שלג על עירי

חופשת החורף שלנו- דצמבר 2010:
חופשת החורף שלנו התחילה ב"חג המולד"- שחל השנה בליל שבת. התכנון המקורי היה לצאת דרומה לכיוון וירג'יניה ביום ראשון מוקדם בבוקר. במוצ"ש ישבנו נתנאל ואני על התכנון בעזרת האינטרנט- קבענו את המסלול, אילו אתרים נבקר ואיפה נישן. ליתר ביטחון בדקנו שוב את מזג האוויר וראינו שצפוי שלג , אבל השלג הזה צפוי כבר כמה ימים ובינתיים לא מגיע אז החלטנו לצאת בכל מקרה ולקוות לטוב. בבוקר בדקנו שוב את התחזית והבנו שהשלג כבר התחיל ודווקא מדרום- בכל דרום ארה"ב - האיזור שאליו התכוונו לנסוע הייתה סופת שלג והכבישים היו חסומים. בפילדלפיה, לעומת זאת היה קר מאוד ואפרורי אבל שום סימן לשלג עתידי. החלטנו לא לקחת את הסיכון להיתקע אלא להישאר בבית ולנצל את היום לעוד כמה סידורים שמזמן תכננו ובדרך כלל אין לנו חשק לבזבז עליהם את ימי ראשון. העיתוי יצא מצוין כי נהננו עוד מכל הסיילים של סוף השנה ויצאנו מהקניות האלה (עוד כמה קניות של בגדים ועוד קצת רהיטים באיקיאה לשפצר קצת את ה"כוך" שבו אנחנו גרים) ברכוש גדול ולא עם חור ענק בכיס. בדרך למרכז העיר ראינו כבר את המפלסות מוכנות בצידי הכביש. תוך כדי הקניות שלנו כבר התחיל השלג ובחזור היה די מפחיד לנסוע דרך כל הלבן הזה מסביב , על הכבישים החלקלקים , אבל ב"ה הגענו בשלום. נתנאל והילדים התיישבו לבנות את הרהיטים שקנינו, אכלנו מרק חם לארוחת ערב ונהננו מהערב החורפי בחיק המשפחה. בלילה אחרי שהילדים נרדמו יצאנו נתנאל ואני לטייל ברחובות המושלגים . היה קרררר מאוד אבל קסום ביותר! רחוב מונטגומרי שהוא רחוב ראשי וסואן בדרך כלל היה שקט לגמרי ומכוסה שלג , חוץ מכמה אמיצים שנסעו עליו בכל זאת וחוץ מאיתנו לא היה עוד אף אחד בחוץ ...
למחרת בבוקר התבהר ואפילו התחמם קצת. ערימות השלג עדיין היו בכל מקום, אבל כעבור כמה שעות הכבישים נפתחו , גמרנו להתארגן לנסיעה ויצאנו לדרך . נסענו שבע שעות (שתי הפסקות קצרות בדרך וזהו! ) עד לעיר ויליאמסבורג שבדרום מדינת וירג'יניה.
בבוקר שלמחרת יצאנו משם לאתר ההיסטורי של וילאמסבורג הקולונוליאלית- עיירה שנשארה כמעט שלמה מאז שנת 1760 (כמה מהבתים שם משוחזרים אבל הרוב אותנטיים לחלוטין! ). המקום הזה הוא מוזיאון חי ענק (מהגדולים בעולם או אולי הגדול ביותר) שבו בכל בית שאתה נכנס אליו יש אנשים בלבוש תקופתי של אנשי הדרום בתקופה שלפני הכרזת העצמאות האמריקנית והם מסבירים לך על העיסוק שלהם (למשל- נפח, תופרים, בעל בית קפה וכדו'), על מאפייני התקופה והכל ברמה מאוד גבוהה- קצת היסטורי מדי ולא כל כך לילדים קטנים- בטח אם הם לא מבינים אנגלית – אבל לנו זה היה מאוד מענין. גם ברחובות מסתובבים כל מיני אנשים- בין השאר עבדים שחורים שמספרים לך על החיים שלהם, איך מכרו את האישה והילדים שלהם והם לא יודעים איפה הם וכדו'. זה מקום ענק ממש- בערך 3 מייל מצד לצד- לא משהו שאפשר להספיק ביום אחד – אבל לילדים היה קצת קשה עם כל ההיסטוריה האמריקאית הזו ועם כל השלג שם ברחובות, כך שהחלטנו לא להקדיש למקום הזה יום נוסף (אבל הוא בהחלט שווה. אם באים בקיץ כדאי לבלות שם לפחות יומיים ולבדוק איפה ההפעלות המיוחדות לילדים) ונסענו משם צפונה לעיר בשם פרדריקסבורג. למחרת נסענו לעיירה קטנה בשם לורי- שנמצאת באיזור מערבי יותר של וירג'יניה, למרגלות רכס הרי האפלצ'ים והתפרסמה בגלל מערת נטיפים ענקית שיש בסמוך אליה. הדרך הייתה יפה מאוד. בניגוד לאיזורים העירוניים שבסביבת וושינגטון, כשהתחלנו לנסוע מערבה עברנו דרך שדות פתוחים, חוות ועירות קטנות במראה מיושן שנראות כמו בסרטים ישנים. טיפסנו לרכס האפלצ'ים- שחוצה את יבשת אמריקה מצפון לדרום, עברנו ליד הכניסה לשמורת שננדואה- שבה התכוונו לטייל מאוחר יותר באותו יום ומהצד השני של הרכס הגענו אל העיירה הקטנה והציורית לורי. מערת הנטיפים היתה אמנם ממוסחרת ומוסדרת ביותר אבל מרשימה מאוד בעיקר בגודלה. משהו כמו שעתיים ללכת שם, כשבאמצע עוברים בריכות קטנות והמון אולמות של נטיפים מסוגים ומגדלים שונים. האטרקציה מבחינת הילדים הייתה האוזניות שקיבלנו שם לסיור האלקטרוני. אתה פשוט שומע את כל ההסבר בדיסק לתוך האוזניות, כשיש גם הקלטה מיוחדת לילדים עם סיפור הרפתקאות וכל מיני קטעים מצחיקים על דברים שאתה אמור לחפש במערה. היה נחמד ובניגוד לקור שבחוץ שם היה חמים ונעים. כשיצאנו מהמערה נשארו לנו עוד שעתיים וחצי של אור והתכוונו לעלות לחזרה לפארק שננדואה ולעשות שם נסיעה קצרה או מסלולון אבל לאכזבתנו הרבה הכביש שחוצה את השמורה ויש לאורכו המון תצפיות נוף ומסלולים (זה נקרא סקיילין דריב- נסיעה בקו השמיים) היה סגור בגלל שלג וקרח שהצטברו עליו , כך שנאלצנו להסתפק בפארק המקומי של לורי שכמו רוב הפארקים שראינו כאן יש לאורכו נחל קטן והמון דשא ומסביב וזהו...
