ערב ראש השנה תשע'ב, סאות'פילד מישיגן.
ערב ראש השנה. חודש תשרי מתחיל מחר בערב. בארץ בטח עוד חם ואפשר לקנות בגדים קלילים לראש השנה, אבל כאן, בצפון ארה"ב, אנחנו כבר עמוק בתוך הסתיו, עם ימים שמתקררים, המון גשם ועצים שנצבעים באדום, כתום וצהוב ומשירים עלי שלכת על הדשאים שצבעם ירוק עז כזה שיש רק במקומות כל כך מבורכים בגשמים כמו מדינת מישיגן. בימים שאין גשם - מזג האוויר כאן מדהים. שמש חמימה ורכה ואור בהיר כולם מסביב אומרים לנו כל הזמן לנצל את מזג האוויר היפה הזה לפני שהסתיו מסתיים והשמש מסתלקת מכאן לכמה חודשים לטובת קור עז, גשמים ושלגים ואווירה כללית אפורה. אז אנחנו משתדלים לנצל אותו כמה שאפשר – בזמן ההפסקות הקצרות בבית הספר או בשבתות, לטיולים רציניים יותר בימי ראשון אין לנו זמן בינתיים, אבל אולי אחרי שלושת ימי ראש השנה ושבת הצפויים החל ממחר אני מניחה שנרצה להתאוורר קצת בטבע ומקווה שזה יסתדר גם עם מזג האוויר ההפכפך כאן.
השנה, בניגוד לשנה שעברה דווקא הרגשנו מסביבנו המון אווירת חג- אולי כי אנחנו בעיקר בבית הספר ומלמדים לימודי יהדות כך שחפרנו לתלמידים המון על השופר, הסימנים, לוח השנה העברי ועוד (נתנאל העביר לתלמידים שלו בכיתת נביא קורס מעשי בתקיעת שופר- צירפנו קישור למתעניניים...) הילדים חזרו עם המון כרטיסי ברכה ויצירות של רימונים, דבש, תפוחים וכו' ובחנות הכשרה כאן ליד הבית היה שפע של רימונים ושאר סימני החג ואפילו המנהלת הלא יהודיה שלנו בבית הספר (מעליה יש את הרב קלוגרמן שמהווה גם דמות הנהגתית רוחנית. היא אחראית יותר על ענינים טכניים ואדמיניסטרטיביים) בירכה אותנו ב"שנה טובה". אז החגים ופתיחת השנה הרבה פחות מורגשים ברחוב , אבל בניגוד לשנה שעברה זה פחות מפריע- אולי כי אנחנו לא מצפים ואולי כי אנחנו בעיקר על הציר של בית- בית ספר "עקיבא"- והרבה פחות ברחוב ...

הימים שלנו אינטנסיביים מאוד, כאמור, יוצאים כולנו יחד כל בוקר ב7:45 מהבית כדי להגיע
בשמונה לתפילה וחוזרים הבייתה בין 4 ל5- תלוי כמה עבודה יש אחרי סיום הלימודים. נתנאל מלמד חמישה שיעורים מדי יום- ספר שמואל, ספר מלכים, היסטוריה של הציונות ושני שיעורי עברית- כל שיעור לכיתה אחרת ברמה אחרת- מה שכמובן דורש המון הכנה ועבודה מעבר. אני לימדתי עד היום שתי כיתות ב- אחת בבוקר ואחת בצהרים- כלומר- עבודה מ8 עד ארבע עם שעה הפסקה באמצע שגם בה לפעמים היו לי ישיבות ופגישות וזה חוץ מהכנה בערבים, קשר עם הורים וכו' וגם בעיות משמעת והתנהגות . בקיצור- הייתי קרובה לקריסה נפשית וגופנית בתקופה האחרונה וביקשתי להוריד מהיקף המישרה כדי לנשום קצת. זה לקח זמן, אבל היום ב"ה סגרנו סופית את השינוי הזה ואני הולכת ללמד רוב היום שיעורי עזר לקבוצות קטנות ולילדים בודדים מכל כיתות היסודי במקום להיות אחראית על כיתה. מישרה פחות גדולה אבל הרבה יותר ריאלית בהתחשב בכך שאני עוד שניה בחודש שביעי וצריכה גם לנהל בית עם ארבעה ילדים ועם בן- זוג עם יומרות לקרירה אקדמית, נקווה שהשינוי הזה יהיה לטובה לי וגם לתלמידים שלי בכיתה ב שטרם נמצאה להם מורה במקומי...
ולמרות העבודה הקשה והתחושה לפעמים שאנחנו גרים בבית הספר , בהשוואה לשנה שעברה בפילדלפיה יש לא מעט יתרונות:
קודם כל הבית שלנו שהוא ממש חמוד, נח, נעים וכיפי. לכל אחד יש את הפינה שלו, יש לנו מקום לאחסן המון, אז עושים קניות מרוכזות (בעיקר בקוסקו- למי שלא מכיר- זו רשת של סופרים בהם מוכרים חבילות עצומות מכל מוצר שתחשבו עליו כמעט. רק צריך באמת ביסמנט גדול כדי להנות מהמקום הזה...) ולא צריך לרוץ כל שניה לקניות .
