לפני שחנוכה יהפוך לכריסמס- על הקמפיין הישראלי נגד היורדים

רבים מהם אני מכירה. חלקם ממש באופן אישי.
"היורדים"- כמו שנהוג לכנות אותם בזלזול בארץ.
כמו שאני כיניתי אותם בדיוק באותו זלזול לפני שנה בערך.
השנה הראשונה שלנו כאן כשליחים בארה"ב.
לכל אחד מהם הסיפור שלו. חלקם ברחו מישראל מסיבות משפחתיות, כלכליות ואחרות. חלקם הגיעו כמונו- כשליחים, לפני עשר, עשרים, שלושים שנה- מי סופר?... ואיכשהו הפיתוי לשמור על רמת החיים שלהם כאן ביבשת המוזהבת גבר על התחושות הציוניות העמוקות שאיתן הגיעו ועל הקשר שלהם לארץ ולבני משפחתם. יש גם את אלו שנישאו לבני זוג יהודים אמריקאים והחזרה לארץ הייתה כרוכה בעבורם בפירוק החבילה המשפחתית. האם אתם במקומם הייתם עומדים בניסיון כזה?
איך הם מסוגלים לחיות כאן כל כך הרבה שנים? חשבתי לעצמי, כאמור, לא לפני הרבה זמן, בהתנשאות ובביקורתיות ישראלית אופיינית. איך הם מסוגלים לוותר על חלק מהותי כל כך בזהות שלהם ושל הילדים שלהם ולחיות כאן עקורים וחסרי שורשים בגלות הנוחה ובתרבות השפע הזו של צפון אמריקה?
ככל שחיים כאן יותר ומכירים יותר ישראלים שבחרו לקבוע כאן את חייהם, מגלים שהתמונה היא הרבה יותר מורכבת. האמת היא שהתגובה שלנו לקמפיין שעורר כל כך הרבה רגשות ותסיסה משני עברי האוקינוס הייתה- לא יאמן שבארץ יש כזו בורות וחוסר הבנה לגבי החיים היהודיים בארה"ב.
אז קודם כל "יורדים"- יכולים להיות מגוון של אנשים – חלקם נשואים לישראלים ומגדלים ילדים ישראלים דוברי עברית עם המון קשר ומחויבות למדינה. ילדים שאולי יתנדבו לצה"ל ויחזרו למקום שאליו ההורים שלהם לא היו מסוגלים לחזור. כל אחד מסיבותיו שלו. חלקם נישאו ליהודים אמריקאים, לפעמים אפילו ניסו לחיות בארץ, אבל בן הזוג לא השתלב והם חזרו לחיות כאן מתוך קרע , כאב וזרות אבל לא מסוגלים להכריע או לבחור בין האהבה לבן\ בת זוגם ולילדים שנולדו כאן לבין האהבה והגעגועים למולדת. חלקם שולחים את ילדיהם לחינוך הציבורי (שבמקומות מסוימים בארה"ב הוא מצוין ועולה בהרבה על מה שמציעים בתי הספר בארץ או בתי הספר היהודיים הפרטיים כאן) ובכל זאת משתדלים להשלים לילדיהם את החינוך היהודי והישראלי במסגרות שונות של סאנדי סקול (כמו הבית ספר הישראלי שהיה בפילדלפיה ומסיבת יום העצמאות הציונית כל כך שהם ארגנו!) חלקם הגיעו לכאן מנותקים מכל שביב זהות יהודית- כמו שיכולים לצאת בוגרי חינוך ישראלי חילוני ודווקא כאן התקרבו והתחזקו. דווקא כאן הם שולחים את ילדיהם לבית הספר האורתודוכסי ושומרים שבת או כשרות בבית בעוד בארץ אין שום סיכוי שזה היה קורה להם.
גם בקרב ילדי היורדים המגוון נרחב בהרבה ממה שאפשר היה לראות בפרסומות: הכרתי אנשים שהיגרו לכאן עם הוריהם בגיל 6 או 7 ונשאבו לחלוטין לתוך התרבות והחברה האמריקאית ומנגד ילדים שנולדו כאן או היגיעו בגיל צעיר יותר ועדיין דיברו עם ילדיהם שלהם בעברית והרגישו זיקה חזקה לארץ. היו ביניהם גם ששירתו בצה"ל שלוש שנים לפני שחזרו ללמוד כאן בקולג' .
לא קל להם כאן. שלא תחשבו. רובם יענו על השאלה "כמה זמן אתם כבר כאן?" בתשובה שתכלול בתוכה וריאציה כלשהי של – "הרבה יותר מדי\ הרבה יותר מה שתכננתי" , פעמים רבות בלוויית אנחה ונימת צער. משהו בתוכם תמיד ישאר מתגעגע והם תמיד יהיו ישראלים שלא לגמרי מרגישים כאן בבית. גם אחרי שלושים וארבעים שנה.
ובכל אופן- לטעון כנגד כולם שהם אבודים? מנותקים? נטמעים ומתבוללים? זו לא ספק תהיה קביעה מתנשאת, שיפוטית ומאוד מאוד לא מדויקת. איך אפשר לטעון כלפי משפחה שמוציאה סכומי כסף גדולים כל כך על חברות בבית כנסת או על בית ספר יהודי יומי ואפילו רק על סאנדי סקול – עבור הזהות היהודית של דור ההמשך – שהם הולכים לאיבוד? שלא אכפת להם?
האם הזהות היהודית היא רק מה שאנחנו מכירים וחווים בארץ?
מעניין שמה שהכי תפס אותי בקמפיין הם הבתים הפרבריים היפים בשכונה השלווה שאיתם נפתח כל אחד מהתשדירים.
כן, גם אנחנו גרים כאן בפרבר יפה- שעכשיו באמצע דצמבר מכוסים גגות הרעפים שלו בשלג צח. גם לנו יש חצר רחבה, עם דשא וסנאים מקפצים , ביסמנט ענק ומשחקים שקנינו בזול. כל ההנאות החומריות הקטנות והגדולות שבארץ נוטים לזלזל בהם, אבל כשמתרגלים אליהם, קשה לוותר עליהם וקל יותר להבין אחרים שמוכנים לוותר על חיבור פנימי עמוק ולחיות עם קרע כלשהו בתוכם ולקבל את זה שהם אף פעם לא יהיו כאן לגמרי בבית, אבל מבחינות אחרות יהיה להם כל כך הרבה יותר נח...
זה לא שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות גם לנו. השבת שוב נעלבתי כשהמשפחה שאירחנו ללאנץ' שאלה האם התוכניות שלנו הן להשתקע כאן והתפלאה לשמוע שממש לא... כאילו, מה? לא ברור לכם שאנחנו שליחים ושבאנו לשנתיים- שלוש גג?! נראה לכם שיש מצב שנישאר כאן לתמיד? אבל אם בשנה שעברה לא יכולתי להבין איך יש אנשים שזה קורה להם, עכשיו אני הרבה יותר מבינה והרבה פחות שופטת את הישראלים היורדים ואת היהודים- האמריקאים שעם כל הציונות שלהם בוחרים להישאר כאן ומצד שני גם מעריכה הרבה יותר את מי שבכל זאת עוזבים את הארץ המוזהבת הזו ומצטרפים לחלום הציוני בארץ היקרה, הקטנה והחמה שלנו אי שם במזרח התיכון.