אשר הוגלה מירושלים"...- ימי הפורים בפילדלפיה.

פורים בגלות.
הכינו אותי מראש שזה לא כמו בארץ ובטח לא כמו בירושלים- שבה חוגגים את פורים כמעט שלושה ימים( יום התחפושות בבית הספר, הפורים הרגיל ואז שושן פורים) אבל האמת שהיה שמח ונחמד הרבה יותר מהמצופה:
במוצ"ש הלכנו כולנו יחד לקריאה המרכזית, שהתחילה כאן ממש מאוחר- רק בשמונה וחצי- כי אנחנו כבר בשעון קיץ . הילדים שיתפו פעולה וישבו יפה (אורי שלא ישן בצהרים- נרדם על נתנאל תוך כדי. מזל שתחפושת הדרקון שלו הייתה נוחה...) – מה שעזר לרתק את הילדים הייתה העובדה שהקריאה הייתה ממש מגניבה- עם בעל קורא שמשנה את הקול שלו לפי הדמות שמדברת במגילה ועם עוד אפקטים כמו טייפ שמשמיע מוזיקת מרוץ סוסים אחרי "הרצים יצאו דחופים" ועוד כמה בדיחות פרטיות של בית הכנסת כאן שהסבירו לנו אחרי הקריאה (וגם אמרו לנו שהם חוזרים בדיוק על אותו דבר כל שנה ובשנה הראשונה זה מצחיק...)- אנשים הגיעו עם תחפושות ועם רעשנים אימתניים ( משפחה אחת באה עם השופרות האלה שהרעישו איתם במונדיאל) אבל כולם היו ממש ממושמעים והפסיקו מיד כשהגבאי הרים את היד- חוץ מאשר בהמן האחרון כשנתנו לכולם להוציא את כל המרץ ולהרעיש יותר -בקיצור- היה שמח מאוד אבל מאורגן.
קריאה של נשים לנשים- אין כאן (אמנם אמריקה אבל קהילה שמרנית במיוחד בקטע הזה...) וזה חסר לי (זימרתי לעצמי את פרק א שקראתי בשנים האחרונות) אבל ב"ה היה נחמד להיזכר בפורים עם כל הרעש בהמנים ועל כל הילדים המחופשים מסביב, כמו שלא חוויתי כבר הרבה שנים.
עם משלוחי המנות החלטנו לא להשתגע, בין השאר כי לא חשבנו שנקבל כל כך הרבה , קנינו כמה במברות ושוקולדים ואפילו לא סידרתי אותם לפני שהלכתי לקריאת המגילה אבל במפתיע די הרבה אנשים ביררו איפה אנחנו גרים (ולא כזה פשוט למצוא את הבית שלנו...) קיבלנו הרבה יותר משלוחי מנות ממה שחשבנו שנקבל, אז נאלצנו למחזר את כל מה שקיבלנו - אבל זה בסדר גמור- גם ככה הילדים לא הפסיקו היום לטחון שטויות...
מה שהיה נחמד זה שהרבה מהמשלוחים היו של חברים של הילדים שהביאו משלוחים מאוד קטנים אבל שהראו על יחס אישי ותשומת לב.
לסעודת פורים הזמנו את כל עמיתי המחקר שלומדים עם נתנאל כאן באוניברסיטת פן- משפחה אחת ישראלית והשאר יהודים-אירופאים רווקים בני 35-45 . קהל שונה מאוד מהחברים שבדרך כלל אנחנו חוגגים איתם את פורים בבית שלנו בירושלים- פחות דברי תורה וריקודים בסגנון ישיבתי ויותר דיבורים על מצב האקדמאים בתחום לימודי הרוח בעולם.... (בקצרה- זה לא הג'וב הכי מוצלח. היה די מדכא לשמוע מה אנשים עם דוקטורט בהיסטוריה צריכים לעבור וכמה זה קשה למצוא מישרה באקדמיה לא רק בישראל!)
