הבלוג האחרון מפילדלפיה - קיץ תשע'א

כח סיון תשע'א
שנת הלימודים נגמרה לפני כמעט שבועיים. אפילו הסיוט של הכנסת הציונים לתעודות כבר מאחורי .
בעוד שלושה ימים תהיה השבת האחרונה שלנו כאן בבלה קנווד, פילדלפיה.
ביום שלישי הקרוב(עוד שבוע!) אנחנו טסים לחופשת מולדת של חודש בארץ ובתחילת אוגוסט טסים משם ל...דטרויט.
כן התוכניות שלנו השתנו די ברגע האחרון. אחרי שנתנאל כבר סגר על עבודה בהרטמן ואפילו התקבל לעוד פוסט- דוק חלקי באוניברסיטה העברית, הילדים כבר היו רשומים לבית הספר ולגן, הודענו לוקסלר שאנחנו חוזרים ושהם יצטרכו לחפש בית אחר וכבר הזמנו כרטיסי טיסה לאמצע אוגוסט- בשלב הזה- פתאום נוצר הקשר עם בית ספר עקיבא מסאות'פילד, מישיגן. הם נשמעו מאוד רציניים , כל כך התלהבו מאיתנו שהסכימו לקבל אותנו בלי שיעורי מבחן. ממה שדיברתי עם שליחים אחרים שם זה בית ספר וקהילה נחמדה מאוד. לא רצינו לסגור כלום לפני שנראה את המקום ומכיוון שלא היה להם תקציב לממן לנו טיסה לשם לביקור החלטנו לנסוע לשם לפני שמחליטים סופית.
ביום שני שעבר יצאנו מהבית מערבה לכיוון מישיגן. בדרך נסענו שוב דרך מחוז לנקסטר, ראינו כרכרות של האמיש וכמה נערים, ילדים ונשים קוצרים וחורשים בשדות, המשכנו משם לסיור בעיר הריסבורג- בירת פנסילבניה – שלא נראית האמת כמו עיר בירה, אלא יותר כמו עיירה גדולה, חוץ מאשר בנין המושל וקרית הממשלה המרשימה שבמרכזה. ביום שבו ביקרנו התנהלו דיונים בפרלמנט ונתנו לנו אפילו לשבת ב"יציע המבקרים" ולצפות בדיונים במליאה. היה מענין!
משם המשכנו עוד ועוד מערבה, כמעט עד פיטסבורג- שיש בה בטח כמה דברים מענינים אבל לא נכנסנו לתוכה כדי לראות, אלא נסענו כל הזמן על כביש האגרה של פנסליבניה. מישהו אמר לנו פעם על מדינת פנסילבניה שיש בה את פילדלפיה במערב- פיטסבורג במזרח ובאמצע בעיקר אלבמה... וזה ממש נכון. בכל האיזור ראינו המון שדות פתוחים, חוות, סוסים ופרות, אבל שום ישובים גדולים. בניוגד לכביש האגרה של ניו ג'רסי, לאיזור וושינגטון או לדרך לבוסטון יש הרבה פחות תחנות עצירה ומטלים- הכל נראה הרבה יותר כפרי ופרובניציאלי- אבל לא רק שם. זה היה ככה בעצם עד איזור שיקגו. אחרי הריסבורג, הנוף נעשה קצת יותר הררי ומיוער. את רכס האפלצ'ים חצינו בסדרת מנהרות בתוך ההר ומשם המשכנו לנסוע עד 11 בלילה בערך ואז עצרנו לכמה שעות שיעה.
התכנון המקורי שלנו היה לטייל קצת בפיטסבורג ובקליבלנד ולנסוע לדטרויט בדרך קצת יותר ארוכה אבל על שפת הנהר כדי שנרגיש שאנחנו קצת בטיול בכל זאת, אבל נתנאל ואני הינו מתוחים ולחוצים. רצינו לראות שבית הספר נראה לנו, שאנחנו מוצאים בית, לסגור את כרטיסי הטיסה- בקיצור- הינו פחות בקטע של טיול איטי בסבבה. לא היה לנו סבלנות לזה, אז החלטנו לנסות להגיע לדטרויט כמה שיותר מהר. נסענו כמעט חמש שעות רצוף חוץ משתי הפסקות פיפי בצידי הכביש. הילדים די התחרפנו אבל לא הייתה ברירה. הגענו ל"עקיבא" בשלוש וחצי.
