שבט אדר- החורף החמים ביותר בדטרויט בדורות האחרונים...

ב"ה אני מתחילה לכתוב את קורותינו בחודשיים האחרונים במוצאי שבת ויקרא , אור לב' ניסן. חופשת הלידה שלי בעיצומו של החורף נשכחה Iמזמן. פסח כבר באוויר. בשורת האביב מורגשת כאן במלוא עוצמתה עם ימים חמים , פריחה ולבלוב של כל העצים המתעוררים משנת החורף שלהם ,דשאים שחזרו לצבע ירוק- עז וציפורים חדשות שהיגיעו כנראה מהדרום. אז צריך לשחזר כמה שבועות לאחור ולהתחיל מהנקודה שבה הפסקתי את הבלוג הקודם- חופשת הלידה הקצרה שלי שהסתיימה ב1 לפברואר- ח' שבט. את השבוע האחרון מתוך שבעת השבועות של חופשת הלידה הקצרה בתולדותי ביליתי בחששות ופחדים מהחזרה לעבודה עם תינוקת זעירה כל כך, הנקות סביב השעון ועייפות בלתי אפשרית . איך אני הולכת להיפרד מהתינוקת שלי לכמה שעות מדי יום ? איך תהיה לי בכלל סבלנות לכל הילדים שאני צריכה לעבודה איתם? איך נצליח כולנו לצאת מהבית ביחד ברבע לשמונה בבוקר? הרי עם תינוקת קטנה הכל לוקח כל כך הרבה יותר זמן ... ומה יהיה עם הקור הזה בבוקר ועם השמש שזורחת כמעט בשבע וחצי ? איך אפשר להתחיל את היום במלוא המרץ כשמרגישים כאילו עדיין אמצע הלילה?! אבל הסתבר לי, שהפחד הגדול ביותר לפעמים הוא מהפחד עצמו והמציאות מצידה התגלתה כהרבה פחות נוראית. עינת נריה- שגם היא היתה צריכה לחזור לעבודה מלאה בבית הספר שישה שבועות אחרי לידה עם כל אחד משני ילדיה הראשונים שנולדו בארה"ב אמרה לי שגם היא לא מאמינה שהיא עשתה את זה אז אבל כשהחיים מאלצים אותך אז אין ברירה. פשוט זורמים ומתמודדים. וגם אנחנו איכשהו זרמנו בקלות לתוך השיגרה החדשה. הצלחנו להתארגן ולצאת כולנו בזמן גם בהרכב המשפחתי המורחב. אחינועם ממשיכה להיות מקסימה ולשתף פעולה ונתנאל והילדים שלמדו להסתדר בלעדי בבקרים במהלך חופשת הלידה, פשוט המשיכו בנוהל הרגיל שלהם ואני הייתי צריכה לדאוג רק לעצמי ולאחינועם. זה איפשר לי לישון קצת יותר בבוקר ולקום יחסית בנחת אני חושבת שהנקודות המרכזיות שהקלו עלי את החזרה לעבודה זמן קצר כל כך אחרי הלידה היו – שבאמת נחתי המון בששת השבועות הראשונים. הקפדתי לגמרי על כל מה שאמורים לעשות בתקופת משכב הלידה – ושאף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי. לא עשיתי שום פעילות גופנית מאומצת,לא הרמתי או סחבתי דברים כבדים, כמעט לא בישלתי, בעיקר ישנתי, הנקתי, השתדלתי לאכול טוב ולנוח המון ונראה לי שזה באמת הוכיח את עצמו. אבל הדבר המרכזי עוד יותר היה שאמנם חזרתי לעבודה מישרה מלאה משמונה עד ארבע מחוץ לבית אבל לא נאלצתי להיפרד מאחינועם. מה שקרה הוא שביום הראשון שלי איתה הבאתי אותה לתינוקיה לכמה שעות כדי שהיא תתרגל ולא אהבתי את מה שראיתי שם. התחושה המרכזית שהייתה שזה מחסן ילדים – בלי לו"ז מסודר או תכנים . כל התינוקות שם גם גדולים ממנה בהרבה. בשעתיים