לחזות בנועם ה'- הלידה של אחינועם

אחינועם בת ארבעה שבועות היום. כמעט חודש. השבת- שוב יצא לי לספר לאחת השכנות שלנו על הלידה הדרמטית ולמרות שסיפרנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים , בכל פעם שאני מספרת אותו שוב אני מצטמררת. אז בואו נתחיל מהתחלה, בדרך לנס המקסים שלנו ששוכב לו עכשיו בנחת בבגדים ורודים בעריסה.
כדי להתמודד עם החששות והאי וודאות שכרוכים בלידה בחו"ל, מקום זר, רחוק מהמשפחה וכל זה- החלטנו להגיע הכי מוכנים ומאורגנים שאפשר. כל הציוד החדש שהזמנו חיכה בביסמנט. התיק לבית החולים היה ארוז ומוכן. ידענו בדיוק מאיזה צד להיכנס לחדרי הלידה, איפה לחנות ואיזו מעלית לקחת. שלושה ימים לפני הלידה הספקנו להשתתף בסיור במחלקה, לבשל לשבת – למרות שהייתה לי תחושה שאולי כבר אבלה אותה בבית החולים... הזמנו אורחים ללאנץ' בשבת ואמרתי לנתנאל שמקסימום הוא יארח אותם בלעדי...
שבת אחרי הצהרים- אני קוראת קצת בספר של אילה- הכנה רוחנית ללידה ומגיעה לחלק פרקטי ממש בו מציעים לתרגל עוד לפני הלידה את תרגיל ההרפיה הבא לזמן הצירים: לראות מול העיניים את אותיות שם הויה ועם כל ציר לחשוב על אות אחת שיורדת לתוכי ועוזרת לרחם להיפתח ולתינוק להתקדם עוד צעד בדרכו אל העולם. התרגיל הזה מוצא חן בעיני ואני מקווה לזכור אותו בזמן אמת.
בהבדלה כשנתנאל ברך את כולם ותהינו אם התינוקת החדשה תצטרף אלינו השבע אמרתי לו שיש לי תחושה שכן ושאולי אפילו עוד הלילה.
ואכן- בסביבות 3 התעוררתי מכאב חד וירידת מים. הצירים כואבים אבל נשלטים. אני מתפעלת מהעקביות שלהם- כל רבע שעה, ואז כל עשר דקות, מצטמצמים למרוויחים של כל חמש דקות וכשאנחנו יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו זה כבר כל שלוש דקות. אני מתזמנת כמה צירים יש לי לעבור עד הכניסה לבית החולים. אני מצליחה לתרגל את ההרפיה שלמדתי רק לפני כמה שעות: ממש עד הכניסה לחדר הלידה- אני רואה מול עיני עם כל ציר שמגיע את אותיות הויה ומבקשת מה' שיעזור לנשמה שבתוכי לרדת אל העולם. אז עוד לא ידענו עד כמה נחוצה לנו התערבות א-להית במצב המסוכן שבו אחינועם הייתה...
ב4 ועשרים יצאנו מהבית ( אמרנו לדביר שאנחנו הולכים, השארנו את הטלפון על ידו והחרפן חזר לישון ולא נראה מוטרד מדי...) הדרך לבית החולים לקחה שבע דקות . היה מעולה שידענו בדיוק מאין להיכנס והיכן לחנות. נתנאל עוד שאל אותי אם לעצור בכניסה ולהכניס אותי על כסא גלגלים אבל הבטחתי שאני מסוגלת ללכת ואכן- עד לכניסה לחדרי לידה עוד צעדתי . משם- התחלתי להיות מעורפלת וכאובה ונתנאל לקח פיקוד ודיבר שם עם הפקידה בכניסה. שוב- טוב מאוד שהיינו מאורגנים ורשומים שם מראש כי תוך דקות כבר לקחו אותי לחדר ולמרות הכאבים החזקים והקצב המהיר שבו מתקדמות הלידות שלי בדרך כלל גם אני הופתעתי לשמוע שאני כבר בפתיחה תשע!
ואז- התחילה הדרמה.
האחיות הביאו מכשיר אולטרא סאונד נייד וגילו- שניה לפני צירי לחץ- שהתינוקת במצג עכוז!!
האם הרופאה שלי פיספסה את מצג העכוז או שאולי אחינועם התהפכה לה בעשרת הימים שחלפו מהבדיקה האחרונה ועד הלידה ? אי אפשר לדעת. מה שבטוח הוא שאם היו יודעים מראש או אפילו חצי שעה או עשר דקות יותר מוקדם מאשר השלב שבו גילו את זה שהיא הפוכה- הייתי עוברת ניתוח קיסרי, מיותר – מסתבר בדיעבד...
האחיות שנלחצו מאוד לגלות את המצג יוצא הדופן הודיעו לי שאני הולכת לקיסרי חירום.
אני?! ניתוח ?! אחרי שעברתי 4 לידות טבעיות לחלוטין?! פחדתי וכעסתי נורא. זה היה השלב הקשה והמפחיד ביותר בכל הלידה. הכאבים היו חזקים כל כך שלא יכולתי לזוז. העבירו אותי מהאלונקה למיטת חדר הניתוח ומתוך ערפל של כאב ושל פחד יכולתי להבחין שהחדר מלא אנשים- שני גניקולוגים, מרדים, רופא ילדים ועוד כמה אחיות וכולם נראים די לחוצים.
אמריקאים כידוע לא אוהבים למצוא את עצמם במצבים לא צפויים....
