טיול חול המועד סוכות- לטורנטו ולניאגרה פולס

ב"ה מוצאי שמיני עצרת (וליל שמחת תורה כאן בגולה...) תשע'ב
כמה חיכינו לחופשה ולנסיעה הזו.
בתשעת השבועות מאז שחזרנו לארה"ב בילינו את כל השבתות בבית והאמת שלא יצאנו כמעט מתחומי סאות'פילד, לפחות לא למרחק של יותר משעה. היינו צריכים כל כך את האיוורור והחלפת האווירה הזו!
עד יום שלישי אחרי הצהרים- ערב ערב סוכות עוד היינו עמוק בשיגרה הלא כל כך כיפית שלנו- בית ספר, קניות, כדורגל אחרי הצהרים, אבל הציפיה וההתארגנות לנסיעה עזרו לי להחזיק מעמד בשלישי בלילה אחרי יום עבודה מתיש, כדי לסיים לארוז ולבשל ולארגן כמה שאפשר כדי שנצא בערב החג לא מאוחר מדי לנסיעה הארוכה (4-5 שעות) לטורונטו, במחוז אונטריו שבקנדה, שכנתנו מצפון.
כמובן שיצאנו כמעט בשתים- עשרה ולא בעשר כמו שתכננו, אבל הנסיעה הייתה מהירה ופשוטה הרבה יותר מה שחשבנו, כולל מעבר הגבול לקנדה שלקח בערך שתי דקות ובלי שום יציאה מהרכב. כרגיל- אנחנו מתוחים קצת מהשהות הצפויה אצל משפחת דריפוס לשלושה ימים שלמים וארבעה לילות. חתיכת זמן לביקור אצל משפחה שלא מכירה אותנו בכלל למרות הקשר המשפחתי העקיף ((בני דודים של בני דודים) ולמרות שהם נשמעו מאוד זורמים וקלילים ונכונים לארח אותנו. הצטיידנו במתנות, מצעים מהבית ואוכל שיכולנו לסחוב אותנו וקיווינו שכמו ברוב ההתארחויות שלנו בשנה שעברה גם ההתארחות הזו תתגלה כראשיתה של ידידות מופלאה ...
כצפוי, אחרי יום כיפור חם ועוד ימים בהירים ושטופי שמש אחריו, בערב סוכות כבר התקרר והתחיל לטפטף . בדרך לטורונטו נסענו בגשם ובליל החג כבר היה ממש קר והגשם התחזק. אחרי קידוש ו"המוציא" שרק עמי ונתנאל עשו בסוכה המטפטפת אכלנו בסלון, בלי הריח והאווירה המיוחדת של חג הסוכות , לאכזבת ילדי משפחת דריפוס שראו את הקישוטים שלהם נרטבים ונהרסים...
בבוקר היה עדיין קר (ואני עוד התלבטתי אם להביא מעילים אחרי השבוע החם שקדם לסוכות...) אבל לפחות הגשם הפסיק. הצטרפנו לעמי ולילדים שלו בדרך למנין שלהם שמתקיים בבית ספר "נתיבות התורה" שבו לומדים גם שלושה מארבעת הילדים. משפחת דריפוס מתגוררת עם עוד המון יהודים בשכונת טורנהיל- פרבר צפוני ירוק ומטופח של טורונטו שהרוב המכריע של תושביו הם יהודים אורתודוכסים ומתוכם גם לא מעט ישראלים. סמוך לבית שלהם יש בית כנסת מרכזי שנקרא "הבית"- שהוא אחד מבתי הכנסת הגדולים אם לא הגדול ביותר שראינו עד כה בצפון אמריקה. שלוש קומות עם עשרות חדרים וכמה אולמות וכמה מנינים שונים שמתקיימים במקביל ומכילים בתוכם לפי מה שראינו אנשים מכל גווני הקשת האורתודכסית אבל הכיוון הכללי הוא די מודרני.
למחרת החג נסענו לדאון- טאון של טורנטו- שכמו בכל הערים הגדולות בהן ביקרנו עד כה גם בו
יש גורדי שחקים, מבני ציבור אלגנטיים בסגנון עתיק (יש בנינים בודדים שמזכירים את החלק העתיק של פילדלפיה – אבל בעיקרון טורונטו היא עיר הרבה יותר צעירה עם הרבה פחות היסטוריה) והמון אנשים, תנועה צפופה וחנויות. יש כמובן גם גן חיות ומוזיאון מדע- אבל אותם השארנו לביקור אחר בשיא החורף. מזג האוויר היה קריר עם טפטופים אבל עדיין היה אפשר להסתובב- אז נסענו ממרכז העיר במעבורת לאיים שנמצאים ממש מול מרכז העיר. בקיץ- יש שם לונה פארק, חוף רחצה יפה וסירות להשכרה. אנחנו הגענו בראשית הסתיו וכל האטרקציות התיירותיות היו סגורות אבל מסתבר שבאי הזה חוץ מאטרקציות יש גם 200 בתים שמתגוררים בהם בעיקר אנשים מבוגרים אבל גם צעירים "מגניבים" שמחפשים אווירה כפרית ופסטורלית במרחק- עשר דקות שיט במעבורת מהעיר הגדולה- סוג של עין כרם כנראה... אין באי תנועה של רכבים, רק אופניים, ריקשות ואוטובוס ציבורי שמסתובב שם כמה פעמים ביום. שוטטנו לנו קצת באי- צילמנו בתים מיוחדים צבועים ומקושטים באופן מעורר השראה , דיברנו עם כמה תושבים שחלקם גרים שם כבר חמישים שנה ומתמודדים היום עם העיריה שרוצה לפנות משם את כל התושבים. הילדים אפילו שיחקו קצת בחול על שפת האגם, אבל היה קר מדי להיכנס לשחות...
חזרנו במעבורת לעיר ומשם לקראת שבת לטורנהיל- הפרבר הדוסי של טורנטו להתארגן לשבת. מזג האוויר השתפר. עדיין היה קר אבל לפחות לא ירד גשם ואפשר היה לשבת בסוכה מכורבלים בסוודרים ומעילים.
השמש יצאה ביום ראשון- א חול המועד , הגשם הפסיק אבל עדיין היה קר. בערך 10 מעלות צלסיוס ועם רוח קרה שעושה הרגשה של פחות. נסענו מטורונטו מזרחה לאורך ימת אונטריו הגדולה לכיוון העיר קינגסטון. יש שם מבצר ואפשר לעשות שיט , אבל כאמור עונת התיירות בקנדה הסתיימה בשבוע שלפני כן והאטרקציות לא פעלו (כדאי לזכור כשמתכננים טיול בקנדה בסתיו שהכל נסגר שם בחג ההודיה הקנדי שחל בשבוע הראשון של אוקטובר- כמעט חודשיים לפני חג ההודיה האמריקאי בסוף נובמבר). המשכנו לאורך הימה ובעיירה קטנה בשם גאפנה ירדנו לדרך נופית לאורך הנהר באיזור המכונה "אלף האיים"- שבו הימה נשפכת לנהר סט לורנס ויוצרת הרבה איים קטנטנים שעל חלקם אנשים בנו בתים. איזור מאוד יפה ופסטורלי. בקיץ יש שם קרוזים בנהר (משהו קצר של שעה או שלוש שעות אבל ביאכטה אמיתית) ואפשר לשכור סירות וגם להיכנס לשחות, אבל ביום שהיינו שם היה ממש קר ובגלל הרוח החזקה לא היה בכלל נעים להיות בחוץ. הכנו לנו תה באחת הנקודות לאורך הנהר ושוטטנו שם קצת, אבל תוך פחות מחצי שעה נשברנו וחזרנו למכונית החמימה... המשכנו משם עד למקום שבו אפשר לחצות את הגבול מקנדה לארה"ב (יש 2 או 3 נקודות כאלה), גם הכניסה לארה"ב הייתה חלקה. בלי שיצאנו מהרכב- רק הראנו דרכונים וויזות ותוך שתי דקות היינו בצד השני בצפון מזרח מדינת ניו יורק בדרכנו אל העיר סירקוס – העיר המרכזית באיזור "מפלי האצבעות". זו הייתה שעת אחרי צהרים מוקדמת- עוד לפני 5 וחשבנו שהערב נגיע למלון מוקדם ונתארגן בנחת אבל באיזור הפסטורלי שבו נסענו לא היה כלום חוץ מחוות, פרות, סוסים ומדי פעם איזה פארק או נהר. שום תחנת דלק או מלון. ככה בערך שעתיים נסיעה... עד שמצאנו מקדולנד לא היו בו את חוברות הקופונים שבאמצעותן אנחנו מוצאים מלונות זולים ועד שהגענו לאיזור של מלונות לקראת שבע בערב- כל החדרים שם היו תפוסים ובמלון סמוך היו חדרים מעפנים ממש במחיר של 90 דולר לחדר!! הסתבר שזו עונת דיג הסלמון ושבעיירה הקטנה שאליה נקלענו יש נהר גדול שהרבה אנשים מגיעים במיוחד כדי לדוג בו בתקופה הזו. זה היה ההסבר לעומס במלון ולמחירים ההזויים. היינו מותשים מיום ארוך של נסיעה אבל טוב שלא התייאשנו כי במרחק חצי שעה משם מצאנו מקדולנד עם חוברות קופונים ועם החוברת הגענו למלון חביב בעיר סירקוס במחיר של 40 דולר לחדר- אז לקחנו כבר שני חדרים ולא אחד כמו שאנחנו רגילים. הרגשנו שאנחנו ממש מפנקים את עצמנו! ומה שעוד היה טוב זה שחסכנו לעצמנו זמן נסיעה יקר בבוקר בדרך לשתי השמורות היפהפיות שבהן ביקרנו למחרת.
יצאנו מהמלון בערך בעשר וירדנו קצת דרומה לכיוון אגמי האצבעות המפורסמים שבמרכז מדינת ניו יורק. עברנו בדרך יערות עם שלכת מרהיבה בכתום, אדום וצהוב- כל הצבעים והגוונים המפעימים שלא קיימים בסתיו הסמלי של ארץ ישראל והאמת שגם בשכונה שלנו במישיגן הם לא מרשימים במיוחד. חוץ מיערות צהובים וכתומים חלפנו בדרך על שדות תירס, נחלים, אגמים, עדרי כבשים ופרות שרעו בצידי הכביש- הכל כך כך פסטורלי שלא לקח לנו הרבה זמן להיזכר בסיבה האמיתית שנשארנו לשנה שניה כאן בארה"ב- הטיולים!!
לקראת 12 הגענו לשמורת מפלי Taughannock . השמורה נמצאת על שפת אגם קאיוגה- ובקיץ אפשר בטח לבלות שם יום שלם וחוץ מלטייל בשמורה גם לשחות, לשוט ולעשות פיקניק על שפת האגם המקסים הזה, אבל אנחנו שהיינו קצת קצרים בזמן הפעם יצאנו לתצפית על המפל מלמעלה ואז המשכנו למסלול התחתי. ההליכה כרגיל- לא קשה מדי – בלי עליות או אתגרים מיוחדים – אבל גם לא מתויר או מסודר מדי. הרגשה של טיול אמיתי ברמת קושי מתאימה גם לנשים בחודש שביעי ולילדים בני ארבע . בילינו שם בערך שלוש שעות אבל בהחלט אפשר להקדיש לפארק החמוד הזה גם יום שלם ולצרף ביקור באוניברסיטת קורנל שנמצאת בסמוך וגם היא אמורה להיות מקום מענין ויפה.
חצי שעה נסיעה משם והגענו לאחד המקומות הכי מפורסמים בדרך למפלי הניאגרה- שמורת Watkins Glen- שנמצאת בעיירה בעלת אותו שם. העיירה שסביב הפארק מלאה במלונות, מסעדות ואטרקציות לתיירים ומן הסתם הומה אנשים בימי הקיץ – אבל גם השמורה הזו- למרות שהיא מאוד מסודרת ומתוירת לא איכזבה! מסלול לא קשה במיוחד , אם כי יש בו המון מדרגות . לוקח שעתיים- שלוש בהליכה מהירה (אבל גם אותו אפשר לעשות במשך חצי יום לפחות ולשלב כניסה לבריכות בקיץ) על שבילים מסודרים לצד נקיק מתפתל עם מפלים ומפלונים שיורדים מכל הכיוונים ובכל מיני זויות. בחלק מהנקודות במסלול עוברים ממש מתחת למפל ומקבלים נקודת תצפית מגניבה על המים הניתזים מלמעלה. מסלול ממש יפה וכיפי. אנחנו נהננו שם גם מערימות עלי שלכת מרהיבים אבל בקיץ אפשר גם להגיע שם לבריכות טבעיות בסוף המסלול (אנחנו ויתרנו כי היה כבר מאוחר וגם די קר).
גילינו שם וולמרט ממש ביציאה מהעיירה שסביב הפארק, אז כמנהגנו עשינו כבר קצת קניות – נעלי ספורט, לבנים ואוכל שיספיק לנו כבר עד שנחזור הבייתה ומשם המשכנו בנסיעה כשהילדים כבר בפיז'מות ואוכלים ארוחת ערב – לכיוון צפון מערב מדינת ניו יורק – בשאיפה להגיע כמה שיותר קרוב למפלי הניאגרה. ישנו בעיירה קטנה ולא מרשימה בכלל – בשם ניאגרה פולס בצד האמריקאי (יש עיר באותו שם גם בצד הקנדי שבה יש מקומות הרבה יותר מרשימים ויקרים)- שוב במלון מאוד פשוט אבל גם מאוד זול, כך שיכולנו להתפנק בשני חדרים עם מספיק מיטות לכולם....
ובבוקר המשכנו משם- עוד עשר דקות נסיעה לאחד הפארקים הכי מתוירים ומפורסמים בעולם- הניאגרה פולס!! האמת היא שלמרות תעשיית התיירות שיש שם מסביב (הכל בנינים, מגרשי חניה והמון אטרקציות וחנויות . הכל נורא מסחרי ולא הכי נקי ומסודר) הנהר והמפלים עצמם באמת מאוד מאוד מרשימים. די קשה להפריז בעוצמה שלהם. קנינו כרטיס משולב במחיר לא הכי יקר (יש שם כמה מקומות לקנות כרטיסים משולבים לסיור ולאטרקציות. עדיף לקנות במרכז המבקרים הרשמי. שם זה יצא הכי זול ) והתחלנו את המרוץ כדי להספיק כמה שיותר לראות ולעשות שם עד הערב: התחלנו בסרט על אירועים היסטוריים שהתרחשו סביב המפלים- סרט עשוי טוב. עם מינון נכון של דרמה ושל קיטש שמתחיל באגדה אינדיאנית על נערה שמצאה את מותה במפלים ועובר לכל מיני סיפורי ניסים וגבורה על אירועים שקרו במפלים. המדהים מכולם היה על ילד בן שבע ששרד בחיים נפילה מהמפלים אחרי שהסירה שלו נסחפה לנהר הניאגרה. זה היה נראה כמו סיפור לא אמיתי בכלל אבל בדקנו באינטרנט ואפילו ראינו ראיון עם הילד הזה שהיום הוא בן שישים פלוס ועדיין זוכר את הטראומה במלוא עוצמתה. משם המשכנו לסיור בספינה שמפליגה בנהר הניאגרה ממש מתחת למפלים – מגיעה גם לצד הקנדי שבו עוצמת המפלים ורוחבם היא פי עשר מאשר בצד האמריקאי – חוויה מדהימה ממש- כשכל הרסיסים מהמפלים משפריצים עליך למרות שאתה בספינה ושומעים ממש מקרוב את הרעש העצום שהם עושים- תראו בתמונות ותנסו לדמיין את החוויה. אחרי הסיור בספינה( בעלת השם הרומננטי- עלמת הערפל- מיד אוף זה מיסט) לא ויתרנו על עוד משהו שהיה כלול בכרטיס האטרקציות שלנו: האקוריום- כלומר פינת חי עם בעלי חיים ימיים. מקום קטן עם מגוון מצומצם למדי של דגים וכדו' אבל האטרקציה המרכזית בו היא משפחה של אריות ים (כמו כלבי ים, רק טיפה יותר גדולים) מאולפים. הגענו בדיוק בזמן למופע שלהם שהיה מבחינת הילדים אטרקציה לא פחותה מאשר המפלים עצמם וככה העברנו בכיף עוד שעה במקום חמים ונעים כאשר בחוץ כבר התחיל להיות קפוא (סוכות. אמצע אוקטובר ואנחנו עם מעילים כל הזמן) .
לקראת ערב עברנו את הגבול לצד הקנדי של המפלים (שוב לקח לנו בדיוק דקה לעבור את הגבול, בלי לצאת מהרכב ובלי יותר מדי שאלות), שכמו שיכולנו לראות מהשיט בספינה מרשים פי כמה וכמה. אחרי כמה דקות של התבוננות נפעמת בעוצמת המפלים האדירה שם וסדרת תמונות, ישבנו בטיילת היפה שם (כל הצד הקנדי הרבה יותר יפה , אלגנטי ומרשים מאשר הצד האמריקאי שיש לו מראה קצת פרחי ומגובב) וחיכינו שיחשיך כדי לראות את המפלים מוארים בלילה. נתנאל הכין לנו תה עם האמגזית שלנו וזה היה די מוזר וסוריאליסטי לאור כל בתי הקפה האלגנטיים שיש שם בטיילת, אבל במקרה שלנו, כשאף אחד מהמקומות הקרובים לא היה כשר והיה ממש קר וגשום, התה דווקא היה במקום...
מיד עם רדת החשיכה הופעלה מערכת התאורה המשוכללת משני צידי הנהר והאירה את המפלים והנהר בשלל אורות מתחלפים. שיא המלאכותיות מצד אחד (הטבע לא מספיק יפה גם בלי תאורה?) אבל גם מאוד מאוד מרשים – לראות ולשמוע את כל משברי המים הללו נצבעים באדום, ירוק וצהוב – כל צבע בנפרד ואחר כך בשילובי צבעים. מראה קיטשי אמנם אבל עוצר נשימה יכולנו להישאר שם עוד שעות רבות רק לבהות במפלים העצומים, אבל השעה כבר הייתה שמונה וחצי בערב ולפנינו עוד הייתה נסיעה של ארבע וחצי שעות עד הבית במישיגן, אז התקפלנו משם. הבייתה הגענו אחרי חצות, לאמצע ליל הושענא רבה שעבר עלינו השנה בלי לימוד או שיעורים מיוחדים אבל עם חוויות מסוג אחר...
בניגוד לשנה שעברה לא דילגנו על שמחת תורה (שחוגגים כאן בנפרד מיום שמיני עצרת- למחרת ביום טוב שני של גלויות שאנחנו לא חוגגים עקרונית) אבל חגגנו בצורה קצת מוזרה: שמיני עצרת עבר כמו חג רגיל עם סעודות ותפילות, אבל במוצאי החג עשינו הבדלה והתחלנו עם כביסות , אימיילים וסידורים של מוצאי חג. למחרת בבוקר- אחרי תפילה רגילה (כולל תפילין) וארוחת בוקר, לבשנו בגדי חג והלכנו לבית הכנסת. נתנאל והילדים- להקפות ואני לפעילות שיש כאן לנשים במקביל להקפות- קוראים לזה –"פרשה פלוזה" . לא מצאתי מישהי שהצליחה להסביר לי את משמעות המושג מבחינה מילולית אבל העיקרון הוא שכל מי שרצתה מבין נשות הקהילה הייתה צריכה להכין דבר תורה או משהו יצירתי על אחת הפרשות או ההפטרות. הפעילויות הועברו לפי סדר הקריאות בתורה וכל אחת בתורה העבירה רעיון, הקריאה שיר או שרה שיר על משהו שקשור לפרשה\ הפטרה שהיא בחרה. כצפוי חלק מהנשים היו ממש יצירתיות והעבירו דברים מאוד חמודים וחלק היו יותר סטנדרטיות או יבשות , אבל הרעיון כשלעצמו הוא נחמד. הבעיה היא שההקפות ב"יאנג יזרעאל" היו כצפוי יבשות וקצרות (בית כנסת די מבוגר. אין הרבה ילדים ונוער) שהפסדנו לגמרי את כל ההקפות. אישית הייתי חושבת שאפשר לעשות את זה במקביל לקריאה ובהקפות לרקוד , אבל זה לא ממש הסגנון של הקהילה השמרנית כאן. לאחרי מוסף תוכננה סעודה חגיגית לכל בית הכנסת, אבל אנחנו כבר פרשנו להתארגן לשבת . היה קצת מוזר לחזור הבייתה , כשכולם מסביבנו עוד חוגגים את שמחת תורה , להחליף לבגדי חול, לבשל, לראות טלויזיה וכו', אב לפחות השנה בגלל המקום שבו אנחנו גרים (רחוב שבו כמעט כל המשפחות הם יהודים- דתיים חוץ משתי משפחות שחורות) אנחנו עושים את הכל בצנעה ולא בפרהסיה.
אז זהו. חופשת סוכות הארוכה נגמרה. התאווררנו, אגרנו קצת כוחות ועכשיו יש לנו חודש לחכות לחופשה הבאה בחג ההודיה האמריקאי בסוף נובמבר.