יום חמישי, 26 ביולי 2012

"באביב יש חג חביב " (מתוך שיר של תלעם לפסח...)

ראש חודש ניסן- והאביב מורגש כאן במלוא עוזו, זיוו ופריחתו. השבוע האחרון של אדר היה חם בצורה חריגה- שרוולים קצרים וטמפרטורות של 25 מעלות. לכמה ימים היה כאן יותר חם מאשר בפלורידה!! אבל אחרי חמישה ימים כאלה שוב התקרר, כך שהטיול שתכננו לחול המועד פסח לצפון מישיגן יצטרך להידחות לקיץ. אבל בסך הכל יש הרבה ימים יפים ובהירים והילדים מנצלים את מזג האוויר היפה ואת האופניים שהם כבר קיבלו לאפיקומן עוד לפני ליל הסדר ומבלים המון זמן ברכיבה בחוץ. שלא כמו בישראל כאן עובדים ולומדים ממש כמעט עד פסח. ליל הסדר היה בליל שבת ורק ביום חמישי יצאנו לחופש, אז התחלנו עם הנקיונות כבר ביום ראשון ועוד קצת בערבים וביום חמישי מהבוקר עבדנו כולנו כדי לסיים הכל עד בדיקת חמץ וב"ה הצלחנו. כשהלכנו לישון – בשעה ממש סבירה- עוד לפני חצות- השיש כבר היה מכוסה, המוצרים לפסח וכלי הפסח כבר מסודרים בארונות- כל מה שבדרך כלל אנחנו עושים רק בבוקר אחרי ביעור חמץ- עשינו כבר ערב קודם, כדי שיהיה את כל יום שישי לבשל ולנוח לפני ליל הסדר. הצלחנו להגיע ממש בנחת אחרי שכל האוכל היה מוכן וכולנו הספקנו לנוח ולהתלבש ואפילו להצטלם בגדים החדשים. טוב, לא חכמה להגיע בזמן כשהחג נכנס כמעט בשמונה בערב, כאן במישיגן שבה השמש בקיץ שוקעת כל כך מאוחר... את הסדר הראשון שלנו בבית מאז היווסדנו כמשפחה ערכנו יחד עם משפחת תלמיד שגם הם ישראלים שחיים כאן באופן זמני- נירית, שהיא המורה של יצחק והחברה הכי טובה שלי כאן, עם חיים בעלה וחמשת הילדים שלה וזה היה ממש סדר של קיבוץ גלויות- מנהגים ושירים ספרדיים עם המנגינות והשירים שלנו (כולל הטרליום של סבא יצחק שהילדים של נירית קראו לו "טראומה") , עם מערכונים של הילדים שלנו באמצע (לפי תסריט שבנצי שלח לנו) ועם הרבה צחוקים שירה ושמחה עד אחרי 2 בלילה. אפילו התפריט שלנו היה על- עדתי עם מרק עוף וקנידלך לצד דג סלמון ברוטב מרוקאי, מטבוחה ועוף ובשר שהיו ממש סוף הדרך (די פדיחות להתחרות עם נירית בבישולים ...). מצד אחד התגעגענו למשפחות שלנו וללילות הסדר מרובי המשתתפים אצלנו מצד שני, היה דווקא נח לחגוג בבית בסגנון ובקצב שלנו וחשבתי שאולי גם בשנה הבאה הכי טוב שנחגוג בבית שלנו בשנה הבאה ומי שירצה מהמשפחה יצטרף. חול המועד שלנו היה בייתי, נינוח ובעיקר קריר מאוד. למרבה הבאסה אחרי שבועות שלמים של ימים יפים וחמימים פסח היה קר. ביום שלישי בחול המועד אפילו ירד שלג קל !! התוכנית המקורית שלנו הייתה לטייל מיום שני עד חמישי בצפון מישיגן ולחזור רק לערב החג, אבל כשבדקתי את התחזית בערב פסח החלטתי שכדאי להשאיר את הטיול הזה לקיץ, כשמזג