקלוט את השפה ולהתחבר מבחינה חברתית. ואכן הם עושים את זה יופי. לכל אחד מהם יש חבר/חצי חבר ומורה/חצי מורה שיודע עברית והללו עוזרים להם לצלוח את מכשול השפה. מתברר גם שילדים מסוגלים לקלוט את מה שקורה סביבם באופן לא מילולי.

כולם אומרים לנו שזה ייקח קצת יותר זמן ממה שחשבנו, נאמר חנוכה, והילדים כבר יבינו ממש אנגלית. בינתיים הם חוזרים כל יום עם קצת אנגלית. היום לדוגמא אלה שיחקה עם אורי במשחקי גן ושמענו אותה אומרת: גוד מורנין לכל הילדים...

בינתיים לאורי היה הכי קשה מכולם. הוא היה בוכה הרבה. יש לו שלש גננות ורק אחת יודעת די טוב עברית. כל השאר, כולל כל שאר ילדי הגן, לא. היום ב"ה הוא כבר לא בכה.

אנחנו, כלומר שלומית ואני, גם כבר לא בוכים... לא שהיינו בוכים, אבל ההתחלה היתה קצת קשה כאמור והקשיים צפים מידי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהזהירו אותנו וממה שחששנו. אולי בזכות כל האנשים הטובים שנתנו לנו עצות ואולי גם בגלל שהגענו יחסית מבוגרים יותר וכמובן גם בסיעתא דשמיא, אני מרגיש שהמציאות מאירה לנו פנים ואט אט נצליח ונתקדם.



זו כמובן נימה אופטימית לסיום. בכל אופן, ערב ר"ה כאן. אז נאחל לכולם שנה טובה (עוד מעט אכתוב ברכה במייל נפרד) ותודה לכל העוזרים והמסייעים.



אוהבים ומתגעגעים

נתנאל (אני לוקח אחריות על מה שנכתב כאן), שלומית וכולם

התאקלמות בעבודה וסידורים - תאריך מקורי: 27 באוגוסט

אז אני אכתוב רק בקצרה קצת מקורותינו בשבוע האחרון:


מבחינתי העבודה כבר התחילה. מאז יום שלישי אני בימי הערכות המתקימים במקביל בשני בתי הספר שבהם אלמד (היסודי והתיכון) אני נמצאת חלק מהשעות כאן וחלק מהשעות שם וזה מתיש למדי אבל גם מעניין. מדובר בשני בתי ספר שונים לחלוטין מבחינת הסגנון, הצוות וצורת הניהול. היסודי הוא יותר "תורני" לומדים בו גם ילדים חרדים וגם משפחות שבהם ההורים ללא חזות דתית או אפילו לא שומרי שבת וכשרות, אבל האווירה וצוות המורים יותר דתיים מהממוצע כאן בקהילה (אם כי יש גם כמה לא דתיים וכמה מורים בודדים שהם לא יהודים) ה תיכון לעומת זאת- הוא מקום הרבה יותר פתוח. משהו בסגנון של "פלך" או של התיכונים של הקיבוץ הדתי. יש בתיכון בנים ובנות אבל בכיתות נפרדות ולימודי הקודש של הבנים והבנות זהים (גם הבנות לומדות גמרא ברמה גבוהה למשל...) בתיכון לפחות חצי מהמורים לא דתיים אבל יש גם כמה מורים חרדים. אבל האמת היא שכל הגדרות והתיוגים שאני מנסה לעשות הם די חסרי משמעות כאן. הכל פחות מקוטלג ומוגדר ויש תחושה שליהודים מזרמים שונים יותר קל לחיות כאן יחד או שאולי זה רק כי אין ברירה מבחינת גודל הקהילה. בכל אופן עבורי זו התנסות ממש מענינת. תארו לכם שאני יושבת בימי הערכות שלמים שבהם מדברים סביבי רק באנגלית ולהפתעתי אני מצילחה להבין את רוב מה שאומרים ואפילו לנהל שיחות פשוטות...

בימים האחרונים כשאני הייתי בבית הספר נתנאל והילדים המשיכו עם הסידורים הבלתי נגמרים (לארגן רישיון מקומי , לפתוח חשבון בנק, חברת חשמל ועוד ועוד) והילדים גם הוזמנו כבר פעמיים לשחק עם ילדים שגרים כאן קרוב והצליחו לתקשר איתם יפה! כמו שסיפרנו הקהילה כאן באמת מקסימה וגם לשבת הקרובה כבר הזמינו אותנו.

כמו שראיתם בתמונות ניסינו לצאת לטיול תיירים במרכז פילדלפיה אבל הגשם קלקל לנו את הטיול באמצע...

מזג האוויר נהיה מוזר: כשבאנו ירד גשם, אחר כך נהיה ממש חם ולח, מיום שני עד אתמול היה גשום וקריר (הלכנו עם סוודרים!) וחשבנו שכבר התחיל כאן הסתיו וככה יהיה קר מעכשיו אבל היום שוב התחמם אם כי לא ברמה שבטח יש עכשיו בארץ.

אז זהו, אנחנו ממשיכים להתארגן ולהתרגל. זה באמת לא קל ומאתגר אבל גם מרתק ללא ספק.

מקווים שכולכם שם בבית בטוב ואתם מוזמנים להמשיך להתקשר ולכתוב לנו (יישר כח למי שזכרו שלאורי היה היום יום הולדת!)

רשמים ראשונים לאחר התאקלמות

(תאריך מקורי: 22 באוגוסט)
שלום לכולם בארץ הקודש החמה


עכשיו כשאנחנו בשלבי התאוששות מהג'ט-לג ומההתאקלמות במקום החדש, מצאתי כמה דקות לכתוב לכם. בעז"ה בהמשך השבוע נשתדל לכתוב יותר ואולי גם לדבר בסקייפ.

אז הטיסה עברה דוקא בקלות. הילדים ישנו חצי מהדרך ובשאר הזמן צפו בסרטים, אכלו מתקים והיו מבסטוים ביותר. הגענו במונית שהזמנו מראש לדירה שלנו כאן בבלה קנווד (פרבר של פילדלפיה) . הדירה פשוטה מאוד וקטנה אבל לעת עתה אנחנו לא צריכים הרבה יותר. קיבלנו מאנשים טובים כאן בקהילה ריהוט בסיסי (מזרונים, ספות ושולחן וכסאות) ובינתיים אנחנו מרגישים כאן בסוג של טיול...

השבת עברה עלינו מאוד בנעימים. יש לנו כאן שלושה בתי כנסת במרחק קצר ביותר (הרחוק ביותר הוא כמעט כמו המרחק מהבית שלנו לבית הכנסת שלנו בירושלים. שני האחרים במרחק דקה הליכה) בערב התארחנו אצל המשפחה של השליחים שיעבדו איתי בבית הספר. הם מקדומים במקור אבל נמצאים כאן כבר שנתיים. קצת יותר צעירים מאיתנו ועם שלושה ילדים חמודים שתחברו מיד עם הילדים שלנו. חוץ מאיתנו התארחו אצלם שתי בנות שירות לאומי של בית הספר שהגיעו יום לפנינו. הייתה ארוחה מאוד נחמדה, שמענו חוויות על ההתמודדות עם כל אורח החיים האמריקאי ואחרי כמה ימים שלא הספקנו להתארגן על ארוחות מסודרות אכלנו סוף סוף אוכל מרוקאי טעים...

בבוקר היה סרט אחר לגמרי. התפללנו בבית הכנסת האורתודוכסי- הציוני המרכזי כאן. מקום גדול עם שלושה מנינים במקביל (אחד ספרדי אפילו) וחדרים עם משחקים לילדים לזמן התפילה. פגשנו שם את הרב שיהיה המחנך של דביר וגם את מנהל בית הספר שבו אני אעבוד והילדים ילמדו. תפילה ממש כמו בבית עם אותן מנגינות והכל רק במבטא אמריקאי. אחרי התפילה היה קידוש מפואר במיוחד לרגל בת מצוה של אחת המשפחות העשירות בקהילה. הסטנדרטים די שונים ממה שמקובל אצלנו... תתארו לעצמכם אולם שלם, ענק- כמו בבר מצוות וכדו' עם סוגים שונים של אוכל - עוגות, דגים, שניצלונים, סלטים והשיא- עמדה של לחמניות עם נקניניקות ועמדה שבה סבתא יפנית מכינה סושי טרי במקום... היינו די בשוק מהסגנון ומהשפע , בכל אופן אמרו לנו שגם בסטנדרטים שלהם זה חריג. רק חשבנו לעצמנו שהיה אפשר לעשות המון דברים אחרים בכל הכסף שנשפך שם...

אחרי הקידוש הזה עוד הלכנו לאורחת שבת אצל משפחה מקומית ומקסימה מהקהילה כאן. האבא שלהם חי בארץ כמה שנים עם ההורים שלו ,הוא דובר עברית שוטפת וגם האמא וחלק מהילדים מדברים עברית לא רעה. חוץ מאיתנו היו להם עוד כמה אורחים ואורחות רווקים. התרשמנו שהם משפחה צדיקה כזו ומכניסת אורחים. הבית שלהם הוא בסטנדטים שבארץ לא מצליחים לדמיין בכלל. שלוש קומות של וילה ענקית עם שישה חדרי שינה אולי ועוד סלוןם ומטבח ענקיים והשוס מבחינת הילדים לפחות היה החצר שלהם- דשא גדול מאחורי הבית ובו גן שעשועים שלם- מתקני עץ, וטרמפולינה גדולה וכיפית. משהו ממש כמו בסרט. מה שיפה שלמרות שהם כנראה עשירים מאוד יש בהם הרבה פשטות וצניעות. אנשים באמת טובים וחסרי פוזה והיה נראה שככה הם גם מחנכים את הילדים שלהם (5 בנים- שכאן זה נחשב ממש משפחה מרובת ילדים) . הילדים שלנו התחברו שם יפה ונהנו מאוד.

חוץ מזה טיילנו לנו כאן בשכונה. מזג האוויר חמים וקצת לח אבל ממש לא כמו בארץ. הרבה פחות חם ובכללי נעים מאוד. האיזור מאוד יפה. כל הבתים עתיקים (בני מאה שנה לפחות) ומסוגננים. יש המון עצים ודשאים וכל מיני בעלי חיים שאין בארץ כמו סנאים, ציפור אדום- החזה וגחליליות. הטבע כאן מרשים מאוד וזה עוד לפני שהתחילה השלכת המקסימה שיש להם כאן. במהלך הימים שאנחנו כאן מתחזקת בנו ההכרה שצריך להיות אנשים מיוחדים מאוד כדי לעזוב את כל מה שיש להם כאן ולחיות בארץ ומתחזקת בנו גם ההערכה למי שבכל זאת עזבו שם הכל ועלו לארץ.

בשבוע הקרוב יתחילו ימי ההערכות בשני בתי הספר שבהם אני עתידה לעבוד ויש גם יום היכרות (ובדיקת כינים! ברצינות! יש להם יום מיוחד לענין הזה לפני תחילת הלימודים) לילדים בית הספר ובגן. בטח יהיה מענין ונמשיך לעדכן



אוהבים ומתגעגעים

שלומית נתנאל ושות'

התארגנות עפוצה

משפחה יקרה, ב"ה התארגנו בהצלחה כאן בפילי (כך הם קוראים לפילדלפיה). הדירה נחמדה, השכנים נחמדים. ב"ה הכל זורם


רק עכשיו התחברנו לאינטרנט ובלנ"ד נעדכן יותר מחר, כולל תמונות. כעת אנו הפוכים עם השעות

בכל אופן, יש לנו מספר טלפון שאליו תוכלו להתקשר חופשי:

03-7639136

אתם מתקשרים למספר הזה בעלות שיחה מקומית בישראל והשיחה מגיעה אלינו כאן

נחמד לא?

תנסו לבדוק.... (רק תזכרו שאנו בהפרש של 7 שעות אחריכם)



לילה טוב ואוהבים את כולכם,

שלומית נתנאל ושות'