האינטואיציה הראשונית שלי מבית הספר היתה שיש כאן משהו שונה לחלוטין מ"תורה אקדמי". כל האווירה הייתה הרבה יותר חמה ונעימה והיחס שבו התקבלנו היה שונה לחלוטין מהיחס שקיבלתי בביקור שלי בתורה אקדמי במאי שעבר. מצד שני עכשיו באנו בתור משפחה ובשנה שעברה הייתי משהו שדי נפל עליהם ואולי זה גם אנחנו (בעיקר אני...) שבאנו בגישה שונה?
אחרי הסיור הקצר בבית הספר ואחרי ארוחה אצל ליבת (רכזת העברית של עקיבא), התחלנו לשוטט שם עם מתווך שסידרו לנו כדי לחפש דירה להשכרה. זה היה קטע מבאס כי הדירות שהוא הראה לנו היו מגעילות ולא מתוחזקות וגם עלו יותר ממה שאמרו לנו (1500 ו1600 דולר כשחלקן בלי מכשירי חשמל.) נסענו לבית של משפחת סונדרס- השליחים האחרים בבית הספר שנמצאים במחנה בויסקונסין והשאירו לנו מפתח לבית שלהם, התארגנו כבר לשינה אחרי הנסיעה המתישה, אבל אז התקשרו חברים של ליסה- מנהלת הגנים ב"עקיבא" שעוברים דירה ומחפשים שוכרים לדירה שלהם- ליסה קישרה בינינו ולמרות שלא בנינו על זה יותר מדי – נתנאל הלך לשם לראות וכשחזר אמר לי בהתלהבות שיש לנו בית! חשבנו שלמחרת רק נסגור ונחתום על מה שצריך ואחרי הצהרים נצא לשיקגו , אבל זה היה קצת מיותר מסובך, בגלל התחייבות שלהם למשפחה אחרת שהתעניינה. בבוקר- חוץ מלחתום בבית הספר על כל הטופסיאדה ביזבזנו זמן על עוד שיטוטים בדירות לא רלבנטיות אבל אז קיבלנו טלפון מהם שהם יתנו לנו את הדירה ואפשר לבוא לחתום! אורייי!
ממש התלהבנו מהבית. לא טירה מפוארת כמו שיש כאן במריון או בבלה קנווד . הרבה יותר צנוע – בסגנון הבתים שיש בהתנחלויות: ארבעה חדרי שינה, סלון ומטבח במפלס אחד ועוד ביסמנט ענק למטה וחצר גדולה עם דשא. הכל מתוחזק ומשופצר והם אפילו ישאירו לנו חלק מהרהיטים וחלק נקנה מהם. הבית החמוד הזה עולה כמעט כמו הדירה העלובה שלנו כאן וזו כבר התחלה מבטיחה בהרבה!
למחרת, אחרי שחתמנו עוד על כל הטפסים שהיה צריך בבית הספר ואחר כך אצל משפחת כהן, יצאנו בדרכנו לשיקגו. מזג האויר היה קריר, סתוי וגשום- די מוזר בהתחשב בכך שהיה כבר סוף יוני ודי מבאס בהתחשב בכך שתכננו ללכת בדרך לאגם מישיגן הענק, אבל הלכנו בכל זאת למרות מזג האוויר. אגם מישיגן העצום (אגם המים המתוקים השישי בגודלו בעולם. בערך פעמיים מדינת ישראל...) נמצא בין מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין (ויש כמובן ריבים בין כל המדינות מי אחראי לניקיון או לזיהום שלו וכמה מים צריכה כל מדינה לקבל) נסענו לחוף במקום שנקרא- אינדינה דיונס- בערך שלוש וחצי שעות מסאות'פילד ושעה ומשהו משיקגו. מקום מדהים ממש! דיונות גבוהות אבל מיוערות לחוף האגם העצום והיפה הזה. נראה כמו מקום מהסרטים או כמו חוף בתאילנד ואפילו לא היו המון אנשים, אבל היה גשום וממש קר ולי לא כל כך התחשק לצאת מהאוטו. נתנאל לא ויתר, אז חיכינו קצת שהגשם יפסק ואז הוא והילדים נכנסו והשתוללו במים כמעט שעה. יצאו משם רועדים וכחולים מקור אבל מבסוטים ממש (ויש גם תמונות נורא יפות). מקום מאוד יפה וכנראה הרבה פחות סואן וצפוף מהחופים שבשיקגו.