אבל למרות האווירה השונה היה ממש נעים , כולם נהנו, התלהבו מהילדים, היה הרבה יין טוב והרבה בשר , האוכל שהכנתי יצא טעים- למרות שאני ממש לא מאלו שרגילות לבשל לגדוד. בסוף הארוחה שנמשכה כמעט אל מוצאי פורים קראנו לגלן, השכן המורמוני שלנו ,לצלם אותנו למזכרת עם התחפושות ועם כל האורחים וככה קצת הסברנו לו ולקיטי אשתו על פורים (שלדבריהם נשמע להם כמו גירסא של הלואין עם התחפושות והממתקים. אוקי, שיהיה... לא ממש נצליח להסביר להם לעומק מה זה פורים, נהפוכו וכו', נכון?)
חשבתי על זה שבעוד כמה שנים כשנתסתכל בתמונות האלה - לא בטוח שנזכור מי כל האנשים שחגגנו איתם את פורים בפילדלפיה בשנת תשע'א... אבל בהחלט הייתה חוויה מיוחדת.

היום- שושן פורים- כשבירושלים נמשכו החגיגות היה אצלנו בבית הספר היסודי קרנבל- אירוע בסגנון שוק פורים – שהרימו משפחת אסולין השליחים הנמרצים שלנו כאן בבית הספר ומעין ויעל- בנות השירות המשקיעניות והבלתי נלאות. זה די נדיר כאן ב"תורה אקדמי" שמבטלים יום שלם לטובת פעילות בלתי פורמלית וכל הילדים היו נורא מרוצים כמובן!

ובתיכון- כל הבנות נמצאות בעיצומן של החזרות ל"חגיגה" (במלעיל)- ככה הם קוראים למשהו שדי דומה להכתרה שעושים בחודש אדר באולפנות. זו הפקה רצינית ביותר- עם במאית, סאונד, תאורה וכו'-פתוחה רק לנשים ולכן הבנות שרות ורוקדות על הבמה. הסיפור הוא פארפארזה על סיפור מגילת אסתר שמתרחש בתיכון אמריקאי בן- ימינו (מה שהסבירו לי זה שכל שנה ב"חגיגה" עושים עיבוד אחר לסיפור המגילה בהקשר ובסגנון שונה). הבנות עצמן כתבו את המחזה ותכננו את השירים והריקודים שמשולבים באמצע. הערב (יום שני, שושן פורים)- אחרי שאני שומעת מהן על החזרות לחגיגה בערך מט'ו בשבט (בדרך כלל ההקשר הוא שהן לא יכולות לבוא לשיעור \ להכין שיעורי בית\ ללמוד למבחן- בגלל החזרות...)- נשארתי אחרי הלימודים לראות אותן על הבמה. היה ממש מרשים! יש שם כמה שרוקדות ושרות מדהים וזו שמשחקת את המן למשל (בהצגה שלהם הוא הפך להיות ארס אלים שמשליט טרור בבית הספר)- היא אחת הבנות העדינות שבכיתה שלי אף פעם לא מדברת. היה ממש מענין לראות אותן ככה ולקבל זווית קצת אחרת על החבר'ה שאני מכירה רק בכיתה.
כל הפורים הזה נחגג על רקע הדילמות שלנו לקראת שנה הבאה. כן. אנחנו עדיין מחכים לתשובות ומתלבטים האם להישאר לשנה נוספת בכל אופן או לחזור בקיץ.
בתפילה שמה לא יהיה הכל יתהפך ויסתדר לנו בסוף לטובה!

ב אדר ב תשע'א
איך יודעים שבא אביב?

הסתכלתי עכשיו וראיתי שבבלוג הקודם עוד כתבתי שלילדים קשה עדיין עם השפה ומבחינה חברתית, אז ב"ה הקטע הזה כבר מאחורינו. כל ארבעת הילדים כבר מבינים ומדברים אנגלית לא רע. דביר ויצחק גם כותבים וקוראים ומצליחים להשתלב בשיעורי האנגלית. אורי ואלה מפטפטים באנגלית, חוזרים על כל השירים שלמדו ולפעמים אני אפילו שומעת אותם מדברים ביניהם באנגלית. לא יאמן כמה מהר קולטים שפה חדשה בגיל הזה! הלוואי עלינו!
הקטע של השפה גם עזר מאוד מבחינה חברתית. ב"ה הם מרגישים ממש טוב עכשיו בכיתה, משחקים בהפסקות ובסה"כ די שמחים בבית הספר וכמובן שזה משמח גם אותנו. ולשאר החדשות האופטימיות: האביב טרם התחיל באופן רשמי אבל הסימנים המעודדים כבר נראים מעל ומתחת לפני השטח. זה מתחיל בטמפרטורות שמאז השלג האחרון שהיה כאן בסוף פברואר (בניגוד לכל השלגים שהיו לפניו השלג הזה נמס ונעלם תוך כמה ימים) עולות בהדרגה ועכשיו הן ממש סבירות, כלומר- מעל האפס, אפילו בלילה ולפעמים גם סביב ה15 מעלות – שזה כבר נראה לי ממש חם. תארו לעצמכם שאנחנו לא מדליקים את ההסקה חלק מהזמן וכבר אפשר להסתובב בחוץ בלי כובע והאוזניים לא קופאות. מה שיש כאן עכשיו, לקראת האביב, די דומה לחורף הישראלי (אני מסתכלת בעמוד הבית שלי במייל שבו יש טמפרטורות של ירושלים ושל פילדלפיה ומסתבר שהשבוע בירושלים אפילו יותר קר)- מזג אוויר קריר, גשמים מדי פעם , רוחות ועננים לפעמים אבל גם ימי שמש יפים שעושים חשק לטייל ובחוץ ולנשום את הטבע המתעורר לו מתרדמת החורף. הדשאים חוזרים להיות ירוקים ובגינות יש כבר המון פרחים שנראים כמו כרכומים- עם אבקנים בצהוב זרחני, אבל עם עלי כותרת סגולים- בהירים- המונים מהם, מרבדים שלמים של סגול על הדשא, שבטח מרמזים על הפריחה המקסימה שתהיה כאן בעוד כמה שבועות.
פורים בפתח, אבל האמת היא שהרבה פחות מרגישים אותו כאן. אתמול בראש חודש אדר לא היה בבית הספר כלום כדי לציין את המאורע. לא "מישמישמישמישה" בכיתות, לא התחפשויות או איפור או אפילו קישוטים בכיתות- יום שני רגיל , משמים ויבש. בחנויות, לא מוכרים תחפושות (אפשר כמובן להזמין כאן תחפושות באינטרנט, אבל הזולות ביותר יעלו 20 דולר וזה קצת יותר ממה שאנחנו משקיעים בתחפושות בדרך כלל – בכל זאת רק יום בשנה) אז הצטיידנו אצל מישהי שיש לה גמ"ח תחפושות – מצאנו תחפושות נחמדות לכולם ושילמנו חמישה דולר לכל תחפושות כדי לשכור אותם. בסופר עם המחלקה הכשרה שבו אנחנו עושים קניות לשבת – כבר מכרו אוזני המן ועליהם כתבו- שפורים יהיה ביום ראשון- 18 במרץ (י'ד אדר- מה זה? אפילו התלמידים הדוסים בבית הספר לא ממש חפופים על לוח השנה העברי, כמו שנוכחתי לגלות ...)
בזמן האחרון לא טיילנו ולא עשינו דברים מיוחדים בסופי השבוע- חוץ מקצת שופינג. נתנאל נלחץ קצת מכך שסוף השנה שלו כבר מעבר לפינה (הם מסיימים בתחילת מאי!) ועכשיו הוא מנצל כל דקה פנויה להתקדם עם המחקר שלו- גם בימי שישי, מוצ"שים ואפילו בחלק מימי ראשון. את הטיול שלנו בפסח אני מתכננת בימים אלו ומקווה שהכל יסתדר לפי הציפיות ושמזג האוויר הבלתי צפוי כאן באביב- ישתף איתן פעולה. אני כל כך מחכה לטיול הזה!
משהו קטן שבכל זאת עשינו כאן נתנאל ואני במוצ"ש האחרון היה לצפות בסרט "גיא אוני"- כן הסרט הישראלי החדש שרק יצא לאקרנים השבוע בארץ- הגיע גם לכאן- לפסטיבל הסרטים הישראלי של פילדלפיה. זו הייתה הקרנה חגיגית ומיוחדת בהשתתפות הבמאי שסיפר קצת גם על תהליך ההפקה ועל חלק מהבחירות התסריטאיות שלו. זה סרט נחמד, אם כי לא מפעים ומרגש כמו הספר. די מורגש כשצופים בו שהוא נעשה בתקציב דל ושההפקה לא מקצועית עד הסוף. התחושה לפעמים היא של סרט סטודנטים עם תסריט חובבני, אבל הסיפור נוגע ללב, השחקנים די טובים, הצילום יפה- מעביר היטב את הזוהר של השמש הישראלית ואת הדלות והעליבות של ארץ ישראל בראשית ימי הציונות. האחיות של פאניה- גיבורת הסרט- שהגיעה לארץ ישראל ב1882- היגרו מרוסיה לאמריקה ויש קטע בסרט שהיא כותבת להן מכתב באנגלית – הסצנה הזו קיבלה משמעות מיוחדת באולם ההקרנה בפילדלפיה – שחלק מהנוכחים בו היו ישראלים אבל רובם היו יהודים- אמריקאים- שהמשפחות שלהם הגיעו מאירופה אל היבשת החדשה והמוזהבת, כשגיבורי הסרט נאבקו בציפורניים על הגשמת החלום הציוני והפרחת השממה הגלילית בארץ ישראל. מצד שני, גם כאן באמריקה, לא היה קל אז. לא היו שמש ובצורת ולא היה צריך לשאוב מים מהבאר כמו בגיא אוני, אבל היו עוני, דלות ועבודה מפרכת- גם בשבתות ובחגים היהודיים- מסיפורים של אנשים כאן הבנו שזו הייתה מסירות נפש של ממש לשמור שבת – כי בהרבה מקומות עבדו ביום הזה ולכן גם אנשים שהגדירו את עצמם דתיים היו הולכים לבית הכנסת מוקדם בבוקר ואז ממשיכים לעבודה , כי המשמעות של שמירת שבת מוחלטת הייתה צמצום רוב המקומות שבהן יכולת לעבוד כשכיר- זה היה ככה עד לפני שני דורות. בקיצור- היה מענין לראות שהעם שלנו עשה כברת דרך רצינית מאז סוף המאה התשע עשרה!

ט אדר ב תשע'א 15 למרץ 2011
ועכשיו- זה כבר כמעט רשמי שאנחנו באביב: עברו כאן לשעון קיץ לפני יומיים! ככה זה כשאין אילוצים כמו ליל הסדר, סיום הצום ביום הכיפורים או קימה לסליחות: ברגע שהיום מתארך ויש אור כבר לפני שש בבוקר עוברים לשעון קיץ- כמה פשוט! המשמעות של זה מבחינתנו היא שצום תענית אסתר יסתיים אצלנו ברבע לשמונה בערב ושהשבתות כבר נכנסות כמעט בשבע ולכן בית הספר עובר ליום לימודים רגיל ביום שישי- תארו לעצמכם מה זה ללמוד עד 4 ביום שישי ולהגיע הביתה שעתיים וחצי לפני שבת...
אבל לפני שהעבירו את השעון ביום ראשון האחרון – הייתה לנו שבת מאוד מיוחדת עם התלמידים שלי מ"קוהלת- ישיבה- הייסקול". הם קוראים לשבת כזו – shabaton - זה השם שלהם גם לשבתות של בני עקיבא שבארץ היינו מכנים- סמינריון. בכל אופן, השבת הזו שבה היינו לא היתה ממש דומה לשבת- סמינריון במובן שחושבים עליו בארץ. הרבה יותר בקטע של fun ופחות בקטע של תוכן:
ביום שישי למשל, לפני שהגיעו למלון שבו התארחנו בשבת- כולם הלכו לבאולינג (בארץ בטח היו מארגנים איזה טיול . דווקא היה מזג אוויר טוב!), משם המשיכו למלון והתארגנו לשבת (עוד הבדל : איך שהחבר'ה כאן מתלבשים: עניבות\ פפיונים וג'קטים לרוב הבנים, שמלות אלגנטיות ועקבים גבוהים לכל הבנות. שמלות שלא ממש היו מתקבלות בבתי ספר דתיים בארץ מבחינת צניעות, דרך אגב...) , קבלת שבת קרליבך- עם הרבה שירים והתלהבות- את זה הם מכירים מ"בני עקיבא" בעיקר ובשבת ראו את כל החבר'ה המתלהבים שהם מדריכים או קומונרים בסניף פורחים ומנהלים את כל השירה. אחרי ארוחת הערב (קיטרינג ממש טוב. עוד הבדל- לא האוכל הדלוח של האולפנות והישיבות שיש בסמינריונים) היה טיש עם כמה דברי תורה ושירים, אחד השירים שלהם שם היה : דו- יו- אב רוח? יס ווי דו! ווי הב רוח! וואט אבאוט יו? ( ההגדרה שלהם לרוח- זה משהו יותר כמו מורל ופחות למשהו רוחני, כמו שאנחנו רגילים לחשוב. אחד המושגים שלמדנו שם בשבת היה : "שבעס רוח"- - שוב יותר בקטע של התלהבות ומורל).
בבוקר, חוץ מתפילה וקידוש הייתה גם פעולה קצרה. אם אתם חושבים דפי מקורות, הרב קוק וכאלה אז תחשבו שוב. זה היה משהו יותר חברתי עם מסר פשוט כלשהו של מה אני יכול ללמוד מאחרים ואחרי הארוחה היו שלוש שעות מנוחה עד לסעודה שלישית. בסעודה השלישית דווקא הייתה האווירה המוכרת של סעודה שלישית בסמינריונים ובשבתות ישיבה. נתנאל, שהתלהב מההזדמנות להיות שוב עם תיכוניסטים ולשיר את כל השירים המוכרים- ארגן את כולם לשבת במעגל וזה בהחלט הוסיף לאווירה. דביר ויצחק שישבו לידו במעגל התרשמו מאוד מהשירה. לדביר זה הזכיר את השירה שלהם במוצאי שבת בעזרא והוא אמר לי שבאיזשהו שלב הוא כמעט בכה מהתרגשות. המנהל שלהם שדיבר בסעודה שלישית תוך כדי השירה סיפר בנימה מאוד אישית על בית הספר הקודם שהוא ניהל בלוס אנג'לס וכמה הוא והמשפחה שלו שמחים על המעבר, כמה הוא גאה בתלמידים על השבת הזו וכו' וכו'. (מהניסיון שלנו בסמינריונים בארץ בדרך כלל המנהל יהיה זה שיעשה להם שיחת שטיפה על איך שהם התנהגו ואת השיחות היותר רוחניות יעבירו מדריכים או רבנים מבחוץ. כאן את כל הפעילויות העבירו אנשים מהצוות) ;במוצ"ש שוב היה קטע של פאן- הלכנו למקום של פעילויות אין- דור- הבנו שיש הרבה מקומות כאלה גם באיזור פילדלפיה- מעין לונה פארק קטן עם מכוניות מתנגשות, מתקנים שונים ומשחקי וידאו- אני די מתעבת מקומות כאלה- עם מוסיקה רועשת, יותר מדי גירויים מסביב, נראה לי כמו התגלמות החומרנות והשטחיות, אבל החבר'ה- כולל הילדים שלנו- דוקא נהנו.
כדי להמשיך את הפאן חזרנו משם למלון לארוחת לילה של פיצות וגלידות ...
לסיכום- היה שונה מאוד מהסמינריונים שאנחנו רגילים אליהם בארץ- לטוב ולרע , אבל נהננו גם מההיכרות עם עולם התוכן והחוויות שלהם ובעיקר מהמפגש הישיר עם חבר'ה שרובם מחוץ למסגרת בית הספר וכשהקשר ביני לבינם הוא לא של מורה ותלמידים- הם ממש אחלה... והלוואי שחלק מהם שהולכים ללמוד בארץ בשנה הבאה(90 אחוז מהשמיניסטים) גם ישארו.
בבוקר החבר'ה נסעו הביתה לפילדלפיה ואנחנו עצרנו בדרך לטיול נחמד באיזה פארק שלא היינו בו עוד- עם נחל גדול והמון עופות מים. אחרי כמה ימי שמש מקסימים דווקא היה יום קר וסגרירי למדי אבל נהננו להיות קצת בטבע, באוויר הצח ולראות על העצים ועל האדמה את סימני האביב, שעכשיו הוא כבר ממש כאן כדי להישאר.
חזרנו ביום שני לשבוע של ערב פורים, בתיכון ובבית הספר היסודי היו כמה אירועים קטנים , בנות השירות הלאומי קישטו את בית הספר והתחפשו כל יום למשהו אחר כדי להכניס אותנו קצת לאווירה
ובסאנדי האחרון חגגנו את פורים- אבל זה כבר בבלוג הבא.