האוויר יהיה יותר סימפטי ואפשר יהיה להנות גם משחיה באגמים או לפחות לטייל בחוץ בלי לקפוא. מסתבר שזו הייתה החלטה נכונה ביותר כי משפחת סנדרס שנסעו צפונה בכל זאת הגיעו עד למעבורת אל מקינו אילנד (חמש שעות נסיעה מכאן ...) וחזרו הבייתה כי במזג האוויר הקשה לא הוציאו את המעבורת לאי!! אז במקום להרחיק צפונה יצאנו כל בוקר מהבית לכמה שעות כאן באיזור למקומות שיש גם אפשרות לשהות אין- דור. יום אחד נסענו לפורט יורון (מוזיאון חביב על העיר הזו ועל השיט באגמים הגדולים וחוף מקסים על שפת האגם שהילדים שיחקו בו ושיכשכו קצת במים למרות שהיה נורא קר) , יום אחד לאן ארבור (מוזיאון ילדים ומדע מוצלח ופארק יפה על שפת הנחל מאחורי העיר) ועוד יום אחד במרכז דטרויט (מוזיאון אומנות יפה. יש בסמוך אליו עוד כמה מוזיאונים אבל חלקם סגורים עכשיו בגלל שלעיריה אין תקציב להחזיק אותם. כשמסתובבים במרכז העיר רואים כמה היא הייתה גדולה ומרשימה פעם וכמה היא שוקעת היום. ממש עצוב לראות את זה). בסיכומו של דבר לא היה מסעיר במיוחד אבל גם לא נורא. היה לנו המון זמן משפחתי, הרבה שעות שינה ואפילו האוכל של פסח לא היה נורא כל כך כי הינו הרבה בבית ויכולנו לבשל ולאפות ולא רק לטחון מצות עם שוקולד בדרכים כמו שנאלצנו לעשות בטיול פסח שלנו בשנה שעברה. מחרתיים (יום שני) חוזרים לבית הספר, אבל עד לסוף השנה נותרו רק 43 ימי לימודים (בלי חופשות וסופי שבוע). נקווה שהם יעברו כמה שיותר מהר ובקלות כי האמת היא שהראש שלנו כבר ממש לא כאן. בראשית אוגוסט נחזור לארץ בעז"ה (כן. הפעם זה סופי!) ואנחנו כבר בלחץ, מכל הסידורים והארגונים- לחפש עבודות, לארגן את הבית שלנו לחזרה ,לראות איך מתחילים מחדש מהמקום שבו הפסקנו לפני שנתיים. התחושות מעורבות כי מצד אחד עוד לא מיצינו את החוויה האמריקאית. הילדים כבר ממש שוחים באנגלית ודי טוב להם בבית הספר , כך שמבחינתם שנה נוספת רק תהיה לטובה וכמובן שעוד לא טיילנו מספיק... הבעיה היא שלנתנאל ולי אין ענין להישאר כמורים ב"עקיבא". זה לא משהו שמקדם אותנו למקום שבו אנחנו רוצים למצוא את עצמנו בעוד עשר שנים ומצד שני זו עבודה תובענית שלא משאירה לנו הרבה זמן לדברים שאנחנו באמת רוצים לעשות. התלבטנו קצת (בעיקר נתנאל. אני ממש לא רוצה להישאר שנה נוספת בבית ספר. לא משנה באיזו קונסטלציה. ) והגענו למסקנה שאם נישאר כאן לשנה נוספת יש מצב שנתחרט על זה מאוד די בהתחלה ולא נבין למה עשינו את זה לעצמנו. אז מלחיץ , לא ברור איך נסתדר בארץ מבחינה כלכלית, יש כל מיני פינוקים חומריים שנצטרך לוותר עליהם- אבל בעז"ה יהיה בסדר. הרי החיים האמיתיים שלנו לא נמצאים כאן!!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה