ב כסלו תשע'ב, 28 לנובמבר 20111
זו הייתה נסיעה מטורפת. מרחק של יותר מתשע שעות נסיעה (נטו! בלי עצירות לשירותים שכמובן האריכו כל צד ביותר משעתיים) רק בשביל טיול של שלושה ימים שאחד מהם שבת. לא הדבר הריאלי ביותר לעשות בחופשה כל כך קצרה, אבל לאור העובדה שאת כל ימי ראשון שלנו אנחנו מבלים בבית לאחרונה (נתנאל עסוק במאמרים שהוא מנסה לכתוב ומחויבויות אקדמיות אחרות שלו ואין מצב שהוא יגיע אליהן במהלך שבוע הלימודים הרגיל. אני עסוקה בכביסות, בישולים, הילדים משלימים פרויקטים ושיעורי בית ומבלים הרבה יותר מדי זמן מול הטלויזיה. חוץ משעה לבנים ושעה לבנות בבריכה של הג'יסיסי וימי הולדת שיש מדי פעם- אין שום דבר מענין בימי ראשון שלנו, למרות שמזג האוויר עדיין נעים יחסית) ולאור הלידה המתקרבת שצפויה להשבית אותנו מטיולים לתקופה של כמה חודשים לפחות , שכנעתי את נתנאל ללכת על זה ולהרחיק בחופשת חג ההודיה עד לפארק הרי הסמוקי שבצפון מזרח מדינת טנסי הדרומית.
החופשה ב"עקיבא" התחילה כבר ביום באחת ועשרה וחצי. חצי יום שהוגדר כ" travel day " כדי לאפשר לאנשים לטוס או לנסוע למשפחות שלהם שחלקם מתגוררות במרחק עשר שעות נסיעה או חמש שעות טיסה- הכל כל כך רחוק כאן במישיגן! יצאנו לדרך בסביבות 2, תוהים כל הנסיעה עד כמה מה שהחלטנו לעשות הוא לא הגיוני והאם לא היה עדיף לנוח קצת בבית או ללכת לסעודת חג ההודיה שאליה הוזמנו. ירדנו ממישגן דרומה למדינת אוהיו (ברגע שחוצים את הגבול לאוהיו איכות הכביש משתפרת פלאים ופתאום רואים הרבה יותר מרכזי קניות ואיזורים אורבניים), עברנו דרך העיר הענקית סינסינטי שעל גדת נהר אוהיו ומצדו השני של הנהר כבר היינו במדינת קנטקי. כבר היה חושך, אבל יכולנו להבחין שהנוף העירוני השתנה ואנחנו נוסעים באיזור הררי ומיוער עם הרבה פחות ערים גדולות ומרכזי קניות. כשעצרנו בסביבות עשר בלילה במוטל כדי לישון ולהמשיך מחר, הסתבר שגם מזג האוויר שונה. אנחנו כבר לא במישיגן ולמרות שזה היה לילה של סוף נובמבר יכולנו להיות מחוץ למכונית בלי מעיל ולא לקפוא!
למחרת בבוקר המשכנו דרומה. הנוף מסביבנו עדיין מיוער והררי, עם ערפילי בוקר בעמקים שלצידי הכביש. הדרך חצובה בתוך מה שנראה לי כמו סלעי בזלת ואני רואה הרבה שלטים על פארקים ואגמים בדרך. מסתבר שגם בקנטקי יש מקומות יפים ... כשנכנסנו כעבור שעה וחצי נסיעה בערך למדינת טנסי, החלו עומסי תנועה רציניים. כנראה שאנחנו לא היחידים שחשבנו על הסמוקי מאונטינס לחופשת הסנקגיבינג . בסופו של דבר אחרי שלוש שעות נסיעה הגענו לפארק שהיה עמוס בעיקר במשפחות של "עמך" אמריקה. הרבה ילדים , אפילו תינוקות, אבל גם מבוגרים ואנשים מוגבלים- בארה"ב בכל אתרי התיירות – יש הנגשה! אבל חוץ מבני משפחה מהמין האנושי האמריקאים מביאים לכל מקום גם את בני המשפחה הכלביים שלהם (ומצטלמים איתם ומתפעלים מהם ממש כאילו הם תינוקות...)- ולכן בתחילת כל מסלול כתוב האם מותר להכניס אליו חיות מחמד וכך גם לגבי כל מלון. הפארק גדול מאוד- מרחק של בערך שעה נסיעה מצד לצד- בתוך יער (שהיה כולו עצים ערומים בשלכת אבל כשהעצים ירוקים או אדומים\ צהובים- זה בטח מפעים עוד יותר ) כשמשני צידי הכביש זורמים נחלים ופלגים ומפלונים קטנים מפכים לצידי הכביש . כמנה ג האמריקאים הכל גם מאוד מסודר. יש ארבעה מרכזי מבקרים באיזורים שונים בפארק ובכל אחד מהם, חנות, מפות ו"ריינג'רים"- סיירי הפארק שגם מסבירים ומייעצים לגבי מסלולים ברכב וברגל. לקחנו את המפה ויצאנו למסלול משפחתי קצר למפלי לוריאל. בכניסה למסלול יש אזהרה לגבי דובים הפעילים במסלול והנחיות לא להשאיר אוכל כדי שהם לא יבואו לתקוף אותך. נראה רציני ממש , אבל לאור כמויות המטיילים שהלכו במסלול לא האמנתי