המשכנו משם אל העיר הגדולה שיקגו ששמענו עליה כל כך הרבה סיפורים- גם מההורים של נתנאל שהיו שם ארבע שנים בשליחות וגם ממשפחת נריה החברים שלנו מקרית מנחם שגרו שם כשחיים נריה עשה דוקטורט באוניברסיטת שיקגו. ומה שעוד שמענו מהמכרים האמריקאים שלנו זה אילו מסעדות כשרות טובות יש בשיקגו , אז כדי לא לפספס הזדמנות כזו וגם כדי לא להגיע רעבים למשפחה שאירחה אותנו (כרגיל, משפחה אמריקאית שאנחנו לא מכירים בכלל...) הלכנו לפיצריה אחת שהמליצו עליה ואחרי ארוחת ערב רצינית וטעימה הינו די בשוק לגלות שאנחנו גם לא צריכים לשלם כי זקן אחד שהתיישב ופטפט איתנו (הוא התגלה כסנילי כך שהשיחה התנהלה פחות או יותר בלופ כשכל כמה זמן הוא שואל את אותה שאלה...) פשוט הלך ושילם עלינו בלי שידענו (והבנו מבעל המסעדה שכנראה זה משהו לא נדיר אצלו!) אני הייתי ממש נבוכה, זה היה אפילו מעליב בעיני אבל נתנאל והילדים עוד הצטלמו עם הצדקי הנסתר למזכרת ...
כשהגענו למשפחת גלוק (קרובים של משפחת נריה) שאצלם התארחנו היינו קצת מבולבלים מהזמן שלא ממש התאים לשעונים שלנו אבל אז הסתבר שבמקום כלשהו באינדינה הזמן משתנה מזה שבמזרח ארה"ב ושבעצם הרווחנו עוד שעה. אז ישבנו ודיברנו קצת עם קת'י גלוק..הסתבר שבעלה ג'ו היה גם היה תלמיד של ההורים של נתנאל כל התיכון שלו (אלו בדיוק היו ארבע השנים של השליחות שלהם) כך שזו הייתה שבת של הרבה סגירת מעגלים.
שלושת החדרים בשבילנו בביסמנט שלהם היו מוכנים ומסודרים כמו במלון בערך. כרגיל התפעלנו ממידת הכנסת האורחים של המשפחה הזו ואמרנו שחייבים לאמץ את הסטנדרטים האלה ואת הלב הפתוח לרווחה גם בבית שלנו בשנה הבאה וכמובן בארץ....
למחרת- אחרי תדריך מפורט שקיבלנו מג'ו לגבי ההתניידות יצאנו לטייל בעיר. החלטנו לנסוע ברכבת כדי לא להסתבך עם חניות יקרות – וזה באמת היה פשוט ונח כמו בכל המקומות האחרים בארה"ב שבהם לקחנו רכבות. הגענו לאחד המקומות המפורסמים ביותר בשיקגו ובארה"ב בכלל: מגדלי ווילס (או סירס, בשמם הקודם והידוע יותר) שמתנשאים לגובה של 103 קומות (??? מטר) ובקומה העליונה שלהם יש תצוגה שמספרת על שיקגו ומרפסות שקופות שכשעומדים עליהם רואים את כל העיר מלמטה כאילו אתה באוויר- זה נקרא- skydeck- מקום מאוד תיירותי ויקר כמובן- אבל מגניב בהחלט. לפני שבת עוד הספקנו להגשים חלום בשביל נתנאל ולבקר את האחד והיחיד- דיוויד גז- הדוד העשיר שלנו מאמריקה שבאמת, בלי ציניות בכלל, אנחנו חייבים לו המון. הוא בן אדם מדהים- בן תשעים פלוס אבל עדיין נוהג ומתפקד וצלול לגמרי כנראה כי הוא גילה בקיאות בכל מעשיהם של האחים של נתנאל כולל בני זוגם וילדיהם. היהודי החם והמבוגר הזה הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת קרייזר שסבא של נתנאל (אבא של קוקי) גילה כשהם היו בביקור בשיקגו אצל ההורים של נתנאל לפני שלושים וחמש שנים ומאז הקשר נשמר.
