עדכון ראשון מסאות'פילד מישיגן- אב תשע'א

יום חמישי בערב. בנגב היו היום פיגועים קשים, שמונה הרוגים, גראדים נופלים ברחבי הדרום. רק לפני ארבעה ימים היינו שם. ועכשיו- מעברו השני של האוקינוס, אנחנו כל כך כל כך רחוקים בשלווה של מישיגן הירוקה.
הילדים ישנים מזמן. הבית שהגענו אליו רק בראשון בלילה כבר כמעט מסודר לגמרי. חסרים רק סלון ומיטת קומותיים לדביר ויצחק. שאר הדברים כולל ברמת הפיצ'פקס של פחים, תמונות, שטיחים לאמבטיה- הכל מאורגן. לא יאמן שהגענו לכאן לפני ארבעה ימים- רק בראשון בלילה. כשאני משווה את חצי השבוע הראשון שלנו כאן לשבוע הראשון שלנו בפילדלפיה ההבדל הוא פשוט בלתי נתפס. ב"ה השנה הכל זורם בקלות: ברגע שיש רכב, חשבון בנק, מספר סוציאל- סוקיוריטי , כרטיס אשראי, השפה כבר לא מרתיעה ויש שכנים עוזרים ומקסימים, הכל כבר הרבה יותר קל .
ועכשיו ננסה טיפה לפי הסדר לארגן ולתאר את קורותינו מאז יצאנו מפילדלפיה לפני חודש וחצי:
בישראל נחתנו בשישי ליולי (ד תמוז) ובתכנון שלנו הייתה חופשה של ארבעה שבועות. עניני חידוש הויזה של נתנאל עיכבו אותנו שבוע וחצי נוספים והיטילו צל של מתח ואי וודאות על החופשה שלנו, אבל ב"ה שבסוף הכל הסתדר ואפילו הרווחנו עוד שני אירועים משפחתיים שאיפשרו לנו להיפרד בנחת מכל המשפחות המורחבות משני הצדדים. בארץ היה בסך הכל מצוין. הרבה מנוחה, רוגע, פינוק ומשפחתיות- מעל ומעבר לכל הציפיות שלנו. חזרנו מהקיץ הזה עם תחושה חזקה של חיבור לשורשים ולבית. חזקה כל כך עד שחשבתי שיהיה לנו ממש קשה להסתגל לכאן חזרה. ככל שמועד הטיסה (שהתעדכן בסופו של דבר ליום ראשון- 14 באוגוסט – יד אב)התקרב התעוררו אצלנו קולות פנימיים של "מה אנחנו עושים לעצמנו? בשביל מה לחזור לשם? מה יש לנו שם מעבר לים?.."
הייתה לי הרגשה שאני והילדים שכחנו את כל האנגלית ופחדתי לחזור שוב לכל קשיי ההסתגלות של ההתחלה. את השבת האחרונה בארץ בילינו עם כל משפחת ליברמן באכסנית "מעלה חבר" ביום ההולדת השישים לאמא. התיקים כבר היו ארוזים ומוכנים ליד הדלת בבית של אבא ואמא בבאר שבע , מיום שישי בצהרים. הגענו לבאר שבע במוצ"ש למנוחה קצרה לפני הטיסה ובאחת אחר חצות יצאנו לשדה התעופה. בדיוק בחמש המראנו לאמסטרדם. טיסה קצרה של ארבע וחצי שעות, שירדנו ממנה די שפוכים, אבל נחושים לנצל את שמונה השעות שהיו לנו עד הטיסה לדטרויט לטיול קצר בעיר. המזוודות שלנו עברו ישירות למטוס לארה"ב ואנחנו יצאנו משדה התעופה עם תרמילי גב, אל תחנת הרכבת שיוצאת היישר משדה התעופה למרכז העיר. הספקנו להתרשם מהעיר הנחמדה הזו באמצעות שיט באניית תיירים בתעלות החוצות אותה, לחזות בהמוני רוכבי האופניים ולהתפעל מהחביבות והאדיבות הבלונדינית של ההולנדים- לפני שחזרנו בשעות אחר הצהרים לשדה התעופה לתפוס את הטיסה שלנו לדטרויט שבה למעשה כבר החלה החזרה שלנו לארה"ב. למרבה הפלא ההסתגלות הייתה ממש חלקה. בכניסה למטוס של חברת דלתא הזמינו את הילדים לבקר בתא הטיס, הראו להם את המכשירים, חילקו להם סיכות של דלתא ונתנאל צילם אותם עם הטייסים הנחמדים. כשהתמקמנו בכסאות הילדים קצת התאכזבו שבמטוס הישן יחסית לא היו מסכים אישיים כמו במטוסים של חברת יואסאר, אלא רק מסכים מרכזיים שהוקרנו בהם סרטים משמימים כל שמונה שעות הטיסה לארצות הברית. אנחנו דווקא שמחנו , כי בשעון הביולוגי שלנו כבר היה ערב ואחרי לילה ללא שינה רצינו שהם ישנו קצת ואכן רוב הטיסה קראנו וישנו ושמונה השעות חלפו ממש ביעף.
הכניסה לארצות הברית (בדיקת הויזות וכו') שגם היא הייתה קצת טראומטית בשנה שעברה , עברה הפעם מצוין. הפקיד היה מאוד אדיב ונחמד הפעם וביציאה משדה התעופה חיכתה לנו משפחה מהקהילה שבאה במיוחד לקחת אותנו משדה התעופה. בבית חיכה לנו דוד -בעל הבית שלנו, להראות לנו את כל מה שצריך וחוץ ממנו אנשי הקהילה ארגנו מזרונים שנוכל להעביר עליהם את הלילה הראשון ,מקרר עם עוגות, פירות, גבינות ולחמניות וכלים חד פעמיים- כל מה שצריך לנחיתה רכה ולהתאקלמות ראשונית. עמדנו נפעמים ממש מקבלת הפנים החמה שזכינו לה. כל כך שונה משנה שעברה וכל כך מעודד ונותן תקוה שלא רק ההתחלה אלא כל השנה הבאה תראה אחרת ושכנראה לא סתם חזרנו לכאן אלא כדי למלא שליחות אמיתית. כי יש כאן אנשים שמחכים לנו ושמחים שאנחנו כאן.
אפילו הג'ט לג כמעט דילג עלינו הפעם. נפלנו שדודים ביום ראשון לקראת חצות וישנו כבר עד הבוקר ולמחרת התחלנו בפריקת הארגזים וארגון הבית. כמה קל לעבור מבית קטנטן לבית גדול ומרווח. השאלה היא רק מה לעשות עם כל המקום שיש לנו ואיך לזכור מה שמנו איפה... כל הדברים הקטנים כמו קניות ובישולים שנראו לנו מסובכים עד בלתי אפשריים בימים הראשונים שלנו בשנה שעברה- זרמו בקלילות עכשיו, עד כדי כך שביום שלישי -הבוקר השני שלנו בסאות'פילד כבר אירחנו כאן לארוחת בוקר את שליחי בני עקיבא החדשים שנחתו יום קודם והיו עדיין די עפוצים וחסרי אונים כמו שאנחנו היינו בימים הראשונים בפילדלפיה.
השכנים ברחוב (חוץ משתי משפחות כולם יהודים דתיים!) ואנשים מבית הספר עזרו לנו לארגן את הרהיטים החסרים, קיבלנו הרבה כלים ורהיטים, אבל מתוך החלטה לא לחיות בצורה חורנית כמו בשנה שעברה, יצאנו כבר ביום חמישי להשלים את כל הדברים הקטנים. היה משהו מאוד מוכר ונינוח בנסיעה שוב בכבישים הרחבים, במרכזי הקניות הענקיים ובשיטוט בכל הרשתות המוכרות (קוסקו, טארגט, וולמרט....) שהכל כל כך מסודר ומאורגן בהן ואין מצב שלא תמצא שם משהו שאתה צריך!
ביום שישי הגענו לבית הספר לפגוש את המנהל החדש (שהגיע לשכונה ולבית הספר מקהילת סילבר ספרינג שבמרילנד רק שבוע לפנינו!) ולראות איך אפשר להתחיל להתארגן לקראת שנת לימודים. האווירה והבלגן שם הזכירו מאוד בית ספר בישראל ערב פתיחת שנת הלימודים והיו הדבר הכי רחוק מבית ספר תורה אקדמי בפילדלפיה - אבל כמו שנוכחנו בשנה שעברה לארגון ולסדר המושלם שם היו גם חסרונות. נקווה שאחרי ההתארגנות הראשונית נגלה כאן ב"עקיבא" בעיקר את היתרונות של בית ספר משפחתי , קטן ולא הכי מאורגן ...
בשבת הכרנו חלק משלל בתי הכנסת שיש כאן. לפחות חמישה, אבל המרכזי מביניהם- יאנג ישראל של אוק- פארק- די רחוק- בערך 20 דקות הליכה, אבל שם מרוכזת הקהילה הציונית שיש כאן (באיזור הזה של סאות'פילד הרוב הם יותר חרדים, ובניגוד לפילדלפיה יש יחסי שכנות וגם יחסים משפחתיים, אבל ההפרדה בין הקהילות בבתי הכנסת ובמוסדות החינוך היא די ברורה. ) המזכירה של בית הכנסת, הדפיסה פליירים עם תמונה שלנו וקורות חיים שלנו שנתנאל שלח לה לבקשתה ולא מעט אנשים שעיינו בפלאיירים ניגשו אלינו לברך אותנו בברוכים הבאים ולהציג את עצמם. היה קצת מביך, אבל בגדול זה אחלה רעיון כדי לקלוט משפחה חדשה שבאה לקהילה- לא?
לארוחת צהרים התארחנו אצל שכנים ומשפחה אחרת של מורה מבית הספר הזמינה אותנו לסעודה שלישית. כל השליחים כאן שדיברנו איתם כשהתלבטנו אם להגיע ציינו לשבח את החום והפתיחות של האנשים כאן ולפחות על פי התרשמותנו עד כה זה באמת ככה. נקווה לא להתבדות בהמשך...
מזג האוויר החם של שבת בבוקר, התחלף בשעות אחר הצהרים לגשום וקריר והזכיר לנו שאנחנו ביבשת אמריקה וכבר לא בקיץ המזרח תיכוני, אבל למחרת שוב התחמם (לא שלושים וחמש ואפילו לא שלושים. אולי 25 או 28 - מזג אוויר קיצי ונעים במושגים ישראלים).החורף הקר והמאיים של מישיגן עדיין רחוק ואנחנו מקווים לנצל את השבוע הבא לסיום ההתארגנות שלנו בבית ובבית הספר בשאיפה שעוד נספיק לטייל קצת באיזור היפה שסביבנו, לפני שנשקע בשגרת העבודה והלימודים.
בברכת "ונתת שלום בארץ" וסוף חופש נעים לכולם!