שהיא בכל זאת הייתה שם היא ישנה רוב הזמן ואז החלטתי שאני אקח אותה ואביא אותה שוב מחר ולהפתעתי ראיתי שאני מסתדרת מצוין לעבוד כשהיא איתי. למחרת הבאתי אותה שוב לכמה שעות והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להשאיר אותה . היה לי ברור שאם היא תהיה שם אני רק אבזבז זמן בללכת לבקר אותה כל הזמן ולנסות לסדר את זמני ההנקות שלי כך שהם לא יתנו לה בקבוק כל פעם שהיא בוכה (כמו שהיה בשעות הספורות שהיא הייתה שם) והחלטתי שלפחות עד סוף פברואר היא תישאר איתי ואחר כך אם לא תהיה ברירה אני אכניס אותה. ומאז ב"ה היא איתי. פשוט קבעתי עובדות בשטח לעצמי ולתלמידים שלי, שהיא נמצאת איתי בחדר ואם צריך אני מחזיקה אותה עלי כדי שלא תבכה. את ההאכלות וההחלפות שלה אני עושה בדרך כלל כשאין איתי תלמידים בחדר. לשמחתי זה הולך מצוין עד כה, למרות שאחינועם כבר בת שלושה חודשים וערה רוב שעות היום, נראה שכולם התרגלו אליה ורוב התלמידים אפילו רואים בה אטרקציה נחמדה. לתלמידות בקבוצה של המידל סקול אני נותנת להחזיק אותה בזמן השיעור וגם התלמידים מכיתות א-ב שצריכים המון תשומת לב לא מתלוננים ואפילו שואלים עליה בדאגה אם היא לא בחדר נמצאת עם נתנאל במקרה. בנקודה הזו- העובדה שבית ספר עקיבא הוא סוג של "שכונה" ושאף אחד לא לוקח ברצינות רבה מדי את שעות ה"סולם" (ככה קוראים כאן לעבודה פרטנית עם ילדים שהם מעל או מתחת רמת הכיתה) שלי – דווקא משחקת לטובתנו. די ברור לי שבבית ספר רציני ומוקפד יותר זה לא היה עובר ואין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם הפרידה מאחינועם. עכשיו אנחנו רק מקווים שנצליח למשוך ככה כמה שיותר. אולי אפילו עד סוף השנה. מעבר לחיסכון הכספי העצום זה בפירוש הקל עלי מאוד מאוד את החזרה המלאה לעבודה. ומאז – כבר חודשיים שאני מתמודדת מדי יום עם השילוב המאתגר של עבודה ואמהות- שתיהן במישרה מלאה ועם מתן תשומת לב מקבילה לתינוקת המקסימה והיפה שלנו (שהיא סוג של אטרקציה בכל רחבי בית הספר...) וגם לתלמידים שלי שחיכו שאחזור. מה שעוד מקל על הענין הוא שהחורף כאן השנה הוא מהחמים והקלים שמדינת מישיגן ידעה כנראה מאז היווסדה. הטמפרטורות שיכולות לרדת כאן למינוס עשרים ואפילו שלושים צלסיוס- נשארות רוב הזמן די קרוב לאפס ולפעמים מגיעות גם לעשר מעלות. מדי פעם יורד קצת שלג, לא יותר מכמה סנטימטרים בכל פעם ודי מהר הוא נמס. לגמרי לא הרחובות המכוסים בערימות שלג גבוהות והדשאים הלבנים עד סוף פברואר- שחווינו בשנה שעברה. רוב האנשים לא מתלוננים. החורף כאן בדטרויט יכול להיות מדכא במיוחד. הזהירו אותנו קצת אחרי שהגענו שכאן יכול לרדת שלג עד פסח ושנהנה מכל קרן שמש אפשרית בסתיו כי עוד לא מעט לא תהיה כאן שמש להרבה זמן, אבל בניגוד לכל התחזיות וההפחדות הללו- החורף כאן השנה היה רק קצת יותר נורא מהחורף הירושלמי ועם החימום המצוין בכל מקום ממש לא סבלנו. קצת באסה שלא יצא לנו לעשות סקי- כי היו רק סופי שבוע בודדים שהתאימו, אבל זה כבר יהיה בשנה הבאה בחרמון כנראה... למרות הקושי, מבחינות מסוימות שמחתי לחזור לעבודה. אני אוהבת את רוב האנשים שאיתם ולצידם אני עובדת ויש משהו בריא יותר ומנוון פחות ביציאה קבועה מהבית ובאינטרקציות יומיומיות עם אנשים לעומת ישיבה בבית עם עצמי רוב הזמן וסדר יום שמתחיל בקימה ב12 בצהרים... איכשהו למרות הקשיים האוביקטיביים , העובדה שזו לידה חמישית ושזה היה אמצע החורף- לא חוויתי אפילו לרגע תחושה של דיכאון או דכדוך כמו שאני רגילה להרגיש בתקופה שאחרי לידה. מאוד פחדתי מזה. כאילו ציפיתי שזה יקרה. אבל ב"ה רוב הזמן יש לי אנרגיה ומצב רוח יחסית טוב ואפילו סוג של גאווה עצמית שאני מתמודדת עם האתגר הלא פשוט הזה. שבוע אחרי שחזרתי חל ט'ו בשבט. בבית הספר אכלו פירות , למדו סיפורים ושירים על עצים ובבית הכנסת היה אירוע משולב של "סדר ט'ו בשבט" לשתי הקהילות משני חלקי סאות'פילד שאורגן ובוצע על ידי חניכי ומדריכי בני עקיבא משתי הקהילות. היה ערב ממש יפה – מסביב לשולחנות עם פירות משבעת המינים, מסכת וסרטונים על מקומות בארץ שהשמות שלהם קשורים לפירות משבת המינים, מערכון של הקבוצה של דביר (עוד הזדמנות לדביר להופיע על במה....) והופעה של להקת "חבל על הזמן"- המורכבת מחבר'ה מבני עקיבא של סאות'פילד צפון (אנחנו סאות'פילד דרום או "סאות'פרק- כי אנחנו צמודים לשכונת אוק פרק) ושרה שירים כמו – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח בארץ ישראל של אהבה"- של להקת רבע לשבע וכמו "איויה"- של להקת כוורת.... הגעגועים לט'ו בשבט של הארץ לא היו חזקים כל כך ה שנה. אולי כי ידעתי למה לצפות ולמה לא לצפות ואולי כי כבר התרגלתי. למרחק ולכך שהכל כאן כל כך שונה כשמדובר בחגים ובכל זאת, כשנכנסתי לכיתה ב של חנה להוציא את אחד התלמידים שלי היכו בי מילות אחד השירים שהילדים שרו – ואריאציה של תלעם על השיר- "השקדיה פורחת " בהתאמה לילדי התפוצות: "שמש שם זורחת\ השקדיה פורחת \ וכל היהודים חושבים על הפריחה ושרים\ שם בישראל\ ט'ו בשבט בא\ לכל עץ שבגן\ ראש השנה בא \ לכל אילן..."- יצאתי מהכיתה בדמעות. טוב, הורמונים של אחרי לידה כנראה... אבל משהו במוזיקה העליזה ובמילים הפשוטות והנוקבות – "שם בארץ ישראל"- פריחה ושקדיות מול החורף כאן – שהיה עדיין בשיא עוצמתו עם שמיים אפורים ועצים ערומים- שהציף אצלי פתאום את הגעגועים במלוא עוצמתם. נזכרתי בט'ו בשבט שעבר בפילדלפיה. החורף שעבר היה קשה ומושלג במיוחד. אור וירדנה- בנות השירות צילמו וידאו מצחיק למסיבת ט'ו בשבט ב"קוהלת" של נטיעות בשלג . אני זוכרת כמה התגעגעתי אז לארץ ישראל, לשמש, לחום, לפריחה. השנה- כאמור, החורף היה הרבה פחות קשה אבל עדיין קר, אפור ומושלג מדי פעם. איפה פריחה? איפה שמש? ואיזה שקדיות? ! זה נראה כל כך מנותק בשיא החורף כאן בארה"ב ... אבל באופן כללי השנה הגעגועים הרבה פחות חזקים. כנראה בגלל שאנחנו לא מרגישים לבד ובאיזשהו אופן התרגלנו לחיי הפרברים האמריקאים על הטוב והרע שיש בהם. והנה למשל משהו ממש טוב: יש הרבה יותר חופשות מאשר בארץ. אז הייתה חופשה של שבוע בחנוכה- סוף דצמבר, אלא שאז היינו שבועיים אחרי הלידה ולא עשינו הרבה. כפיצוי הייתה לנו חופשת חורף נוספת בסוף פברואר. הרבה תלמידים ומורים טסו לפלורידה, מקסיקו, לוס אנג'לס- או מקומות חמימים אחרים , אנחנו הרחקנו רק עד שיקגו (ארבע וחצי שעות נסיעה) שמזג האוויר בה קר כמו פה, אבל בניגוד לדטרויט ופרבריה – היא עיר תוססת וגדולה שיש בה המוני מוזיאונים, מסעדות (הרבה כשרות) ואטרקציות אחרות שמתאימות למשפחות. כמו בביקור הקודם שלנו בקיץ גם הפעם התארחנו אצל משפחת גלוק המקסימים . מאז הביקור האחרון הבן שלהם אבי התגייס (והצטרף בישראל לבת שלהם יעל שעשתה עליה) ליחידה מובחרת וסודית שאין להם מושג מה היא ומה הוא עושה בה. כמו בפעם שעברה גם עכשיו הכנסת האורחים שלהם הייתה מדהימה . הרגשנו כאילו התארחנו אצל קרובי משפחה והם אפילו עזרו בשבת עם הילדים. הספקנו לבקר בכל יום במוזיאון אחר מבין שלל המוזיאונים ששיקגו מציעה: יום אחד במוזיאון המדע והתעשיה המרתק- עם תערוכות על סופות טורנדו והוריקן, על גוף האדם ועל התפתחות הרכבות והמטוסים. האטרקציה המרכזית שם הייתה שחזור של מכרה פחם אותנטי לגמרי שיורדים אליו במעלית מתכת שמגיעה מתחת לפני האדמה ומרגישים ממש כמו כורי פחם מהמאה הקודמת! למחרת ביקרנו במוזיאון הטבע העצום- דומה מאוד למוזיאון הטבע שיש בוושינגטון- עם תערוכות גדולות של פוחלצים ותרבויות שונות מהעת החדשה והעת העתיקה- מענין אבל גדול מדי ואחרי כמה שעות כבר יש לך תחושת הצפה... בסמוך אליו יש את האקווריום הגדול שאותו לא הספקנו הפעם. השארנו משהו לפעם הבאה... וביום שישי ביקרנו בעוד מוזיאון טבע קטן ומשפחתי שהאטרקציה המרכזית בו היא חממה עם פרחים אקזוטיים ושלל פרפרים צבעוניים ומדהימים ביופיים- צילמנו המון תמונות וזו הייתה החוויה הכי קרובה לפלורידה שהייתה לנו בחופשה הזו... (רוב הפרפרים גדלים בפלורידה ומגיעים למוזיאון כגלמים.בחממה הייתה טמפרטורה של יותר משמונים מעלות פרנהייט כדי שהם ירגישו בנח. קונטרסט מעניין לקור ולשלג שהיו בחוץ והשתקפו מהחלונות.) גם הפעם הספקנו לבקר את דיוויד גז (שהזדקן בחצי שנה מהביקור הארחון שלנו והוא כבר בן תשעים אבל עדיין צלול לגמרי, סיפר לנו קצת זכרונות מבית הספר העברי שהיה להם בפורטלנד אורגון כשהוא היה ילד ) ולחזור למשפחת גלוק לקראת כניסת שבת. בארוחת ערב התארחו אצלם מלבדנו גם האחות של ג'ו ובעלה. היא חזנית בבית כנסת קונסרבטיבי- אישה אינטלגנטית מאוד וכריזמטית והייתה איתם שיחה מענינת מאוד על יחסי אורתודוכסים- רפורמים- קונסרבטיבים ועל היחס של התנועה לישראל ועל קשרים בין יהודים ישראלים לאמריקאים . יש להם זוית מענינית בדיון הזה, כי הבן שלהם נשוי לבחורה ישראלית שהייתה בשיקגו בשליחות והם גרים כרגע בישראל . כמו ג'ו וקת'י גלוק, גם הם שמחים על הבחירה של הבן שלהם לחיות בישראל. הם עצמם מגיעים הרבה לירושלים ואפילו מחזיקים דירה במגדלי הולילנד ומקווים יום אחד להצטרף אל הבן שלהם באופן קבוע. למחרת , בשבת בבוקר, קתי' המקסימה היציעה לי לשמור על הילדים כשהיא חזרה מהמנין המוקדם וכך לראשונה מאז הלידה הייתי עם אחינועם בתפילת שבת בבית הכנסת. ירד קצת שלג בלילה, אבל בסקוקי- שהוא פרבר קצת יותר מאורגן ומבוסס מסאות'פילד- מפנים מיד את השלג , אז כירבלתי את אחינועם הקטנה במנשא בתוך המעיל שלי וצעדתי לבית הכנסת. בסעודת הצהרים התארחו חוץ מאיתנו משפחת אורלי ויעקב אוחנה- זוג שליחים מהכולל הציוני בשיקגו עם הבת התינוקת שלהם. זוג ממש ברמה. שניהם אקדמאים. בערך בני שלושים , שלקחו פסק זמן מהחיים ומהעבודה שלהם (הוא עורך דין והיא משהו בלוגיסטיקה) כדי ללמוד ולהכיר את הקהילות היהודיות בחו"ל. החלפנו קצת חוויות על ההגירה ועל החיים בארה"ב, כרגיל קצת קינאנו בהם שבניגוד אלינו יש להם מקצוע אמיתי לחזור אליו בארץ בניגוד אלינו.. אבל הרגשנו גם יתרון מסוים שאנחנו כבר שנה שניה כאן ושהצלחנו להגיע לארה"ב ואפילו לעבור ממקום למקום בכוחות עצמנו ויש לנו כבר כמה תובנות על החיים כאן אחרי פז"ם של שנה וחצי ... במוצ"ש יצאנו לדרך הארוכה הביתה. ארבע וחצי שעות וכשעוברים לאיזור הזמן של החוף המזרחי (באינדיאנה איפשהו) עוד מפסידים שעה, אבל לקראת 2 בלילה הגענו ולמחרת התחלנו להתארגן לעוד שבוע של שיגרה ועבודה בבית ספר עקיבא. עוד שניה מרץ. ראש חודש אדר היה במהלך החופשה וכשחזרנו פורים כבר היה ממש באוויר- עם הפעלות מיוחדות והחזרות להצגת פורים של כיתה ג שהיו בעיצומן. שבוע לפני פורים, אחרי אינסוף חזרות והמון המון השקעה של נירית - הם העלו את ההצגה שהייתה מדהימה ממש. אם לא הייתי מכירה את הילדים האלה הייתי יכולה לחשוב שהם כולם דוברי עברית ! היה כל כך מרגש לראות אותם שרים ומציגים בעברית שוטפת במשך 40 דקות וממש חיים את סיפור המגילה. אז ההצלחה קשורה קודם כל לטקסט הפשוט והיפה של תלעם אבל הרבה מזה הייתה גם עבודת בימוי מקצועית ביותר של נירית ושל בנות השירות שעזרו לה. יצחק עצמו, לא למד אמנם עברית מההצגה אבל למד ממש יפה את סיפור המגילה ונראה לי שגם בעוד כמה שנים הוא יוכל לדקלם בעל פה את כל הטקסט כולל כל השירים ולא רק את החלק שלו של מרדכי היהודי. הוא ממש התלהב והתרגש בהצגה ובסרט שצילמו אפשר לראות אותו רוקד ושר הכי בקול מכולם... אבל הוא היה ממש חמוד ויש גם תמונות ממש יפות שלו עם הזקן והתלבושת שכמעט לא מזהים אותו בה. בעקבות הצלחת ההצגה של כיתה ג גם דינה, העלתה עם כיתה ו הצגה על פי טקסט של תלעם שהוא סוג של מדרש על סיפור המגילה. הטקסט היה הרבה פחות מוצלח והם גם השקיעו הרבה פחות בחזרות אז זה היה נראה בהתאם (חובבני ביותר כולל פשלות רבות...) אבל גם שם היה נחמד לראות ילדים שממש לא מדברים עברית מציגים ואומרים טקסטים שלמים. דביר שלנו, לעומת זאת, שלא משתתף איתם בדרך כלל בשיעורי עברית (הוא מקבל תגבור באנגלית בזמן הזה) אבל רצה לקחת חלק בהצגה, חיפף מאוד, לא טרח למוד את הטקסט שלו כי הוא יכול לאלתר הרי והיה בסופו של דבר קצת מאכזב בתפקיד המן (שכח שורות שלמות מהתפקיד והיה נראה חסר ביטחון. ממש לא השחקן שאנחנו רגילים לראות. לא לגמרי ברור לי למה הוא התנהג ככה, אבל אני חושבת שהוא לא מרגיש מספיק בנוח עם רוב הילדים בכיתה שלו והוא גם היה קצת מאוכזב שלא נתנו לו תפקיד גדול יותר כנראה, אז הגישה שלו הייתה הכל או כלום. זה היה מוזר כי דווקא בהצגות של בני עקיבא הוא פרח...) – אבל למרות שהם כמעט לא עשו חזרות היה נחמד ומכיוון שלא היה יותר מדי תוכן ואווירה בבית הספר לקראת פורים זה הוסיף קצת לאווירה. לפורים הגענו השנה ישר מהחיים. בתור ירושלמים בשנים האחרונות אנחנו רגילים להגיע לפורים האמיתי אחרי שלושה ימים מקדימים: יום ההתחפשות בבית הספר, תענית אסתר- שנותנת יום חופש להתארגן על משלוחי מנות ואז רק אחרי הפורים הרגיל מגיע פורים גם אלינו. אבל השנה , כאמור, תענית אסתר הייתה יום רגיל לגמרי בבית הספר. בשיעורי עברית לימדנו קצת אוצר מילים לפורים והילדים למדו את סיפור המגילה אבל חוץ מזה זה היה יום רגיל לגמרי. אפילו לא גמרו מוקדם. הגענו הבייתה בארבע כרגיל ובשבע כבר היה צריך להיות בבית הכנסת לקריאת המגילה. נתנאל הלך עם שלושת הגדולים מחופשים כמובן. הייתה קריאה רגילה. שמחה וחנחמדה אבל לא עם אפקטים וכל זה כמו שהיה בפילדלפיה. אני נשארתי עם אורי ואחינועם בבית והלכתי לקריאה המאוחרת (ממש מאוחרת. התחילה ברבע לעשר!!) שמיועדת לא רק לנשים אלא גם לכל מי שחזרו מאוחר מהעבודה. בשביל הרבה יהודים כאן, אפילו דתיים, פורים הוא יום רגיל לחלוטין. את הקריאה, הסעודה וכל זה עושים אחרי העבודה. יש להם יותר מדי ימי חופש לקחת עם כל הימים טובים של גלויות אז הם לא מבזבזים את זה גם על פורים... הקריאה המאוחרת הייתה משמימה ממש! כל כך שונה מהקריאה המאוחרת לנשים על ידי נשים שאנחנו עושות בשכונה. גם כאן, כמו בפילדלפיה, הקהילה שמרנית ופרוביצנאילית מדי מכדי לארגן קריאה של נשים ואני ממש לא במצב של לארגן דברים כאלה השנה, אבל בעז"ה בפורים הבא אני מקווה שוב לחזור ולקחת חלק פעיל בקריאה. זה עושה את פורים למשהו אחר לגמרי!. יום הפורים עצמו היה הרבה יותר טוב מהערב. התחיל בקריאה רגילה שאליה הלכו נתנאל והבנים, כשהם חזרו הבייתה התחילו כבר לחלק את משלוחי המנות שהכנו יום קודם (לא משהו ביתי או מענין או מושקע במיוחד. צלחת עם חטיפים מקוסקו עטופה בפלסטיק נצמד... אבל זה היה משלוח נדיב מאוד יחסית למשלוחים שאנחנו קיבלנו , שחלקם היו עם נושא כלשהו כמו- "גן חיות"- חטיפים שונים בצורת חיות או צבע כתום או משהו חמוד במיוחד- "have a suoper purim" עם משלוח שהכיל- מרק עם קרוטונים ושקדים (soup(- כל המשלוחים אבל היו מאוד צנועים ולא גרנדיוזים או בזבזניים . לפחות בזה הם לא מגזימים... אני הלכתי גם בבוקר לקריאה המאוחרת לנשים שהייתה משמימה וסתמית בדיוק כמו בערב אבל מיד כשחזרתי הלכנו כולנו לבת מצווה של שתי בנות מהכיתה של דביר שההורים שלהם ידידים שלנו. כמו שאפשר להבין על פי שמותיהן הישראלים, הדס ואיילת וגם האח הבכור שלהן אסף- נולדו בישראל להורים אמריקאים, שעלו כל אחד הם לארץ בגיל 18, היכירו באוניברסיטה העברית, התחתנו וגרו בארץ יותר מעשר שנים והתכוונו להישאר. ההורים של איילת והדס מדברים עברית מצוינת כמעט בלי מבטא ומאוד מחוברים להוויה הישראלית, אבל כשאבא שלהם גמר דוקטורט במחשבת ישראל וקיבל פוסט דוק בטורונטו , הם עזבו את הבית שלהם במושב בית זית וקיוו שהם רק נוסעים לשנה שנתיים ויחזרו כשתהיה לו מישרה באוניברסיטה העברית. בסופו של דבר, הוצעה לו מישרה דווקא כאן באוניברסיטת מישיגן וכבר שמונה שנים שהם חזרה בצפון אמריקה. אמנם נוסעים לישראל מתי שרק אפשר. הילדים שלהם עדיין יודעים טוב עברית (זו הסיבה המרכזית שדביר התחבר בהתחלה עם איילת. ככל שהוא השתפר באנגלית הם נהיו פחות בקשר...), אבל הם כבר כל כך מושקעים ושקועים כאן שלא נראה לי שהם יחזרו בשנים הקרובות לארץ ונראה שאותם זה מבאס ומצער לא פחות. בת המצווה בכל אופן הייתה ממש יפה! אהבתי מאוד את הקונספט של בת מצוה בפורים ואם בת המצווה של אלה לא תהיה בשנה מעוברת יש סיכוי שאפילו נאמץ את הרעיון: המסיבה התחילה בקריאת מגילה על ידי שתי הבנות (הבעיה היחידה עם זה הייתה שהן נולדו בכ'ב אדר א והשנה- שלא הייתה שנה מעוברת- הן בכלל לא היו בנות 12 עדיין בפורים. כך שזה היה נחמד כקוריוז אבל לא חסך לי לשמוע קריאת מגילה משמימה על ידי גבר...), אחר כך היו דרשות יפות שלהן ושל ההורים והסבים, ריקודים, מצגת ואוכל טעים . היה ממש צנוע ונעים ושמח מאוד כצפוי כשכולם מסביב מחופשים. המשכנו משם לסעודת פורים "ישיבתית" אצל משפחת סנדרס- השליחים האחרים כאן ב"עקיבא". יום שישי רגיל לגמרי . היה מאכזב כמובן, אבל הבטחתי לילדים שבשנה הבאה בירושלים יהיה להם בערך שבוע לחגוג את פורים. חודש אדר הסתיים עבורי ועבור נתנאל בסוף שבוע חוויתי במיוחד בניו יורק. כמה חודשים קודם נתנאל קיבל הזמנה להשתתף בכנס בישיבה יונברסיטי בנושא אתגרי האורתודוכסיה המודרנית בימינו (כמובן שהגיור נכלל בין האתגרים שצוינו בכנס...)- ההזמנה לא כללה הרצאה שלו. הוא הוזמן רק כשומע ולכן גם לא קיבל טיסות או אירוח. ממש רציתי לנסוע איתו להתאוורר קצת ממישיגן ומבית ספר "עקיבא", אז התחלנו לחשוב איך מממנים טיסות לשנינו ומבלים סופשבוע בניו יורק. בסיועו של הרב בני לאו מ"בית מורשה" הגענו לרב בילט- הרב של בית כנסת יאנג יזרעאל בלודמיר- אחת הערים בלונג אינלנד – פרברים בורגניים של ניו יורק שבהם גרים המוני יהודים, הרבה מהם דתיים לאומיים. הגירסא הקצת יותר עירונית של טינק, אבל עדיין פרבר יפה ופסטורלי. משפחת בילט- הרב של בית הכנסת ואשתו הנחמדה מאוד ארחו אותנו לשבת ותמורת שתי הרצאות שנתנאל העביר בבית הכנסת שלהם גם שילמו לו סכום יפה מאוד (אלף דולר!!!) וכך יכולנו לטוס. עכשיו היה צריך רק לראות מה עושים עם הילדים , אבל גם כאן כל מי שדיברנו איתו שמח לעזור: ג'יימי ואיילת בלומנטל באו לשמור על הילדים בבית ביום חמישי אחרי הצהרים , הביאו אותם לבית הספר ביום שישי ואז לשבת אלה ואורי הלכו לנירית ודביר ויצחק הלכו למשפחת קלאוזנר השכנים שלנו. ביום ראשון אחרי הצהרים ליטל , הבת הגדולה של נירית שמרה על הילדים בבית עד תשע בערב ואז כבר הגעתי. נתנאל חזר מניו יורק רק בשלישי בערב אחרי עוד יומיים של כנסים, הרצאות ופגישות. סוף השבוע שלנו עצמו היה נחמד מאוד אבל קצר מדי, ביום שישי הספקנו לטייל קצת במנהטן וביום ראשון להשתובב עוד קצת בסנטרל פארק אבל בצהרים נתנאל כבר נסע לישיבה יוניבסיטי לכנס ואני הייתי צריכה לתפוס את הטיסה החזרה לדטרויט , כך שלא נשאר הרבה זמן ובכל זאת היה נחמד ומאוורר לנשום עוד קצת את העיר הגדולה ניו יורק לפני שאנחנו חוזרים לארץ. גם ההרצאות של נתנאל בשבת היו מוצלחות ביותר- הרבה אנשים היגיעו להקשיב ושאלו הרבה שאלות. בע"ה התקוה היא שזו הייתה ירית הפתיחה שלו. האמת שבעקבות ההרצאה הזו הוא באמת קיבל ביטחון ואחר כך העביר עוד כמה הרצאות דומות בבתי כנסת באיזור שלנו. חזרנו הבייתה כמעט בערב ראש חודש ניסן. פסח כבר מעבר לפינה ומיד אחריו סוף השנה. די ברור לנו כבר שאנחנו חוזרים הבייתה בקיץ. לפעמים אני לגמרי שלמה עם זה ולפעמים ממש מתחשק לי להישאר כאן עוד, אבל כמו שנראה כרגע זה לא הולך לקרות. החלטנו שלא מתחשק לנו לבזבז עוד שנה מבחינה מקצועית וחוץ מללמד כאן בבית הספר אין לנו אפשרות אחרת להתפרנס. ברור לנו שנצא מכאן עם תחושה מסוימת של חוסר מיצוי , אבל בע"ה נקווה שיהיו עוד הזדמנויות לטייל, לבקר או אולי אפילו לגור כאן שוב לתקופה. בערב פסח כבר הודענו למנהל שלנו רביי קלוגרמן על התוכניות, הוא הבין, לא התפלא (אולי אפילו שמח קצת? אני יודעת שמנתנאל היו מאוד מרוצים אבל ממני לא בטוח. עליתי להם יותר מדי כסף ביחס לעבודה שעשיתי...) וזהו. בכל אופן עכשיו זה רשמי. השנה הראשונה שלנו בדטרויט תהיה גם האחרונה ואנחנו כבר מתחילים להתארגן לשנה הבאה בירושלים.