אל האגמים הגדולים- טיול בצפון מישיגן- יוני 2012

יצאנו ביום ראשון מאוחר מן הצפוי- התארגנות של אחרי שבת ואריזות אחרונות שאי אפשר ממש לארגן במוצ"ש כששבת יוצאת כמעט בעשר וחצי בלילה... אחרי שבועיים חמימים ונעימים התעוררנו לבוקר גשום וקריר אבל ידענו שכאן במישיגן גשם בבוקר יכול להתחלף תוך כמה שעות לחום אימים או למזג אוויר אביבי ביותר כך שהיינו אופטימיים. לקראת שלוש יצאנו כולנו ברכב העמוס שלנו בדרכנו צפונה לכיוון מקינו איילנד והאפר פנינסולה- חצי היבשת העליונה של מדינת מישיגן השוכנת לחופי האגמים הגדולים של צפון אמריקה. בכל הטיולים הקודמים שלנו הסתדרנו רק עם גי'פיאס והייתה לנו די בעיה לשנות מסלולים או מקומות תוך כדי כי לא היה לנו ממש מושג איפה אנחנו נוסעים. הפעם התארגנו כמו שצריך עם מפות ולקראת שש בערב החלטנו לעצור בספונטניות לארוחת ערב על שפת אחד האגמים הקטנים שבדרך. לא אגם ממש קטן – כמעט בגודל של הכנרת אנחנו חושבים, אבל ביחס לאגמים העצומים שנמצאים צפונה ממנו הוא כמעט שלולית... – מזג האוויר הסגרירי התחלף לשמש אביבית נעימה ביותר - ואחרי ארוחת ערב חביבה והתאווררות בדשא הגדול שעל שפת האגם המשכנו צפונה. לקראת תשע בערב הגענו למוטל במקינו סיטי- העיר הצפונית ביותר שבקצה הפנינוסלה( חצי אי) התחתונה של מישיגן. למחרת יצאנו מהמוטל לכיוון מעגן המעבורות (תראו איך גם אצל אמריקאים מנסים לעבוד על תיירים: במוטל אתה מקבל קופון הנחה למעבורת של אחת החברות ואומרים לך שהמעבורות של כל החברות עולות אותו דבר. בירור קצר באינטרנט העלה שיש שלוש חברות שונות ובאחת מהן יש דיל למשפחות שיוצא זול בעשרים דולר מאשר עם קופון ההנחה לכאורה... ממש שמחנו שלא יצאנו פראיירים!) בדרכנו למקינו איילנד .במעבורת יש שלוש קומות ומקום למאה אנשים בערך. התיישבנו בקומה העליונה הפתוחה אבל הרוח החזקה והקפואה הורידה אותי עם אחינועם ואלה למטה די מהר. גם שם היה קר למדי, כך שיכולתי רק לדמיין כמה קר במקום הזה בחורף ואפילו באביב (כשרצינו לנסוע לאיזור הזה בפסח ויתרנו כשהתברר לנו שהטמפרטורות שם יהיו קרובות לאפס ובסוף אפילו היה קצת שלג...) אחרי עשרים דקות של הפלגה הגענו לאי. אחת האטרקציות במקום הזה היא שאין בו תנועת כלי רכב וההתניידות נעשית ברגל, באופניים, ברכיבה על סוס או בישיבה בכרכרות בגדלים שונים שמובלות על ידי סוסים. אנחנו בחרנו בדרך הרגלית. צעדנו בשבילים המסודרים והמשולטים בין כמה נקודות תצפית יפות ואחר הצהרים כשהטפטופים הפכו לגשם של ממש הגענו אל מבצר מקינו. מה שלמדנו מהסיור באי ובמבצר הוא שלמרות העבודה שרשמית מדינת מישיגן הייתה חלק מארה"ב כמעט עם הקמתה, האנגלים עדיין שלטו בו בפועל עד 1815 ורק אחרי עוד כמה קרבות ביניהם לבין הצבא האמריקאי הם יצאו משם סופית. כדי לוודא שהאנגלים או הצרפתים מקנדה לא יחזרו לתפוס את האי האמריקאים הקימו בו בסיס צבאי שהתקיים באי עד סוף המאה ה19 והחיילים ששרתו במבצר הם גיבורי התוכנית לילדים שאפשר לראות היום כשמבקרים שם. התוכנית מונחית על יד שלושה שחקנים בלבוש של חיילים אמריקאים מהמאה ה19 עם כלי נשק אמיתיים מאותה תקופה וכוללת הסברים ותצוגה של כלי הנשק שלהם (כולל ירי דמה ברובים ובתותח שעושה רעש ממש כמו הדבר האמיתי!!). חוץ מזה יש סיור היסטורי על המלחמות שעברו על האי ומוזיאון פעיל שבו הילדים יכולים להתחפש ולשחק משחקים מאותה תקופה . כמו במקומות דומים אחרים שבהם היינו (בפילדלפיה, באיזור בוסטון, בויליאמסבורג וירג'יניה) האמריקאים מאוד מוצלחים בתוכניות מהסוג הזה וכולנו מאורי ועד נתנאל ואני ממש נהננו ולמדנו שם. בחמש וחצי תפסנו את המעבורת חזרה לעיר. ברגע שנכנסנו חזרה לרכב הטפטופים הפכו לגשם סוחף ומטורף. את גשר מקינו המדהים (כמעט עשר דקות של נסיעה על גשר שעובר מעל מפגש אגם יורון ממזרח ואגם מישיגן ממערב) חצינו בתוך ענן של גשם וערפל בתקוה שבדרכנו חזרה דרומה תהיה לנו הזדמנות לראות ולמלם את הגשר כמו שצריך. עלינו צפונה אל הפנניסולה העליונה של מדינת מישיגן ודי מהר הבנו שהגענו לעולם אחר . כבישים שוממים, ללא שום חנויות גדולות או תחנות דלק בצידיהם וגם בלי ביותר מדי בתים למרות שאנחנו על אחד הכבישים הראשיים באיזור. רק המון יערות מסביב והגשם שלא מפסיק. אחרי שעתיים אנחנו מגיעים לעיירה קטנה שנקראת פרדייס ומתמקמים לשינה במוטל כמעט ריק . למחרת גילינו שגם לקנות אוכל לא פשוט כאן. במכולת היחידה שהייתה בעיירה הזו הדברים הכשרים היחידים שמצאנו היו חטיפים למיניהם. מזל שהבאנו קצת אוכל אמיתי מהבית. למחרת- יום שלישי, עדיין גשום ולכן אנחנו מחליטים להפוך את התוכנית שלנו ובמקום להתחיל במסלול לנסוע אל חוות הדובים של משפחת אוסוולד בסמוך לעיירה בשם ניוברי. האטרקציה התיירותית הזו התגלתה כמשהו דווקא ממש נחמד ולא מצועצע : בתוך חלקת יער על שפת אגמון פרטי – שלושת הדורות במשפחת אוסוולד (הסבא שהקים את העסק, הבן שלו- גבר בשנות הארבעים שמנהל היום את העסק בפועל והבן שלו בגיל העשרה שעוזר לו) מגדלים שלושים דובים שחורים שנמצאו כגורים פצועים או נטושים בכל רחבי ארצות הברית והובאו לחוה שלהם על ידי רשות שמורות הטבע. הסתובבנו שם בין האיזורים המגודרים כשמדי פעם יוצא דב גדול מבין העצים או מטפס עליהם ונותן לנו הזדמנות להסתכל עליו ממש מקרוב. לסיום אפילו הצטלמנו עם אחד הדובונים החמודים – כשמיסטר אוסוולד העסיק אותו בקורנפלקס צבעוני מתוק כדי שיהיה עסוק בלעיסה ולא ינסה לנשוך אותנו... בינתיים כצפוי מזג האוויר התבהר והתחמם וכשנסענו משם אל שמורת מפלי הטווקומן (Tahquamenon Falls ) –אחד הנהרות הגדולים ביותר ממזרח למיסיסיפי. מפלים באמת מרשימים וכמו שלמדנו כבר במקומות אחרים בארה"ב המסלול היפה הולך לצד הנהר אבל הוא נגיש ביותר גם לנכים או במקרה שלנו גם לעגלת תינוק . בילינו בשני חלקי השמורה (המפלים העליונים והמפלים התחתונים- שני החלקים ממש יפים) כמעט עד שמונה בערב , כולל בישול ארוחת ערב על האמגזית שלנו ומשם המשכנו עוד מערבה אל מערבה לכיוון עירה בשם מיניסינג, במרחק שעתיים נסיעה משמורת המפלים. הנסיעה התארכה וכבר היה די מאוחר אז החלטנו בספונטניות לעצור במוטל קטן בדרך (fox river motel ) וההחלטה התגלתה כמשתלמת ביותר כי בניגוד למוטלים באתרי תיירות פופולרים, שם באמצע הדרך קיבלנו במחיר של שישים דולר חדר ענק כולל מטבח עם מקרר, גז, פינת אוכל וכו' וזה היה ממש נח להתארגן ככה לארוחת בוקר. למחרת יום רביעי- לקראת 12 בצהרים הגענו ליעדנו- שמורת הטבע פיקטרס רוקס (סלעי התמונות או הסלעים המצוירים) שעל שפת אגם סופיריור- העמוק והצפוני מבין האגמים הגדולים. בשמורה יש מגוון מסלולי הליכה משפחתיים חביבים שמביאים אותך למפלים יפים שיורדים אל האגם- די דומה למסלולים שעשינו באפ סטייט ניו יורק. עשינו שניים מהמסלולים, ביקרנו בנקודת התצפית המפורסמת שם שנקראת- הטירה- כי המים פיסלו שם בסלע החול צורה שמזכירה ארמון או טירה ואז ירדנו אל החוף ובילינו בערך שעתיים באגם. אגם סופיריור הוא כאמור העמוק ביותר מבין האגמים הגדולים וכלן גם הקר מביניהם אבל מזג האוויר באותו יום היה פשוט לוהט – יותר משלושים מעלות כך שממש נהנו מהקרירות הזו, הילדים שיחקו בחול והשתוללו במים והיה באמת כיף. לקראת ערב התחלנו לחזור מזרחה- עוברים בדרך בעוד כמה נקודות תצפית יפות לאורך האגם אבל גם נאלצים לוותר על כמה מהם בגלל התקפת יתושים וזבובים נוראה שהייתה שם באותו יום- כמו שהסביר לנו אחד הפקחים בגלל השילוב של הגשמים ביום שלפני כן עם החום הפתאומי ועם רוח בכיוון שלנו. זה היה קצת מגעיל הקטע עם היתושים אבל חוץ מזה האיזור ממש מקסים ומומלץ למרות הנסיעה הארוכה. כעבור שלוש שעות נסיעה בערך – הגענו דרך הכביש הנוסע לאורך אגם מישיגן אל העיר סט אגנוס בקצה הפנינוסלה העליונה- ממש מצידו השני של גשר מקינו. אחרי נסיעה ארוכה בכבישים שוממים חזרנו פתאום אל הציויליזציה ואל אמריקה המוכרת לנו- חנויות של מקדולנד, תחנות דלק מלונות וסופרים פתוחים באמצע הלילה . מצאנו מלון נחמד והתמקמנו לשנת לילה (כבר היה 11 וחצי אבל השמש במישיגן בקיץ שוקעת כמעט בעשר וחצי כך שלא הרגשנו שכל כך מאוחר ורוב הדרך הארוכה נסענו באור). למחרת- יום חמישי - שוב חצינו את גשר מקינו במזג אוויר סגרירי ומטפטף למדי אבל בהמשך התבהר ומזג האויר הפך ממש נעים ושמשי. ביקרנו במישלמקינה הקולוניאלית- עוד אחד מהאתרים שיש בהם סוג של מוזיאון חי עם חיילים אנגלים וסוחרי פרוות אנגלים וצרפתים שחיו בישוב הזה בתקופה שקדמה לעצמאות ארצות הברית. היה ממש מוצלח שם גם כי הילדים ממש התענינו וגם כי השחקנים הנחמדים שם שיתפו איתם פעולה והיתה להם סבלנות לכל השאלות שלהם.... המשכנו משם למגדלור הסמוך שבו מסבירים על תנועת הספינות באגמים הגדולים שבראשית המאה העשרים היגיעה למימדים עצומים – מספר הספינות שעברו בשנה בנמל שיקגו שעל שפת אגם מישיגן היגיע למספר הספינות מאירופה שהיגיעו לנמל ניו יורק!! זו הסיבה שבעידן של טרום הג'יפיאס וכדו' הייתה למגדלורים הרבים שעל שפת האגמים חשיבות גדולה. סימנו את הטיול שלנו בארוחת ערב ושכשוך רגליים בפארק מישלמקינה ההיסטורית שעל שפת אגם מישיגן ומשם ירדנו חזרה דרומה – נסיעה של ארבע וחצי שעות הביתה לסאות'פילד. הגענו כמעט בחצות. ויתרנו בסופו של דבר על טראוורס סיטי שבצפון מערב הפנינסולה התחתונה כדי לישון בבית ביום חמישי ומזל שעשינו את זה כי כל יום שישי הוקדש לכביסות, פריקות וקניות . גם ככה נכנסנו די בלחץ לשבת אפילו שהיא נכנסה אחרי שמונה בערב... בסופו של דבר ממש נהננו בטיול למרות שהוא התחיל לא משהו – עם יותר מדי ריבים עם הילדים – לוקח להם זמן להיכנס לטיול , להסתדר יותר טוב אחד עם השני ולהשתחרר מהתלות שלהם בטלויזיות ובמחשבים, אבל בסופו של דבר הם נהנים ואפילו קצת מצטערים לחזור הביתה . אני לא בטוחה שאחינועם נהנתה כל כך. היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות והיו כמה קטעים שהיא צרחה בנסיעה או לא הצליחה להרדם בגלל הלו"ז שהשתנה , אבל בהתחשב בעובדה שהיא תינוקת בת חצי שנה היא התנהגה ממש יפה והוכיחה לנו שזה אפשרי לגמרי לעשות טיולים כמו שעשינו בשנה שעברה גם עם יצור קטן נוסף שתופס לא מעט נפח ומקום ברכב ובלו"ז. למרות החששות ההונדה הישנה שלנו סחבה יפה את כל הציוד שהעמסנו לתוכה והתמודדה בכבוד עם הנסיעה הארוכה. חזרנו עם מסקנות ותובנות שיעזרו לנו לעשות את הטיול הגדול הבא שלנו, אחרי שנגמור לארוז ונשלח את רוב הציוד במכולה לארץ- מוצלח אפילו יותר, בעזרת ה'....