31 למאי 2011 כ'ז אייר תשע'א

עכשיו, כשאני מתחילה לסכם את חודש אייר, אנחנו ביום האחרון של חודש מאי וכבר ממש קיץ כאן. כמו שנוכחנו לדעת בעשרת החודשים שאנחנו כאן העונות , לפחות בחלק הזה של ארה"ב, מאוד מדויקות. קצת אחרי שהגענו לכאן , בספטמבר- התחיל הסתיו, עם גשמים, טמפרטורות שירדו בהדרגה ימים קרירים וביניהם גם ימי שמש מקסימים ושלכת שהפכה מדהימה מיום ליום. לא ידענו שיש כל כך הרבה גוונים של צהוב, אדום, כתום וארגמן ושהעצים יכולים להראות בוערים כל כך הרבה זמן עד שגם העלים האחרונים נשרו (ועוד משהו שלא ידענו - כמה עבודה זה לנקות את כמויות העלים הללו! מזל שאצלנו זו לא הייתה עבודה שלנו אלא של בעל הבנין...) כעבור שלושה חודשים, בסוף נובמבר- בדיוק בסוף השבוע של חג ההודיה זה נגמר. העלים הפכו ערומים לגמרי והקור של החורף התחיל. עם טמפרטורות שירדו אל מתחת לאפס ונשארו שם רוב הזמן ושלג שירד כאן מאמצע דצמבר ועד סוף פברואר. היה קר, לבן ומדכא כל כך ותחושה שזה לא יגמר לעולם, אבל בתחילת מרץ כבר היה ברור שהחורף מאחורינו. הטמפרטורות עלו בהדרגה ונהיה די נעים, האדמה חזרה להיות חומה, הדשאים הוריקו, פרחים בצבצו מהאדמה ומדי יום עוד עץ התעורר לו מתרדמת החורף עם פריחה משגעת בגווני לבן- סגול וורוד. באפריל- הפריחה כאן הייתה בשיאה, על האדמה ועל העצים, בכל קשת הגוונים. השתדלנו לצלם אבל כל הזמן הרגשתי שאי אפשר להכיל את כל היופי הזה והשתדלתי לפחות לשמור את התמונות בראש. אבל מזג האוויר היה קריר וגשום רוב הזמן, כך שלא ממש הייתה הרגשה אביבית.
בערב פסח כשנסענו לטיול שלנו בניו אינגלנד, החלו לבצבץ עלים קטנים ראשונים על כל הענפים וכשחזרנו לפילדלפיה כעבור עשרה ימים הכל נראה שונה לחלוטין- כל העצים שהיו ערומים או פורחים כוסו בעלים ירוקים טריים וחדשים. כל כך הרבה גוונים של ירוק לעצים ולדשאים- מגוון שבכלל לא ידענו שהוא אפשרי. אצלנו בארץ, הרי, זה בעיקר גווני חום וצהוב בקיץ. פה ושם משהו ירוק או אפור. וכאן- תארו לעצמכם דשאים עצומים בגינות ובפארקים ללא ממטרה אחת...
במאי, עדיין ירד המון גשם, אבל פרחים חדשים עוד בצבצו והנצו והטמפרטורות עלו. כבר היה אפשר להסתדר בלי סוודרים אבל עוד לא העלנו את שמיכות הפוך לארון. וזהו. עברו שלושה חודשים וגם האביב מאחורינו. הממוריאל דיי (יום הזיכרון האמריקאי) שצוין באמריקה אתמול מציין את הפתיחה הרשמית של הקיץ. בתאריך הזה נפתחים כל פארקי המים ושמורות הטבע במקומות הגבוהים והצפוניים שבהן יכול לרדת שלג אפילו במאי. וזה מדהים הדיוק הזה, אבל התחושה עכשיו היא של קיץ אמיתי. חם ולח עם טמפרטורות של 90 פרנהייט (שזה מעל 30 בצלסיוס). ללמוד בבית ספר כמו תורה אקדמי שבו יש תלבושת לא ממש מאווררת (מכנסיים ארוכים, נעלים סגורות וחולצות צווארון לבנים. חולצות עם שרוול עד המרפק, נעליים סגורות וחולצות סגורות לבנות) ולא בכל הכיתות יש מזגנים נשמע כמו חוויה קשה, למדי- לא? אז ב"ה שעוד כמה ימים ושנת הלימודים הזו מאחורינו!!