הספקנו להגיע בזמן למשפחת גלוק ולהכניס שבת בערך שעה וחצי לפני שהיא נכנסת באמת. לארוחת שבת הם אירחו משפחת חברים שהאבא שלהם למד עם ג'ו בכיתה- כלומר- גם הוא היה תלמיד של קוקי ומאיר ולמחרת בבוקר עוד משפחה אחרת של חברים שגם אצלם האבא היה איתם בכיתה. אז במהלך הארוחות הם הביאו את ספרי המחזור שלהם מהתיכון ומצאנו שם הקדשה שמאיר כתב לג'ו- תמונות של מאיר וקוקי ואפילו של נתנאל ומיכל ותמונות מהברית של עמיחי שהתקיימה אצלם בבית הספר. למרות הזמן הרב שעבר החבר'ה זכרו ממש טוב ולטובה את המורים השליחים מישראל – בקיצור הייתה שבת מאוד נוסטלגית עם הרבה זכרונות. ואויירה ממש נעימה ומכניסת אורחים. הקהילה שם בשיקגו מאוד מצאה חן בעינינו.
התבאסנו קצת שסאות'פילד לעומת שיקגו זה ממש חור בקצה העולם, עם הרבה פחות מקומות מעניינים, אבל נקווה לפחות שהאווירה והחמימות תהיה דומה.
ביום ראשון המשכנו את הטיול שלנו ב"מקומות שחייבים לראות בשיקגו" – היינו בפארק המילניום- שיש בו משפרצות מים מגניבות שהילדים השתוללו בהם (מזג האוויר התחמם אבל עדיין היה מאוד נעים) ומראת ענק בצורת שעועית – עוד אטרקציה תיירותית מאוד אבל חמודה ומשם נסענו באוטובוס לפארק לינקולן , קרוב לשפת האגם שיש בו גן חיות בחינם. לסיום- החלטנו שצריך לראות את שיקגו גם מקו המים אז יצאנו לסיור מודרך בסירת תיירות ששטה בנהר שיקגו – לי ולנתנאל היה מאוד מענין לשמוע את כל ההסברים על הבתים ועל ההיסטוריה של העיר- אבל הילדים השתעממו נורא וקצת התבאסנו כי זה לא עלה לא מעט לכולנו (לפעם הבאה אם מטיילים עם ילדים היינו ממליצים על אטרקציה אחרת – אולי שיט באגם עצמו או ביקור בלונה פארק שלחוף האגם)- חזרנו שוב ברכבת – שפוכים אבל מרוצים מהסיור המקיף שעשינו בשיקגו היפה והתוססת. (דרך אגב- בדיוק ביום ראשון שבו אנחנו טיילנו במרכז העיר התקיים בשיקגו "מצעד הגאווה" וחשבנו שאנחנו הולכים להיקלע לתוכו, אבל חוץ מהרבה גברים\ אנשים\ אנשים עם מיניות לא מוגדרת בלבוש ססגוני ומינימלי – שנסעו איתנו ברכבת- לא הרגשנו את המצעד. בכל אופן זו הייתה הזדמנות להסביר קצת לילדים על אנשים עם הנטיות המסוימות האלה (בנים שמתחתנים עם בנים ובנות שמתחתנות עם בנות ולדעתם חלקן היו גם נראות כמו בנים...)- דווקא לא רע בעיני.
למחרת, יום שני- התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לפילדלפיה. ידענו שברגע שנגיע הביתה תיגמר החופשה הקצרה ויתחיל כל הבלגן של האריזות וארגון הבית לקראת הטיסה לישראל והמעבר למישיגן מיד אחריה . מצד אחד- היה יותר כיף להישאר בחופשה אבל ידענו שכל יום שנתעכב בדרך יוסיף לחץ אחר כך... אז השתדלנו לנסוע כמה שיותר ברצף. החלטנו להקציב זמן רק לביקור במקום אחד. ביום הראשון יצאנו מאילינוי, עברנו באינדינה ואז חצינו את אוהיו- כמעט עד הסוף. נסענו דרך כביש האגרה המרכזי שהיה נח לנסיעה אבל משמים לגמרי. בצידי הדרך דווקא ראיתי הפניות לפארקים ושמורות אבל לא היו לנו זמן להתעכב וחוץ משדות וקצת חוות בצידי הדרכים לא היה שום דבר מענין. לקראת אחת עשרה בלילה הגענו לאיזור של מוטלים זולים וישנו במקום הכי מעפן שבו יצא לנו ללון אי פעם מאז שאנחנו בארה"ב.... רק 45 דולר אמנם אבל חדר עלוב ביותר אפילו בלי מקרר (ומזג האוויר הלך והתחמם. למחרת היה נורא חם. מעל 30 מעלות בטוח) . למעט השעות ששהינו שם זה לא היה נורא כל כך ודוקא דירבן אותנו לצאת יחסית מוקדם למחרת ולהמשיך מקצה מדינת אוהיו לאורך מחצית מדינת פנסילבניה לכיוון אתר גטיסבורג- מקום הקרב המפורסם ממלחמת האזרחים האמריקאית. בדרך לשם רצינו לגוון קצת את הנסיעה המשעממת אז יצאנו מכביש האגרה לדרך צדדית הררית ויפה. סטיה שעלתה לנו ביוקר רב כי בדיוק ביצעו שם עבודות בכביש, נתיב נסיעה אחד היה חסום ובנתיב האחד הפנוי מהירות הנסיעה המותרת הייתה רק 45 מייל לשעה. נתנאל שרגיל לנסוע טיפה יותר מהר ולא ממש מקפיד לציית לשלטי מהירות (לא יורד מ60-70 בדרך כלל בנסיעות בינעירוניות...) הופתע לגמרי כשג'יפ משטרתי יצא פתאום מדרך עפר בצד הכביש ושעט לעברנו. 110 דולר – זה היה הקנס שקיבלנו מהשוטר שהיה אמנם מאוד נחמד ואדיב והסביר שהוא עוד הוריד לנו בדו"ח שקיבלנו מהמהירות האמיתית שנסענו כדי שלא נקבל נקודות או קנס גבוה יותר!! היה מבאס ביותר, אבל לא נורא- תרומתנו הצנועה למדינת פנסילבניה שנתנה לילדים שלנו השנה הסעות לבית הספר וארוחות חמות.... (אין את זה במישיגן!)
לקראת ארבע אחר הצהרים הגענו לגטיסבורג. היה חם ומאוחר מדי לנסוע או לטייל ברגל בכל אתר הקרב העצום הזה, אז הסתפקנו בצפיה בסרט (זה היה סרט היסטורי כבד ולא פשוט אבל דביר ויצחק אמרו שהיה מענין . כל כך כיף לראות איך הם מצליחים כבר להבין ולהסתדר באנגלית!) ובחיזיון המרשים שיש שם סביב הציור של הקרב, הסתובבנו קצת במוזיאון שמציג תמונות (חלקן מזוויעות מדי- גופות וכאלה) מהקרב ומסביר על התקופה ועל מלחמת האזרחים ואחר כך המשכנו ברגל לסיור קצר בבית הקברות שבו נקברו אלפי ההרוגים בקרב- כארבעה חודשים אחרי שהקרב כבר הסתיים והגופות שלהן עדיין נשארו בשטח, עד שמושל פנסילבניה החליט לכבד את זכרם ולהביא את הגופות לקבורה. זו הסיבה שקבורים שם חיילים מבני הצפון והדרום כמעט זה לצד זה. על חלק מהמצבות כתובים פרטים של הנקבר (כנראה על סמך ממצאים שנמצאו על הגופה), על חלקן כתוב רק מאיזו מדינה הוא היה ועל חלק מהמצבות כתוב רק אלמוני. כנראה אילו קברים של חיילים שלא נשאר מהם הרבה אחרי ארבעה חודשים בשדה... (במוזיאון יש כמה תמונות מחרידות שממחישות איך הגופות נראו כשהובאו לקבורה).
אחרי מורשת הקרב המרוכזת הזו, המשכנו בנסיעה הביתה. חזרנו לקראת 21, וכולנו היינו תמימי דעים בחוסר הגעגועים לדירה הקטנה שלנו בבלה קנווד, אחרי עשרה ימים מחוצה לה.
ב"ה שנותרו רק עוד שבעה לילות לישון בה...
מיום רביעי התחלנו באריזות ובארגון הבית לקראת המעבר למישיגן והנסיעה לישראל, אני בבית ונתנאל במשרד שלו באוניברסיטה שממנו שלחנו את הציוד. תוך כדי המיונים והאריזות גיליתי להפתעתי שבכל זאת צברנו לא מעט דברים...