דיברו אלי וניסיתי להתרכז כדי להבין את האנגלית. אחת האחיות קראה לי כל הזמן מישל- משום מה ולקח לי זמן להבין שהיא מדברת אלי... נתנאל לא היה שם. עיכבו אותו מחוץ לחדר הניתוח כדי ללבוש בגדים סטריליים ואני רק תהיתי לעצמי בדקות האלה שנדמו לי כמו נצח- מתי הם הולכים לשים לי אפידורל- או שאולי למרבה הזוועה זה כבר מאוחר מדי והם פשוט יחתכו אותי ככה? ואז- מתוך הכאב והבעתה אני שומעת את הרופא אומר במה שלי היה נשמע כמו נימה רגועה לגמרי- "תראי התינוקת כבר כמעט בחוץ. את רוצה לנסות ללדת בלי ניתוח?"
לא האמנתי שהוא אומר את זה , אבל מכיוון שידעתי שזה אפשרי ושבארץ גם מיילדים ככה לא מעט הסכמתי כמובן ורק ליתר ביטחון שאלתי אם יש לו ניסיון בלידות כאלה. הוא אמר שיש לו קצת , לא יותר מדי (לא בטוח שבאמת היה לו ניסיון. אנחנו חושבים שהוא אמר את זה רק כדי להרגיע אותי ואולי גם את עצמו...) – אבל הוא נראה כל כך רגוע ומשרה ביטחון ובכל מקרה- האופציה של ניתוח הפחידה אותי יותר. ואז- תוך ציות להוראות של הרופאה– שלושה צירי לחץ ואחינועם הייתה בחוץ. בוכה בקול חלוש למדי- ועם כמה חבורות כחולות מסביב לצוואר ועל הידיים- בגלל האופן שבו היה צריך לעזור לה לצאת (הן נעלמו כעבור שלושה ימים בערך, אבל עד אז כל פעם שהסתכלתי בהן ונזכרתי בנסיבות שגרמו להן- הצטמררתי...)- אבל בריאה ושלמה לחלוטין עם אפגר מצוין כמו בלידה רגילה!
בראש הדהדו לי הפסוק- "לחזות בנועם ה'"- לכמה רחמים וחסד זכינו בלידה הזו. כל כך בקלות היא הייתה יכולה להסתיים בניתוח (שהיה מיותר מסתבר) – אם אחינועם הייתה שוקלת טיפה יותר (היא נולדה 2 קילו ו690 גרם בסך הכל ועם ראש קטנטן), אם הינו מגיעים טיפה יותר מוקדם או נופלים על רופא\ה עם פחות אומץ או חס וחלילה בנזק לתינוקת- אם היינו מגיעים טיפה יותר מאוחר .
כל – כך בקלות היה יכול להיות לסיפור הזה סוף אחר!
אחר י הלידה עברו עלינו עוד יומיים רגועים ומפנקים במחלקת היולדות- חדר פרטי ומרווח עם טלויזיה, מקלחת ושירותים משלי ואחות + עוזרת אחות שאחראיות לכל מה שאחינועם ואני צריכות- ביות מלא- כלומר- התינוקת איתי בחדר כל הזמן ואת כל הבדיקות ומה שצריך לעשות לה עושים לידי בחדר- תנאים של בית מלון בערך שבארץ כמובן אפשר רק לחלום עליהםחווית לידה ואשפוז שונה לגמרי מהחוויות שלי בארץ. לא ברור לי עכשיו איך אפשר לעבור לידה בארץ באוירת בית החרושת וחוסר היחס האישי אחרי שאני יודעת שאפשר לעבור חוויה כל כך אחרת .
ביום שלישי- 13 בדצמבר- י'ז כסלו – ביום ההולדת ה11 של דביר יצאנו מבית חולים בימונט וחזרנו הבייתה. מתרגלים לחיינו החדשים עם חמישה ילדים.
וביום חמישי- אחרי התלבטויות ודיונים גם עם הילדים – בתנו החמישית נקראה בשם במהלך התפילה של תלמידי המידל סקול ב"עקיבא" (אחד התלמידים של נתנאל מכיתה ח שהוא הגבאי של המנין התרגש מאוד להיות זה שנותן לה את השם) – "אחינועם"- שם שמהדהד בתוכו את המילים "לחזות בנועם ה'" וגם מזכיר את השם "נעמי"- שמה העברי של סבתא זלמה שלי זכרה לברכה. (כמובן שלאמריקאים, גם ליהודים השם הזה נשמע מוזר ולא מוכר. הם לא ממש יודעים איך להגות אותו , אבל זה בסדר. למרות אזרחותה האמריקאית אין לנו כוונה לגדל את אחינועם כאן...)
קהילת סאות'פילד- אוק פארק וקהילת בית ספר "עקיבא" החמה התגלתה בגדולתה- אנשים בישלו לנו , עזרו עם הילדים, הביאו מתנות- הרגשנו כל כך עטופים ומחובקים- כמעט כמו בקהילה שלנו בארץ- ואני באמת יכולתי לנוח ולאזור כוחות להתמודדות האמיתית שמחכה לי בקרוב מאוד (וזה החלק שבו למדינת ישראל בכל זאת יש עדיפות על ארה"ב): חזרה למישרה מלאה בבית הספר שמונה שבועות בלבד אחרי הלידה!! – נקווה שגם החלק הזה שמלחיץ אותי נורא יעבור בשלום ובקלות.
עוד לא חזרתי לבית הכנסת מאז הלידה ועוד לא יצא לנו לארגן אירוע לכבוד הלידה אבל בעז"ה כשיצא לי לברך "הגומל" על הלידה הזו תהיה לי כוונה הכי עמוקה שרק אפשר בכל מילה ומילה-
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".