אבל חוץ ממעבר מהאביב לקיץ היו עוד כל כל כך הרבה אירועים והתרחשויות בחודש הזה:
אז החודש נפתח ביום הזיכרון לחללי צה"ל (שהיה השנה בה' באייר, יום שני) אבא ואמא, שהגיעו לשני הכנסים הקבועים שלהם במאי ושילבו גם ביקור אצלנו- נחתו בפילדלפיה ביום שני בבוקר. ב"תורה אקדמי" היה טקס שמעין ויעל הכינו עם כמה מהבנים של המידל סקול. היה קצת מוזר כי הם הקריאו בטקס קטעים מתורגמים שמטקסים ישראלים ליום הזיכרון שחלקם נשמעו פתאום כל כך לא קשורים. חוץ מזה בגלל ספירת העומר כמובן שהיה אסור להשמיע או לשיר שום דבר והרי חלק ממה שיוצר את אווירת יום הזיכרון אלו השירים הנוגים, אבל הם שילבו שני סרטונים קצרים- על רועי קליין ועל יוני נתניהו וחילקו לכל תלמיד בכניסה לאולם פתק עם תמונה ופרטים על חייל שנהרג באחת המלחמות שיחשבו עליו בזמן הטקס ובצפירה. הייתה אפילו הקלטה של צפירה וכולם עמדו דום בשקט- כמו בארץ ובסה"כ אני חושבת שלילדים זה היה משמעותי ועשה רושם. עוד משהו יפה שהם עשו זה משמרות של אמירת תהילים במסדרון ליד שולחן שעליו דלק נר זיכרון והיו כרטיסים עם תמונות ושמות של חיילים. מהבוקר ועד לסיום יום הלימודים התחלפו ליד השולחן בנות ובנים מהמידל סקול שקראו תהילים לעילוי נשמת החיילים והרוגי הפיגועים. זה דווקא היה יפה בעיני לשלב ככה את החרדיות אבל גם את הזיקה לארץ ולמגיניה.
אחרי הצהרים ב"קוהלת" היה טקס הרבה יותר ארוך והאמת שגם יותר מושקע , במשך למעלה משעה תלמידים הקריאו מכתבים של נופלים וקטעים קלאסיים ליום הזיכרון, אבל הבחירה בקטעים הייתה טובה יותר וגם השילוב של שירים עצובים מהקלאסיקה של יום הזיכרון יצר אווירה ממש משמעותית. לא נשארו כמעט עיניים יבשות בקהל במהלך הטקס הזה (גם אני בכיתי!). בשלב כלשהו אפילו חשבתי שזה קצת יותר מדי כי הדגישו גם את הקטע של פיגועים ושל אובדן, המון תמונות של הלוויות צבאיות, כשבעצם- זה לא ככה כל הזמן אצלנו! הי! שרק לא תפחדו לבוא בגלל זה!
ערב יום העצמאות – שבארץ הוא כל כך חגיגי ומרגש, עבר כאן בתפילת ערבית כמעט רגילה. בלי הלל ובלי המזמורים המיוחדים. רק עם תפילה לשלום המדינה ולשלום החיילים ועוד תפילה על ארץ ישראל ליושבי הגולה- משהו כזה. ממש עלוב ויבש אבל לא הייתה אופציה אחרת. בשני בתי הכנסת האחרים כאן בשכונה שהם באורינטציה יותר חרדית בכלל לא היה משהו ליום העצמאות ואולי אפילו אמרו תחנון...
בבית, ראינו חלקים מטקס השאת המשואות, ניסינו להתחבר קצת ובעיקר נורא התגעגענו...
ב"ה, שלמחרת, בבית הספר האווירה הייתה שונה לגמרי .