ביום חמישי הזמנו את קתי וגלן – השכנים המורמונים המקסימים שלנו- לארוחת ערב שהייתה סוג של מסיבת פרידה, למדנו עוד כמה מנהגים מיוחדים של המורמונים (למשל – המשקה שהם הביאו- מיץ תפוחים וענבים תוסס, ללא אלכוהול כמובן- כי אסור להם- שזה הדבר הכי דומה ליין שהם שותים באירועים חגיגיים. השתיה הזו גם כשרה ולא היו איתה שום בעיות של יין נסך, כך שזה יצא טוב גם לנו )- ושמחנו כל כך על ההזדמנות להכיר אותם. הצטערנו שהקשר איתם התהדק רק לקראת סוף השנה ותהיתי לעצמי איך זה שאיתם היה לנו קשר יותר קרוב מאשר עם הרבה מהיהודים הדתיים שסביבנו. הפשטות, החום, טוב הלב והרוחניות שלהם- שלא מצאנו אצל רוב היהודים האמריקאים שסביבנו , זו התשובה כנראה. בשנה הבאה בסאות'פילד אנחנו אמורים להיות מוקפים יהודים דוסים ברחוב שלנו , יהיה קצת פחות מענין ויותר בעיתי בימים טובים של גלויות, אבל נקוה שנתרגל מהר ושבכל זאת יהיו לנו שם יחסי שכנות טובים שקצת יזכירו לנו את הארץ.
ביום שני- הרביעי ביולי- יום העצמאות ה235 של ארה"ב- עשינו הפסקה של כמה שעות מהאריזות כדי לחגוג ולהרגיש את האווירה . נסענו למרכז פילדלפיה שהייתה כולה מקושטת , חגיגית ומלאה אנשים. ברחבת מוזיאון הצהרת העצמאות היה מוזיאון חי של מחנה לוחמים ומשפחות ממלחמת השחרור האמריקאית, שהסבירו על החיים באותה תקופה, על מהלך הקרבות וכדו'- כמו שהאמריקאים יודעים לעשות היטב בכל מה שקשור להיסטוריה שלהם. בתוך המוזיאון היו כל מיני סדנאות יצירה ואיפור פנים ב"רוח היום"- אז הילדים נצבעו בצבעי הדגל זרוע הכוכבים (חיבים לראות את התמונות )- לסיום נכנסנו להשתכשך קצת במזרקה שמול ה"סיטי הול" (רחבת העיריה) של פילדלפיה וסימנו וי על סיור בעיר שבסמוך אליה התגוררנו כמעט שנה בלי שיצא לנו להסתובב בה יותר מדי (לא הפסד כזה גדול כנראה. מרכז העיר היה נראה לי מלוכלך ומלא הומלסים ולא היה בו את הברק, האלגנטיות ואת התסיסה של ערים גדולות אחרות שבהן הסתובבנו כמו בוסטון, שיקגו וכמובן ניו יורק).
נשאר רק עוד לילה אחד לישון בדירה ברחוב מונטגומרי.
למחרת- יום שלישי- היום האחרון שלנו בארה"ב לסבב השנה הראשונה- היה יום עמוס ומטורף עם כל הסידורים האחרונים . לא ברור לי איך הספקנו הכל, זה היה באמת מירוץ מטורף, אבל ברבע לשבע יצאנו מהבית (עם מונית גדולה ועם גלן המקסים שלקח אותנו) והספקנו להגיע ממש בנחת לטיסה.
בתשע ורבע המראנו והטיסה עברה הפעם כל כך מהר ובקלות בהשוואה לפעם הקודמת (כנראה בזכות כדורי השינה שלא שכחנו הפעם!) וגם הייתה קצת יותר קצרה.
ברבע לשלוש הגענו לנתב"ג וקצת אחרי ארבע כבר הינו בחוץ. האמת שלא חשבנו שמישהו יבוא לקבל אותנו בכלל אבל אילה, עינת, שירה, מיכל, עמיחי, יסכה ואברהם- חיכו לנו ביציאה עם שלטים, בלונים ועוגות והיה כזה כיף לראות אותם! כמה טוב שבאנו הביתה!
וזהו- מאז- כבר שישה ימים שאנחנו באווירה משפחתית צפופה ומחבקת. קצת דאגתי מהביקור הזה , מהנדודים ומהתחושה שאין לנו בית – אבל בינתיים זה דווקא מצוין וכיף. הארץ (בעיקר הנגב. עד עכשיו הינו רק בבאר שבע ובשובה אבל גם בירושלים יש מקומות שנראים פרובינציות) נראית לנו פתאום קטנה, מיושנת, צהובה ובעיקר נורא חמה ויש דברים מעצבנים לפעמים אבל עד עכשיו כל כך שמחים שבאנו ומקווים לחזור מכאן עם המון אנרגיות וכוחות לשנה הבאה!