שאיזה דב יקח את הסיכון. האווירה הייתה ממש של טיולים ברמת הגולן בחול המועד סוכות או פסח. המוני בית אמריקה- על טפם, נשיהם, סבתותיהם וכלביהם צעדו שם בשביל הסלול בתוך היער בדרך אל המפלים, שהיה ממש עמוס. לידינו הלכה קבוצה של שלושה אבות בני שלושים ומשהו עם כמה ילדים בערך בגילאי הילדים שלנו. השפה שלנו מושכת תשומת לב בדרך כלל ואנשים תמיד שואלים אותנו באיזו שפה אנחנו מדברים ומאיפה אנחנו. כשענינו שאנחנו מישראל ומדברים עברית התפתחה שיחה עם האבא שהלך בראש הקבוצה- הסתבר שהם מטנסי, אבל מעיר הבירה נשוויל- המרוחקת ארבע שעות מהפארק ושבן- שיחנו ביקר כמה וכמה פעמים בישראל במסגרת העבודה שלו בצבא האמריקאי ואהב מאוד את המדינה הקטנה שלנו. שמענו ממנו שהם קבוצת חברים שמבלה יחד את חג ההודיה כבר כמה שנים. הם שוכרים בקתה גדולה בעיירה גטילנבורג שסמוכה לפארק ומטיילים כמה ימים. מה עם ארוחת חג ההודיה שלכם? ואיך זה שאתם כאן רק גברים וילדים?- התעניינו. "הנשים שלנו בבקתה. מקווים שהן מבשלות את הטרקי כדי שנוכל לאכול לפני הבייסבול..."
אז המסלול אמנם היה עמוס, אבל האמריקאים מנומסים ואדיבים, אף אחד לא עוקף, דוחף או זורק זבל וכולם אפילו מברכים אחד את השני לשלום ומאחלים לך טיול נעים וחג שמח ומה שהיה הכי כיף חוץ מהטיול היפה זה מזג האוויר שהיה פשוט מושלם- בערך 20 מעלות, שמשי ונעים. אפילו הסוודרים שלנו היו מיותרים! אחרי המסלול החביב הראשון, הספקנו לנסוע לעוד מסלול קצר באותו סגנון , שהיה כבר הרבה פחות עמוס כי השעה הייתה מאוחרת והערב התקרב (וכמו שאפשר להניח ביער עם דובים אף אחד לא רוצה להישאר לישון ...) . שניה לפני שהחשיך לגמרי הגענו חזרה לרכב – כמעט האחרונים במסלול . נסענו משם דרך היער בכביש נופי מקסים צמוד לגדת הנחל עד ליציאה מהפארק. היה חשוך לגמרי והאמת היא שמאחרוי כל סיבוב ציפיתי לראות זוג עיניים צהובות של דב או חית בר אחרת, אבל כנראה שהחיות מעדיפות לצאת לטייל בערבים פחות הומי מטיילים. הפארק מסתיים בתוך העירה הציורית גיטלנבורג (זו מין קלישאה להגיד עיירה ציורית- אבל המקום הזה הוא באמת כזה. מאוד תיירותי אמנם – עם רחוב ראשי מלא אטרקציות מצועצעות וטפשיות וחנויות מזכרות- אבל עם נהר שזורם במרכזה והרים מיוערים מסביב). היינו בטוחים שתוך שניה נמצא מלון שווה במחיר מציאה של הרגע האחרון, אבל למרבה ההפתעה למרות שהעירה כולה היא רצף של מלונות וצימרים במגוון סגנונות ומחירים לקח לנו בערך שעתיים למצוא בה חדר פנוי. מסתבר שמפלורידה שמדרום ועד מישיגן שמצפון – המון תיירים אמריקאים אוהבים לבלות במקום היפה הזה את חופשת חג ההודיה שלהם וכדי למצוא מקום שווה באמת צריך להזמין כמעט שנה מראש. בסופו של דבר שילמנו שבעים דולר ללילה עבור חדר מוטל פשוט עם שתי מיטות זוגיות לכולנו, בלי נוף ועל הרחוב הראשי (זה אולי נראה זול אבל זה יקר יחסית למשהו ברמה הזו. בכל זמן אחר המחיר שם הוא בטח 50 ). היתרון המרכזי היה שבמוטל הענק הזה היו עוד כמה חדרים פנויים באותה קומה וכך יכולנו לקחת חדר נוסף לשבת ולא לבזבז זמן ביום שישי על התארגנות במקום אחר. במקום זה היה לנו את כל יום שישי לטייל. מזג האוויר עדיין היה נהדר- שמשי וחמים (יחסית, כן? עדיין היה צריך סוודרים אבל הייתה שמש מקסימה!) ואנחנו נסענו לחלקו המזרחי של הפארק בו עובר הגבול בין מדינת צפון קרולינה למדינת טנסי- המחלקות ביניהן את שמורת הרי הסמוקי. מטיילים שפגשנו בנקודת התצפית המקסימה שבנקודת הגבול – המליצו לנו לבקר בכפר אינדינים שנמצא בכפר צ'ירוקי- שתושביו הם אינדינאים אותנטיים- יציאה מן הפארק בצד של צפון קרולינה. נסענו לשם אך למרבה האכזבה הסתבר שהכפר הזה פועל רק באביב ובקיץ ועכשיו הוא היה סגור!
אז פגשנו אמנם אינדינים אמיתיים שחיים שם ומפעילים גם מוזיאון אומנות על התרבות שלהם, אבל הבחור בכניסה שם שיכנע אותנו שזה לא כל כך יעניין את הילדים והחלטנו להקדיש את עלות הכניסה לאחת האטרקציות לילדים שמציעים בגטילנבורג... במקום הסיור בכפר חזרנו חזרה לפארק וסיירנו בחווה שמדגימה את חיי החלוצים באמריקאים שחיו שם בראשית המאה העשרים (או אולי סוף התשע עשרה...) לפני שהאיזור הפך לשמורת טבע ואחר כך המשכנו לנקודה הגבוהה ביותר בפארק- מגדל תצפית שמשקיף על כל האיזור ונמצא על "שביל האפלצ'ים"- שביל שחוצה את ארה"ב מצפון לדרום (ממיין בצפון ועד לג'ורג'יה בדרום- אותו עיקרון כמו שביל ישראל רק הרבה יותר ארוך...) לאורך הרכסים המרכזיים במדינה.
לקראת שתיים התחלנו לחזור, בכל זאת עוד שלוש שעות שבת ואין לנו מלון או משפחה להתארח אצלה לשבת... הצלחנו לנסוע לוול- מרט הקרוב , להחלץ בעזרת הג'יפיאס מעוד פקק אימתני בדרך חזרה לגטילנבורג (אנשים לא הפסיקו לזרום לשם במהלך סוף השבוע. בשבת היה שם פשוט מפוצץ בתיירים!) ולהגיע חזרה למוטל שלנו 40 דקות לפני שבת- בדיוק בזמן כדי לבשל קצת אוכל חם ולהתקלח לכבוד שבת המלכה, שחגגנו לבדנו באמצע עיירת הנופש ההררית והפסטורלית. למרות החששות (בעיקר של נתנאל... שבת בלי בית כנסת? בלי מנין? בלי ארוחות נורמליות ומישהו להתארח אצלו?!) הייתה שבת מצוינת ומשפחתית- עם אוכל טעים, תפילות משפחתיות והרבה שירה ולימוד- הרבה יותר מגבש , מלכד ושבתי משבתות רגילות. אחר הצהרים- יצאנו לטיול ארוך בטיילת של גטילנבורג לאורך הנהר השוצף ובין המסעדות והאטרקציות, שוב פגשנו משפחות (בעיקר דרומיות. נשים , גברים וילדים- בלונדיים ושמנים בדרך כלל, עם מבטא דרומי בלתי אפשרי...) שכינינו ביננו לבין עצמנו- "עמך בית אמריקה"- אנשים פשוטים וחביבים בדרך כלל- שחייכו אלינו ולפעמים אפילו קשרו שיחה והתעניינו בפשטות סקרנית מאיפה אנחנו ומה השפה שאנחנו מדברים...
במוצ"ש אחרי ההבדלה- החלטנו לארגן לעצמנו מזכרת יחודית ולהצטלם בסגנון "המערב הפרוע" – בסטודיו שהיה סמוך למוטל שלנו. היה צחוקים, לא רק להצטלם שם בעצמנו אלא גם לצפות במשפחות שהצטלמו שם לפנינו ואחרינו בכל מיני סצנות מקוריות. את התוצאה המשעשעת – משפחת פישר כ"חבורת הפראיים" המבוקשים על שוד רכבות ועוד פשעים כנגד ממשלת ארה"ב...- אפשר לראות נכון לעכשיו על קיר המטבח שלנו.
בדרך חזרה למוטל- כשאלה אמרה ככה חצי לעצמה חצי לנתנאל- "איזו שבת כיפית הייתה לנו! הכי כיפית שהייתה אי פעם!"- הייתי מרוצה מההימור שהחלטתי לקחת- לסחוב את כולם עד כאן ולבלות שבת לגמרי לבד – מסתבר שיצא מוצלח ובלתי נשכח בסך הכל!
למחרת- יום ראשון- ידענו שמצפה לנו שוב נסיעה ארוכה נורא עד הבית, אבל נתנאל- הנהג הפתיע והיציע מעצמו שנטייל עוד קצת בפארק לפני שנתחיל לחזור. נסענו לאיזור אחר שבו כך הובטח לנו מפי שומרי הפארק נוכל לראות הרבה חיות בר ואפילו דובים! מזג האוויר השמשי השתנה, כבר היה מעונן וקריר והתחיל לטפטף , אבל הטיול הפעם היה בעיקר ברכב- נצמדנו לחלונות, מדמיינים כל סלע או ענף כהה בתור דב שחור, אבל למרבה האכזבה- בעלי החיים היחידים שראינו היו איילים ואיילות. לפחות מהם היו הרבה וככל הנראה הם רגילים לבני אדם- כי כשיצאנו מהרכב והתקרבנו הם בכלל לא ברחו- כמעט נעמדו לנו בפוזות למצלמה וזה באמת היה נחמד ומרשים, אבל דובים- לא ראינו בכלל... זוג שפגשנו בדרך סיפרו לנו שדווקא יש הרבה דובים באיזור והם נתקלו בשניים ליד פח הזבל בכניסה לבקתה שלהם. הם סיפרו גם שכבר יותר מעשרים שנה הם חוגגים את סנקגיבינג עם כל משפחתם המורחבת בבקתה בגטילנבורג, אבל שכדי לתפוס את הבקתה הם מזמינים אותה כבר בינואר שלפני כן והמליצו לנו כמובן לבוא שוב בשנה הבאה כי אולי אז נראה דובים אמיתיים....
לקראת 12 בצהרים- החל המסע הארוך שלנו הבייתה. שוב- דרך קנטקי ואוהיו – יותר מעשר שעות עד שהגענו חזרה לסאות'פילד מישיגן. כל הדרך ירד גשם מטורף וכמובן שהיה גם הרבה יותר קר.
בכל פעם שמתחלפת העונה אנחנו מתפעלים מחדש מעוצמת הסדר והדיוק: כולם יודעים שמיד אחרי סנקגיבינג מסתיים הסתיו, הטמפרטורות ירדו, הגשמים יהפכו לשלגים וכך יהיה שלושה- ארבעה חודשים בדיוק עד לאביב. וכשהאביב יסתיים- בדיוק בשבוע שהם חוגגים את "ממוריאל דיי"- יתחיל הקיץ לשלושה חודשים בדיוק ואחריו שוב הסתיו- עם שלכת , ימים יפים וקצת גשמים. הכל מסודר וידוע ולכל עונה יש מאפיינים ברורים ויחודיים. אצלנו בארץ- כך הגענו למסקנה. אין בכלל ארבע עונות! יש בעיקר קיץ וכמה שבועות או לכל היותר 3 חודשים קצת יותר קרירים ...
למחרת- יום שני- חזרנו לשיגרת העבודה והלימודים- רק שעכשיו הייתה גם הלידה הצפויה שתשבור לנו את השגרה.
אז היה שווה? נראה לי שכן... כמו שאמרתי לנתנאל ערב לפני הנסיעה לטנסי כשעוד התלבטנו אם לצאת למחרת או לא- עוד לא היה טיול או שבת שהצטערנו שיצאנו אליהם! וזה כמובן היה נכון גם הפעם. לראות אנשים אחרים, נופים אחרים ובעיקר – שמש חמימה לפני החורף הקר שעוד מצפה לנו כאן.
מיד כשחזרנו מהחופשה ונכנסתי לחודש תשיעי- הזמנו באינטרנט את כל הציוד לתינוקת, הכנתי תיק לבית החולים, נסענו לסיור בבית החולים לוודא איפה נכנסים ולאיזו קומה להגיע (מאז הלידה של אלה שכמעט הסתיימה במכונית- הבנו שכל שניה בלידות הבזק שלי יכולה להיות קריטית ולא רצינו לקחת סיכון!) וזהו- עכשיו נשאר לחכות ולראות מתי ואיך הנסיכה שלנו תחליט להגיח לעולם ואיך נתארגן בטיולים הבאים שלנו עם חמישה בעז"ה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה