חגיגות יום העצמאות 2012- 64 שנים למדינת ישראל

יום רביעי בצהרים כאן בארה"ב. בארץ- זוהי בדיוק שעת הדמדומים שבין סופו של יום הזיכרון לתחילתו של יום העצמאות, אבל כאן זהו יום לימודים רגיל כמעט לגמרי. אתמול בערב נסענו לטקס יום הזיכרון של הפדרציה בג'יסיסי של ווסט- בלומפילד. היה מכובד אבל משמים למדי. במתכונת הטקסים שעושים בארץ (אל מלא רחמים, קדיש, הדלקת נרות ושירי נופלים) אבל הרבה פחות מרגש והרבה יותר מאופק. רוב הטקס הוקדש להקראת שמות החללים מהמועצה האיזורית התאומה של קהילת דטרויט- מסתבר שזו נצרת עילית ועמק יזרעאל. רוב שמות הנופלים שהם הקריאו היו שמות של עולים חדשים מרוסיה שגרים בנצרת וכמה שמות של קיבוצניקים אבל זו כמובן אבחנה סוציולוגית שרק לישראלים יש יכולת לעשות... חוץ מהקראת שמות היה "טקס הדלקת נרות" לציון כל אחת ממלחמות ישראל מ1948 ועד ימינו בתוספת "נר התקוה לשלום" בסוף. חוץ מזה הייתה מקהלה מבית ספר "הלל"- המתחרה הליברלי של "עקיבא" ששרה ממש יפה את "מה אברך" והיה גם קצין חמוד מישראל שהשתתף במלחמת לבנון השניה ונשא נאום קצר על הסיפור שלו ועל הקשר בין יהודים לאמריקה לצה"ל וכו'. היה מכובד אבל הרבה פחות נוגע וכואב מטקסי זיכרון בארץ, כצפוי. הקטע הסמלי ביותר מבחינתנו היה כאשר בסיום הטקס מיד לאחר שירת "התקוה" פצח כל הקהל בשירת "הדגל זרוע הכוכבים" (הו סיי קן יו סי- ההמנון האמריקאי- למי שלא מזהה). היינו קצת מופתעים. הרי כל הטקס הזה שרק הסתיים מייצג את המחויבות של יהודי ארה"ב לישראל אז מה הקשר להמנון האמריקאי עכשיו? אבל ככה זה כאן. בכל אירוע רשמי אפילו אם הוא לגמרי פרו- ישראל צריך להיות ברור לכולם שהמחויבות האמיתית היא למדינה המוזהבת שעבור רובם היא המולדת האמיתית וארץ ישראל כמה שלא תהיה חשובה ויקרה – היא בכל זאת אדמת מריבה רחוקה במזרח התיכון. רובם, כמו שהבנו גם בשנה שעברה די יתחלחלו אם הילדים שלהם יקחו את כל החינוך הציוני ברצינות ויתנדבו לצה"ל או יעלו לארץ. בשנה הראשונה שלנו כאן הייתי מאוד שיפוטית. התייחסתי די בזלזול לכל הציונות הזאת שנעצרת כשזה מגיע לדבר האמיתי של התנדבות לצה"ל או עליה. היום, אני מבינה שגם אם ברור לך שישראל היא המקום המיתי והנכון לכל יהודי לגור בו, זה יכול להיות גם לגמרי לא פשוט למי שחי כאן לעשות את השינוי הזה ולוותר על כל כך הרבה כדי להגשים את האידיאל הציוני. הרבה מאוד מהקהל היו ישראלים. אף פעם לא ידעתי שיש באיזור כל כך הרבה ישראלים כי מסתבר שרובם גרים בווסט בלומפילד והם גם חילונים, אבל בהזדמנויות כאלה כנראה שלמרות המרחק חשוב להם הקשר עם הארץ. אחרי הטקס נתנאל והילדים נסעו הביתה ואני נשארתי עם נירית ודורית (חברות ישראליות שלי מבית הספר) לצפות בסרט "מתגעגע לאבא"- של יאיר אלעזר, הבן הצעיר של דוד אלעזר- דדו- רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. סרט מאוד מענין ומרגש, אבל לא מסוחטי הדמעות המטלטלים שרגילים לראות בארץ בימי זיכרון. הרבה יותר מורכב מבחינת התוכן אבל לא קשה מדי מבחינה רגשית, שיתאים גם לאמריקאים העדינים. באופן כללי, הם לא יותר מדי חושפים כאן ילדים לדברים עצובים או קשים. זו הסיבה שעם הילדים של היסודי לא דיברו בכלל על יום השואה או על יום הזיכרון. ליום העצמאות לעומת זאת מתכוננים כבר שבועיים. כל כיתה הייתה אחראית על פרויקט שקשור לגוף או איזור מסוים בארץ, הכינה דגמים ופוסטרים , חלק מהכיתות גם צילמו קליפים וביומיים שלפני יום העצמאות השליחים הצעירים בניצוחם של אביעד וליאת סנדרס ארגנו את כל המוצגים לפני סדר היסטורי והוסיפו תמונות והסברים, כך שביום חמישי בערב כשהורים ואורחים היגיעו למסיבה המרכזית ליום העצמאות עברו דרך המוזיאון בנושא "תולדות הציונות" ויכלו ללמוד ולהתרשם. זה היה באמת יפה מאוד אבל היה אפשר להפיק הרבה יותר מהמוזיאון בעיקר אחרי כל עבודת העיצוב שהשקיעו בו אם היו מעמידים ילדים שגם יסבירו על כל מקום\ איש\ התרחשות. כי ככה אני לא בטוחה כמה אנשים התעמקו והבינו או עצרו לקרוא בעיון את כל מה שהיה כתוב וזה די חבל לאור השקעת הזמן המטורפת שהייתה בפרויקט הזה. מה שעוד חבל זה שבגלל הפרויקט הזה לא הייתה לקטנים שום פעילות ליום הזיכרון או ליום העצמאות- פשוט כלום. אלו היו שני ימי לימוד רגילים לגמרי ולמידל סקול ולתיכון הייתה קצת תוכנית בבוקר. ביום הזיכרון- טקס בסגנון טקסי יום הזיכרון בארץ שהתלמידים העלו ואחריו- הרצאה של החייל שהופיע ערב קודם ואחר כך סרט על חללי צה"ל ונפגעי טרור שהיו עולים מארה"ב ובבוקר יום העצמאות – כיבוד ואחר כך סרט חמוד על ישראל, אבל זהו. לנתנאל היו בימים האלה שיחות מענינות עם התלמידים שלו בשיעורי עברית. ביום הזיכרון הם דנו בשאלה אם כל סיפורי הנופלים, המלחמות והצבא- לא עושים למדינת ישראל יחסי ציבור גרועים ורק מקטינים את הסיכוי שיהודים ירצו לעלות לארץ (כמה תלמידים אמרו שזה בכל מקרה הדימוי ושגם ככה רוב היהודים האמריקאים לא באמת רוצים לחיות בארץ גם בלי יום הזיכרון). הם די הופתעו לשמוע שישראלים מסתכלים בזלזול ובהתנשאות על יהודים אמריקאים המגדירים עצמם ציונים אבל לא עודים את הצעד הבא ועולים לארץ והקטע המדהים היה שלמחרת השיחה הזו אחד התלמידים של נתנאל אמר שהוא לא הפסיק לחשוב על מה שהם דיברו והוא חושב שהישראלים צודקים. זה באמת מעורר זלזול שיש לעם היהודי מדינה עצמאית משלו ואתה בוחר לא לגור בה ולכן הוא חושב עכשיו ברצינות על עליה לארץ!! קטעים כאלה שקורים כאן מדי פעם נותנים הרגשה שכנראה אנחנו באמת עושים כאן משהו ולא רק רודפים אחרי תלמידים כל היום. מסתבר שהשליחות והאחריות שלנו כאן היא הרבה יותר משמעותית ממה שאנחנו מרגישים. חוץ מהתוכנית הסמלית בבית הספר היו ברביעי בערב שני אירועים מקבילים ליום העצמאות: בבית הכנסת שלנו (יאנג יזראל אוף אוקפארק) היה אחרי התפילה אירוע של בני עקיבא לשתי הקהילות בסאות'פילד שהיה נחמד כך שמענו, אבל אנחנו קיבלנו כרטיסים לאירוע של איפ"ק שהתקיים באותו זמן במלון בשכונת נוביי הסמוכה. משום מה חשבנו שיהיה מענין לקחת חלק באירוע עם קהל אחר מהקהל הרגיל של עקיבא ושל יאנג יזראל, אז נתנאל דביר ואני הלכנו לאירוע של איפ"ק שהתגלה לאכזבתנו כמשמים במיוחד וכלל רק נאומים על כמה חשוב שתהיה תמיכה בישראל בקונגרס האמריקאי. הזכירו כמובן שהיום יום העצמאות אבל זה היה רחוק מאוד מחגיגה או משהו דומה. בערב הזה התגעגעתי מאוד לחגיגות יום העצמאות הפשוטות והמרגשות של קיבוץ "ראשית" בשכונה שלנו בירושלים... שבוע העצמאות ב"עקיבא" ננעל באירוע מאוד מרשים ביום חמישי בערב בהשתתפות הרבה הורים , סבים וסבתות וגם כמה משפחות שהילדים שלהם לומדים במוסדות החרדיים כאן אבל היה להם חשוב להשתתף באירוע ליום העצמאות. אז חוץ מהמוזיאון במסדרונות בית הספר היו מתנפחים לילדים, הופעה של זמר חסידי מוכר (יהודה. הוא מקליבלנד. אנחנו לא מכירים אבל מסתבר שהוא היה מאוד פופולרי לפני כמה שנים)- שהפעיל ילדים על הבמה וחילק אטרקציות , קליפ מגניב שהשליחים הצעירים צילמו את הילדים במהלך ההכנות למוזיאון וארוחת ערב חגיגית ומושקעת- עם פאלפלים ופיתות חומוס וטחינה כמובן. השבת- תזריע מצורע- מיד לאחר יום העצמאות השתתפנו בחגיגת בר המצוה של גו'ש קורנבלום. הוא תלמיד של נתנאל בכיתה ז ואני מלמדת את הבן הצעיר שלהם במסגרת "סולם" וזו כנראה הסיבה שהם הזמינו אותנו לארוחת הערב בליל שבת , לקידוש בשבת בבוקר ( שהיה ארוחת צהרים מפוארת ביותר . לגמרי לא "קידוש"...) ואפילו למסיבה שהם עושים לחברי בר המצוה ביום ראשון בבוקר על יאכטה באגם סנט קליר. הם משפחה מאוד מאוד עשירה (אבא שלהם הוא מנתח עמוד שידרה בעל שם ויש לו גם כמה מרפאות בבעלותו) וגם מאוד מרכזית בבית ספר עקיבא (האמא היא יושבת ראש ועד ההורים של בית הספר) ויש להם ארבעה בנים בכיתה ט, ז, ג ו-ב'- כך שהמון אנשים היגיעו לחגוג איתם. היה הרבה יותר מדי מפואר וראוותני לדעתי (גם אם יש לך המון כסף לא חבל להוציא אותו על כמויות אוכל יקר לכל כך הרבה אנשים שלאף אחד מהם לא חסר אוכל בבית?!.....) – אבל הוחמאנו שהזמינו אותנו וגם די נהננו מהאירוע היוקרתי ובעיקר היה נחמד להרגיש ממש חלק מהקהילה . ככל שהשנה מתקרבת לסיומה ואיתה החזרה שלנו הבייתה אני מרגישה שיהיה לי לא מעט למה להתגעגע- הרחובות השקטים והיפים, האווירה הפסטורלית והאנשים שרובם באמת כל כך טובים, מאירי פנים ונחמדים. בניגוד לפילדלפיה אנחנו לגמרי לא מרגישים כאן בודדים. כמעט כל שבת יש לנו אורחים או שמזמינים אותנו , הילדים הולכים הרבה לחברים וחברים באים אליהם- אנחנו לגמרי חלק מהקהילה כאן וזו באמת קהילה מקסימה. זו כנראה הסיבה שכל סופשבוע אחרי התארחויות ואירוחים וטיולים נעימים בא לי להישאר כאן לפחות לעוד שנה ואז מגיע יום שני והעבודה בבית הספר מזכירה לי שאין לנו יותר מדי שנים לבזבז וכדאי לנו לחזור הבייתה ולהמשיך את ההתקדמות המקצועית שלנו במה שאנחנו באמת רוצים לעשות. לא להיתקע כאן חלילה ואז למצוא את עצמנו בגיל ארבעים או חמישים- ממורמרים ומרגישים שבזבזנו את הפוטנציאל. ברור שההחלטה לחזור היא הנכונה ביותר עבורנו אבל עם הקשרים שקשרנו כאן (בעיקר הילדים אבל גם אנחנו קצת) זה יהיה קצת עצוב וללא מעט דברים מקומות ואנשים אנחנו אפילו נתגעגע. אתמול- יום ראשון י'ד אייר- השתתפנו באירוע החותם את אירועי יום העצמאות תשע'ב- הפעם בטמפל שיר שלום- בית כנסת רפורמי בווסט בלומפילד. למרות שהמוסד המארח היה רפורמי היגיעו נציגים של הרבה קבוצות וארגונים ציוניים מדטרויט (חוץ מהקהילה החרדית שהיא הרוב כאן בדטרויט..)- כל החב'רה של בני עקיבא באו כמובן ועוד משפחות מבית הספר . היה אירוע יפה עם מתנפחים, פיצה (כשרה כמובן. אפילו חלב ופת ישראל...) והגרלה של כרטיס טיסה לישראל (הגענו למסקנה שזה השילוש הקדוש שחייב להיות בכל אירוע כאן באמריקה כדי שאנשים יהיו מרוצים- הגרלה, מתנפחים ואוכל בחינם- רצוי פיצה). אמנם גם עם מוזיקה בספירת העומר , אבל כידוע רפורמים לא מקפידים על הרבה הלכות אז לא ממש ציפינו מהם להכיר גם מנהגים והחלטנו שהמאורע מצדיק את ההשתתפות שלנו בכל זאת. לסיום האירוע הייתה צעדת תמיכה בישראל ברחוב הסמוך לבית הכנסת , בסגנון הצעדה במנהטן- עם שלטים בעד ישראל ונגד איראן- רק הרבה יותר קטן כמובן, אבל היו אולי אלף איש שזה יפה מאוד יחסית לגודל הקהילה כאן. לסיום האירוע ניצלנו את מזג האויר היפה – כבר אמצע מאי ורק עכשיו מתחמם ונהיה ממש אביבי לפיקניק קצר על שפת אחד האגמים היפים בווסט בלומפילד (שהיא שכונה יפהפיה. הרבה יותר מסאות'פילד או אוק פארק, אבל גם יקרה וסטייליסטית בהתאם). מזמן לא יצאנו ככה ביום ראשון והיה נחמד ומאוורר. עוד חמישה וחצי שבועות לסיום הלימודים. אנחנו כבר עמוק בארגונים לקראת החזרה הביתה- כרטיסי טיסה, הובלה, עבודות לשנה הבאה. והתחושות- כמו שכתבנו קודם- מעורבות למדי. ברור לנו שזה לא המקום שלנו לתמיד, אבל היה יכול להיות נחמד להישאר עוד קצת בקונסטלציה אחרת מבחינתי ומבחינת נתנאל (כלומר- לא לעבוד ב"עקיבא"...)