בערב המשכנו משם את הטיול שלנו. חזרנו לאיזור וושינגטון לעיר קטנה בשם מנסס (כ45 דקות מוושינגטון) והפעם פינקנו את עצמנו במלון עם בריכה (80 דולר, אבל מלון ממש ברמה- כמו רמת רחל נגיד) . פרקנו את הדברים ואז תוך כדי שאני הכנתי ארוחת ערב נתנאל והילדים היו בבריכה ונהנו מאוד. בבוקר- אחרי ששוב קפצנו לבריכה (רק אנחנו היינו שם !!) לשעה בערך, העמסנו את הרכב והתכונו לצאת לבקר בעוד שני מקומות סמוכים לוושינגטון אבל...
הרכב לא הניע! אחרי כמה נסיונות נוספים ומישהו שבא לעזור לנו להניע עם כבלים ראינו שאין ברירה והזמנו טריפל אי (- aaa- "שגריר" מקומי) לחלץ אותנו. הם לא הצליחו לתקן את זה, אמרו שכנראה הלך המצבר ובהמלצת הצדיק הנסתר שניסה לעזור לנו שם עם הכבלים- לקחו את הרכב למוסך שנמצא ממש מעבר לכביש. את שאר היום נתנאל בילה במוסך ואני והילדים בילינו בחנות border""
(מעין סטימצקי ענק אבל עם בית קפה קטן בתוכו ). למרבה המזל תמורת הרבה מדי כסף (400 דולר!) תיקנו את התקלה באותו יום, הצדיק הנסתר שלנו לקח את נתנאל לסופר מרקט סמוך לקנות אוכל (זו הייתה פעם ראשונה שהוא נתקל ביהודים דתיים ושמע על כל נושא הכשרות)- כי כל החטיפים שלנו כבר נגמרו... ובחסדי שמיים יצאנו משם לקראת שש בערב בחזרה הבייתה. קצת מאוכזבים (בעיקר אני...) מכל מה שלא הספקנו בטיול הזה אבל בסך הכל היה משחרר ומאוורר להחליף אווירה ולראות קצת איזורים ונופים אחרים.
למחרת נפתלי (לקוראי הבלוג שאינם מבני המשפחה- נפתלי הוא אחי שנמצא מדי כמה חודשים לתקופה בארצות הברית מטעם העבודה שלו) בא אלינו לשבת מניו יורק המושלגת- והיה נחמד להרגיש קצת אווירה של משפחתיות ושל ארץ ישראל. ביום ראשון לקחנו את נפתלי למרכז פילדלפיה- לראות את כל הסמלים האמריקאים של פעמון החירות וההיכל שבו הוכרזה הרכזת העצמאות ונחקקה החוקה האמריקאית.
ואז, זהו, החופשה נגמרה ואנחנו חזרנו לשיגרה של לימודים , עבודה ומה שכנראה יהיה חלק מהשיגרה שלנו כאן בחודשיים הקרובים- הקור והשלג. ביום שישי התעוררנו לשלג קל שירד משבע עד עשר בבוקר בערך (אבל היה בית ספר כרגיל. זה לא היה משהו שמישהו התרגש ממנו) והשבת- ירד שלג כמעט כל היום, אבל האמריקאים המסודרים פותחים את הכבישים והמדרכות וממשיכים את החיים כרגיל לגמרי. ביום חמישי היה ראש חודש שבט. אלה שאלה את הגננת שלה אם יש כאן שקדיות והתאכזבה לשמוע שעד חודש מרץ או אפריל הכל כאן ישאר ערום ואפרורי.
השבוע אני הולכת ללמד על שבעת המינים ועל עצים וצמחים אבל הכל ישאר כל כך תיאורטי ולא קשור לחיים שלהם וכל כך יזכיר לי את ארץ ישראל הרחוקה, שבה גם בשיא החורף יש ימי שמש יפים ובהירים וחמימים.
"שלג על עירי שלג על פני ובתוך הפרי כל געגועי".
בתקוה להמשך חורף חמים ושיעבור כמה שיותר מהר ובקלות!