אבא ואמא נסעו איתנו לבית הספר והתרשמו כמונו מבית הספר שקושט כולו בדגלי ישראל ובבלונים כחול לבן (עבודה של בנות השירות ושל משפחת אסולין החרוצים שנשארו עד מאוחר בלילה בבית הספר! מה היו עושים בלעדיהם?!). האולם שבו התפללנו היה מקושט כולו עם מפות לבנות וקישוטים של מגן דוד ודגלים גם על השולחנות. התפילה שהוגדרה כתפילה חגיגית ליום העצמאות הייתה למעשה די מוזרה. המשך היום אבל היה ממש מקסים. בכל כיתה הייתה תחנה מסוימת בנושא ישראל בהתאם לגיל ולידע של הילדים והתלמידים עברו עם כמה מורים שהיו בתפקיד מלווים בין התחנות. אני הפעלתי תחנה של- מי ומה בארץ ישראל? מצגת עם תמונות של מקומות בארץ ודמויות שקשורות לישראל ולציונות (השתלתי לאזן, למשל- היה את אליעזר בן יהודה ובן גוריון וגולדה מאיר אבל גם את הרב קוק והבאבא סאלי... את מצדה והכנרת אבל גם את מערת המכפלה ) כשהם צריכים לזהות את המקום\ האישיות ולמצוא אותה בלוחות הבינגו שלהם. היה נחמד מאוד ונראה לי שגם למדו משהו, רק שאני הייתי מותשת לחלוטין אחרי שמונה פעמים שהפעלתי את התחנה הזו. חוץ ממני- יפעת הפעילה בחוץ תחנה על החלוצים. היה להם אוהל, מעדרים וטוריות ואפית פיתות ובין לבין שמעו סיפורים על הקשיים בדרך להקמת המדינה. הייתה גם תחנת טריויה, יצירת מפה של ארץ ישראל מממתקים ועוד כמה פעילויות לקטנים כמו טיסה לארץ ישראל (הכינו להם דרכונים, סידרו את הכיתה בצורת מטוס והראו להם סרטון של ישראל ממעוף הציפור) ומצגת על עליה לרגל.
בארוחת צהרים כולם נפגשו בג'ים שהיה כאמור מקושט וחגיגי עם בלוני כחול לבן ודגלי ישראל ואכלו כמובן פלאפל וגלידות. למרות ספירת העומר אלעד אירגן מוזיקה, רק שבשל מגבלות ספירת העומר ו"קול באישה" אלו לא היו שירי ארץ ישראל אלא מוזיקת אקפלה חסידית. היה קצת מוזר לאווירת יום העצמאות, אבל לפחות היה שמח וחלק מהבנים גם רקדו והיו ממש חמודים!
אבא ואמא שהצטרפו אלינו לשעות הראשונות של היום התפעלו והתרשמו מהדרך השונה לחגוג את יום העצמאות לא כיום חופש אלא כיום עם הרבה תוכן ומשמעות וגם אני שהייתי ממש אנטי בהתחלה וחששתי שלא תהיה אווירת יום העצמאות – יצאתי ממש שמחה. חוץ מזה שהייתה באמת אוירה שמחה וחגיגית, זה היה אני חושבת היום היחיד מתחילת השנה שהרגשתי ממש משמעותית ב"תורה אקדמי"....
אבל האירועים עוד לא הסתיימו כי בערב הייתה ארוחת ערב של ברביקיו והקרנת סרטי מעלה בבית הכנסת ובמקביל פעילות של בני עקיבא לילדים הגדולים ומתנפחים לקטנים, אז הלכנו לחגוג גם שם (אם כי היו ממש מעט אנשים...) וחזרנו הביתה רק אחרי 20, מותשים כמו בסוף כל יום העצמאות ומתגעגעים לטיולים המסורתיים שלנו עם החברים מהשכונה ביערות ירושלים, אבל גם עם תחושת סיפוק שבכל זאת הרגשנו את היום המדהים הזה אפילו כאן הרחק מעבר לים.
ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן אבא ואמא חזרו לפילדלפיה. לקחנו כולנו חופש ביום שישי ונסענו יחד להרשי פארק- לונה פאק גדול ומפורסם במרכז פנסילבניה, בערך שעה וחצי נסיעה מכאן לכיוון מערב. הפארק מתאים בעיקר לילדים גדולים ובני נוער. חוץ ממתקני לונה פארק רגילים כמו גלגל ענק, ספינת פיראטים, רכבל וכדו' יש שם המון רכבות הרים מפחידות ומתחם שלם של מגלשות מים. גם לקטנים יש כמה מתקנים – רכבת, מטוסים, דבורים וחיפושיות שנוסעים בתוכם, אבל לא משהו מאוד אטרקטיבי ולא שווה להשקיע מחיר כרטיס של יותר מ30 דולר בשביל זה. דביר הכי נהנה, גם יצחק- חוץ מאשר כשהנשמה שלו פרחה כמעט ברכבת הרים המטורפת שהוא עלה אליה עם דביר... חזרנו הביתה סמוך מאוד לשבת בגלל כמה פקקים בדרך (שבת נכנסה בשמונה והיינו בבית רק בשבע ורבע) אבל הכל כבר היה מסודר ומוכן וניצלנו את יום השישי הארוך כאן עד תומו! עברה שבת נחמדה ומשפחתית. התארחנו ללאנץ' אצל ריצ'ל הייקן וזו הייתה הזדמנות לאבא ואמא להכיר מקרוב יהודים אמריקאים. חשבתי שהם ירגישו לא בנח אבל הם דווקא השתלבו (כמובן שהיו עוד אורחים חוץ מאיתנו, כמנהג האמריקאים שעד שהם מארחים כבר מזמינים 15 איש לפחות... ) ויצאו עם הרבה תובנות מענייניות.
למחרת ביום ראשון נסענו עם אבא ואמא לעוד טיולון קטן ברידלי קריק פארק ובחווה הקולוניאלית שיש שם. בחווה הראו לילדים איך לשאוב מים מהבאר , איך לחרוש ואיך להכין פרסות- כמו שעשו בראשית המאה ה18 לפני המהפכה האמריקאית. היינו כבר בכמה מקומות היסטוריים כאלה עם התלבושות וכל זה אבל זה תמיד נחמד ומענין. סיימנו בפיקניק ליד המפל בכניסה לפארק והחזרנו את אבא ואמא למלון להתארגן לטיסה חזרה הבייתה. נזכרנו, איך כשליווינו אותם לשדה התעופה בביקור הקודם, היינו כולנו בבאסה. כל כך קינאנו בהם שהם חוזרים הביתה למציאות הבטוחה והמוכרת ואנחנו נשארים כאן עם כל הקשיים. וואו- התקדמנו הרבה בחודשים האחרונים! הפעם, לא נראה לי שמישהו מאיתנו קינא בהם או רצה להצטרף אלינו לטיסה לישראל.
בסך הכל היה ביקור נחמד. די סטרילי כי הם ישנו במלון כל הלילות, כמעט לא אכלו כאן ולא בילו איתנו המון שעות מעבר לטיולים ולבית כנסת, אבל עדיין נראה לי שהם בילו עם הילדים שלנו יותר ממה שהם בילו עם נכדים אחרים שלהם לאחרונה והאווירה הייתה ממש פתוחה ונעימה הרבה יותר מה שהייתה בינינו בחודשים ובשבועות שלפני הנסיעה שלנו לכאן ובאופן כללי בשנים האחרונות מאז הפיצוץ שהיה לנו איתם סביב קניית הדירה. קצת חבל שהם היו צריכים לטוס כל כך הרבה כדי לבלות איתנו ולטייל איתנו ככה בנחת ושהם לא עשו את זה גם בארץ, אבל לפחות כאן הם ואנחנו הרווחנו את זה.
את יום ירושלים עצמו בכ'ח אייר ציינו כאן בצורה ממש מינורית. פעילות קטנה עם יעל ומעין וטקס קצרצר בקוהלת. עם התלמידים שלי (אלו שהואילו בטובם לבוא לכיתה) הרחבתי טיפה- הראיתי להם מצגת על ירושלים החצויה וקישרתי לנבואות הנחמה של סוף ספר ישעיהו- בהם מתוארת ירושלים בשממונה ובחורבנה יחד עם נבואה על נחמה עתידית של העיר – ממש כמו שזכינו לראות בדורנו ! קישור יפה- לא? אני הייתי נורא מרוצה מהרעיון והקישור הזה, חבל שהם לא התרגשו כמוני...
אז זה היה יום ירושלים שלנו- בלי צעדות ופעילויות מיוחדות. למעשה ריקוד הדגלים שלנו השנה היה כמה ימים לאחר מכן- ביום ראשון החמישה ביוני- בצעדה במנהטן:
הצעדה הזו נערכת בניו יורק כל שנה בתאריך הזה- שבו פרצה מלחמת ששת הימים דווקא כמחאה על כל ההתקפות כלפי ישראל. זכרתי שראיתי את האירוע הזה בטלוויזיה – תמיד משדרים קטע מהצעדה הזו ומתלהבים מהתמיכה העצומה בישראל. אבל השנה הבנתי שזה בסך הכל אירוע מאוד פנים- יהודי: לפי הדיווחים שקראתי אחר כך היו באירוע 30 אלף צועדים ועוד רבים שעמדו וצפו בצעדה . נשמע הרבה, אבל ביחס לשנים אחרות זה ממש לא הרבה והמצעד גם עבר לאורך פחות רחובות מאשר בשנים קודמות. אז אחרי שהיינו תקועים יותר משעה בפקקים במנהטן, מצאנו סוף סוף חניה בחניון של המוזיאון להיסטוריה של הטבע (בתשלום כמובן! חוץ מכל התשלומים בכניסה לניו יורק גם חניה שם עולה הון ואפילו ביום ראשון כמעט בלתי אפשרי למצוא מקום חניה בחינם!) וחצינו את הסנטרל פארק כדי להגיע לשדרה החמישית- הגענו סוף סוף לרחוב שבו עברה הצעדה, צפינו בערך שעה בצועדים- כל בתי הספר, בתי הכנסת, האוניברסטאות והמרכזים הקהילתיים שקיימים באיזור ניו יורק ועוד כמה ארגונים גדולים יותר כמו בני עקיבא של כל צפון אמריקה. כל קבוצה צעדה בחולצות אחידות עם ציור וכיתוב – מעין סיסמא של הנושא שלה וחלקם גם הכינו דגמים ושלטים של הנושאים שלהם (למשל- מנהיגים בציונות, מקומות בארץ וכדו') היו קבוצות שהגיעו עם רכבים פתוחים עם תזמורות. היה ממש יפה, שמח ומרשים! כשהגיעה הקבוצה של בני עקיבא צפון אמריקה, השתחלנו מתוך המקום שלנו על המדרכה (היה לנו לא נעים מהשוטרת שעמדה לידינו לעשות את זה קודם, אבל הרגשנו ממש מוזר לא הידחף והחלטנו לנסות. לא היה מסובך בכלל...) והצטרפנו איתם לסוף הצעדה.
בסוף הצעדה, חזרנו פנימה אל תוך הסנטרל פארק למקום שבו נערך קונצרט הסיום. ההופעות התחילו בערך ב14 עם להקות ישראליות כמו בית הבובות וכאלה , אבל בחלק שבו אנחנו הגענו היו רק זמרים חסידיים (אברהם פריד ועוד כמה לא מוכרים), כמה נואמים דתיים ועוד נואם שחור אחד- כנראה איזה פוליטיקאי שמתמודד על ראשות עירית ניו יורק או משהו בסנאט. זה כבר ממש הזכיר לנו את אירועי יום ירושלים עם כל הפוליטיקה והשירים החסידיים, קצת יותר מדי אפילו.... אבל היה נחמד להרגיש קצת ישראל בתוך כל חודש אייר האמריקאי שעבר עלינו כאן.
חזרנו ביום שני לשבוע קצר במיוחד- רק יום שני מלא, שלישי- ערב שבועות למדו רק עד אחת וברביעי חמישי – חופשת שבועות. ב"תורה אקדמי" חילקו לילדים טבלה לפי גילאים\ כיתות עם מחירון מפורט כמה כסף אפשר לצבור (תמורת תלושי קניה) תמורת שעות לימוד במהלך שבועות. קצת התחלחלנו בהתחלה מהרעיון: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, לא? ללמוד תורה תמורת כסף זה כל כך הפוך מכל מה שאנחנו מאמינים בו! אבל בדיעבד הבנו שזה היה תמריץ מצוין: אחרי בית הספר כולם הלכו לישון לשעתיים- שלוש (דאגתי שהם ילכו לישון מאוחר לילה קודם...) , התעוררו כמעט בשש וחצי ועדיין היה לנו די הרבה זמן עד ערבית שהייתה רק בתשע ורבע...
את ארוחת החג סיימנו בערך באחת עשרה וחצי אבל כולם (חוץ ממני ) עוד היו די ערניים. למדתי קצת מדרשים על מתן תורה עם אלה ואורי עד 12 ואז הלכנו לישון ונתנאל הלך עם דביר ויצחק לבית הכנסת. הם למדו ממש רציני- מסכת ביכורים, מגילת רות, משנה ברורה, חזרו הבייתה קצת לפני 4 להתאושש לפני שחרית, נתנאל הלך לישון, אמר להם להעיר אותו לותיקין אם הם נשארים ערים והיה בטוח שהם ירדמו, אבל המדהימים האלה ישבו בסלון ולמדו לבד ספר שופטים (דביר לימד את יצחק לפי מה שהם למדו בכיתה) ובחמש העירו את נתנאל לותיקין וחזרו איתו לבית הכנסת! יצחק נרדם על הכסא מיד בתחילת התפילה אבל דביר החזיק מעמד והתפלל מדהים! סוף סוף הוא התבגר הילד הזה! )

אמצע סיון. ימים אחרונים שלנו כאן. עתיד שמתחיל לקבל צורה ברורה יותר ונקווה שגם אופטימית!