חוץ מהנוחות והתחושה שאנחנו בני אדם נורמלים שגרים בבית נורמלי- שכל כך חסרה לי בדירה הזעירה שלנו בפילדלפיה - רוב האנשים כאן מסביבנו גרים בבתים די דומים (בבלוק שלנו למשל כל הבתים זהים לחלוטין). הכל כאן מאוד צנוע ופשוט- הבתים, הקידושים בבית הכנסת, הלבוש של האנשים בבית הספר אבל גם בשבתות. אין שום פוזה או פנסיות מיותרת. כל כך יותר מתאים וקרוב למה שאנחנו רגילים .
גם מבחינה חברתית ממש טוב : כמעט בכל הבלוק שלנו (באמריקאית בלוק זה רחוב- מצומת לצומת או מרמזור לרמזור. במקרה שלנו רחוב קטן של עשר משפחות בערך) גרות משפחות דתיות וכך בעצם בכל האיזור הזה של סאות'פילד גבול אוקפארק. בבית לידינו גרה משפחת לופמן המקסימה – שיש להם שלושה ילדים בעקיבא: עליה שהיא חברה של אלה, עדין שהוא חבר של יצחק וסמי שהיא בכיתה ה. אילנה ואנדי לופמן עזרו לנו המון בהתחלה ועכשיו מה שכיף שהילדים שלנו או שלהם פשוט דופקים בדלת או עוברים דרך החצר בלי שום תיאומים מראש, בקיצור- יחסי שכנות בסגנון ישראלי ולא בסגנון האמריקאי הקר והמאופק. חוץ מהם יש עוד משפחה מבית הספר ועוד כמה משפחות נחמדות - יותר חרדיות (חוזרים בתשובה בדרך כלל) ועם ילדים יותר קטנים אבל במשך הזמן אנחנו מקוים ליצור קשרים גם איתם.
וחוץ מזה יש קשרים עם הישראלים: משפחת שליחי בני עקיבא- שגרים שתי דקות מאיתנו , המשפחה של המורה של יצחק- שגרה גם היא לא רחוק ואלה כבר התחברה עם הבת שלה ומבלה אצלם לפחות אחרי צהריים אחד בשבוע, ועוד כמה משפחות חצי ישראליות (שאחד מההורים ישראלי או שהם בנים של אמריקאים שגדלו בישראל ובאו לכאן ללימודים) שהכרנו מבית הכנסת. ובבית הספר אנחנו צוות של שבעה מורי עברית ועוד שתי סייעות ישראליות לשעבר, כך שתמיד יש עם מי לדבר ולהתייעץ ועם מי לשבת בישיבות מורים, לפרוק את כל התסכולים על התלמידים ועל ההורים שלהם ולהריץ צחוקים על ההבדלים בין הישראלים לאמריקאים...
הילדים די זרמו לתוך המסגרות החדשות והתאקלמו יפה כמעט בלי חבלי קליטה. בהפסקות אני רואה את יצחק ואלה עם חברים וחברות וגם אורי שמח כל הזמן ואפילו עוזר לחבר החדש שלו חגי- הבן של משפחת פריד – שליחי בני עקיבא החדשים כאן- שעוד לא מסתדר עם האנגלית ועם כל האווירה החדשה מסביבו. אז אורי הוא המתורגמן שלו ושל הגננות, רק שמיום ליום אנחנו מרגישים איך העברית של אורי נעשית מאונגלזת...
לדביר קצת קשה- בכיתה ו מתחילה כאן חטיבת הביניים (מידל סקול) מה שאומר שאין להם כיתת אם , אלא לוקר במסדרון שבו מסודר כל הציוד שלהם והילדים עוברים כל שעה לכיתה אחרת עם מורה אחר וגם חלק מהרכב הילדים משתנה. די קשה ליצור חברויות ולהתאקלם במסגרת כזו, מה גם שקשה לו עם העובדה שאין כמעט הפסקות וחוץ מפעמיים בשבוע ספורט אין שום שיעורי העשרה שאינם פורמליים בכיתה. מזל שלפחות יש לו את קבוצת הכדורגל של בית הספר- כך שכמעט כל יום יש אימון אחרי הלימודים ופעם בשבוע משחק וזו דרך טובה בשבילו להוציא אנרגיות וגם ליצור חברויות מעבר לכיתה.
עכשיו, בסיומו של החודש וחצי הראשון של השנה השניה שלנו באמריקה, אני ממש מבינה את כל מה ששמענו על יתרונות השנה השניה כשכבר אין מחסומים של שפה וכשמכירים את המנטליות ואיך השיטה עובדת כאן בגדול.

אז בנימה אופטימית זו –
נברך את כל קוראי הבלוג בארץ ובעולם בברכת
שנה טובה, מתוקה ומאושרת
שנה של הצלחות והתחלות חדשות
שנת קיבוץ גלויות
והמון בשורות טובות
ממשפחת פישר בגולת מישיגן.