יום העצמאות המאתיים שלושים ושש של ארצות הברית - 4 ביולי 2012

ליל הרביעי ביולי עכשיו (כלומר- מוצאי יום העצמאות המאתיים שלושים ושש של ארצות הברית של אמריקה). כבר יותר משעה יש "הפגזות" של זיקוקים. נשמע משהו רציני ביותר. נתנאל והילדים הלכו עם ג'ייסון לצפות (ג'יסון הוא בחור מוגבל שעובד כמנקה בבית ספר עקיבא . נתנאל התחבר איתו קצת ובשבוע שעבר כשארחנו אותו לארוחת ערב הוא היציע לנתנאל שנצטרף אליו למופע הזיקוקים המרכזי בשכונת הנטינגטון וודס) ואני נשארתי בבית עם אורי ואחינועם שכבר הלכו לישון. היה יום מתיש ועמוס שהתחיל בצהרים בארוחת ברביקיו אצל משפחת קורנבלום החמודים שהזכירה לי ארוחות יום העצמאות בארץ , רק בלי כל ההתרגשות והפאתוס שאופף את היום הזה בארץ. באמריקה החופש- החירות הלאומית והאישית היא מצרך שהוא כמו אוויר - יש לך ממנו כל הזמן והוא כל כך מובן מאליו. לא משהו שאתה חושב שצריך להתפלל כדי להודות עליו או להילחם עבורו. חירות מוחלטת ומובנת כל כך מאליה שכנראה לא תהיה לנו בישראל אף פעם. כשנכנסנו שאלתי אם זה יום שאומרים חג שמח ומרטין קורנבלום אמר לי – "כן למה לא, אפשר להגיד chag shameyach. זה ה' באייר שלנו כאן היום" ואז נזכר בשירי יום העצמאות מבית הספר שלו בניו יורק ובדק אם אנחנו מכירים אותם (ה' באייר יום יקר- משהו כזה), אבל מסתבר שאלו שירי יום העצמאות של אמריקאים... מרטין קורנבלום – שיודע להכין אחלה בשר על האש- הוא בעיקר רופא רציני ביותר ושותף ברשת מרפאות של עמוד השדרה וכתוצאה מכך גם אחד האנשים הכי אמידים בקהילה כאן, אבל ממש אי אפשר לראות את זה עליו או על המשפחה שלו. הבר מצוה הסופר גרנדיוזית שהם עשו לבן שלהם הייתה מסתבר די חריגה ובסך הכל הם אנשים מאוד פשוטים וצנועים והיה באמת נחמד וגם ממש טעים! לחגוג איתם. משם הלכנו לקולנוע עם גיי'מי, איילת , אמא של ג'יימי, שבתאי וטוהר הירשברג וגם ג'וש קורנבלום שהצטרף אלינו בספונטניות. הבנים הלכו לראות את ספיידרמן 3 שיצא לאקרנים רק יום קודם לכן- הם כל כך התרגשו והתכוננו לזה! ואלה ואני עם אחינועם הלכנו לראות את brave- סרט מצויר לילדים לכאורה שהתגלה להפתעתי כסיפור ממש מענין על יחסי אמהות ובנות ועל התבגרות נשית- כבר היו לי כמה רעיונות מה לעשות איתו בסדנאות בת מצוה... (בניגוד לישראל כאן אף אחד לא אומר כלום כשנכנסים עם תינוק לקולנוע. "it's a free country ""- כמו שאומרים כאן כל הזמן וכל עוד התינוק לא מפריע זכותך להיכנס איתו. אחינועם כרגיל זרמה ואולי אפילו נהנתה בעצמה מהסרט... ) זו הייתה דרך הרבה יותר עממית ומשפחתית לחגוג את יום העצמאות האמריקאי. לא במרכז העיר עם ציורי פנים של דגלים, שירים פטריוטים ומוזיאון חי מתקופת המהפכה כמו שהיה בשנה שעברה בפילדלפיה, אבל בכל זאת היה חגיגי ונחמד. מזל טוב לך אמריקה ותודה על שנתיים מרתקות שבילינו כאן! המכולה שאנחנו שולחים לארץ מחר עומדת בחוץ מועמסת בציוד שלנו ושל משפחת סנדרס כבר מיום שני. היה כל כך הרבה ציוד שלא האמנו שהכל יכנס, אבל הבחור שהבאנו לארוז את המכולה עצמה היה סופר מקצועי ואירגן את הכל תוך ניצול מקסימילי של המקום. ברמה כזו שהסתבר לנו שרק שני שליש מכולה מלאה!!. מצד אחד זו הייתה הקלה אבל זה גם היה די מעצבן לאור המחיר האסטרונומי שהמשלוח הזה עולה לנו. השתתפות של משפחה נוספת הייתה ממש עוזרת. מה שהתחלנו לעשות בכל אופן זה לחשוב על כל מה שעוד היינו רוצים לקחת ולהתחיל בסבב קניות בלתי פוסק . בין השאר החלטנו לקנות מיטה ומזרונים לחדר השינה ואחרי סבב בכמה חנויות מצאנו אתר שבו הייתה ההצעה האטרקטיבית ביותר ומספיק מזרונים כדי שנוכל לקחת על המקום. כשהגענו לשם הסתבר לנו שזו חנות מפעל של בית חרושת למזרונים בבעלות של משפחה ערבית. הם גרים כמובן בדירבון- אחת הערים הסמוכות שיש בה קהילה מוסלמית בין הגדולות בארה"ב. המוכרים שעזרו לנו בחנות היו משכם ומירושלים במקור אבל כבר הרבה שנים שהם כאן באמריקה. אחד מהם דיבר איתנו בעברית שוטפת . היה קצת מוזר. מצד אחד אני חושבת שגם הם וגם אנחנו מרגישים תחושה של בית כשהם פוגשים מישהו מהמזרח תיכון פתאום באמריקה. עם כל ההבדלים העצומים בינינו יש גם המון דמיון. מצד שני אני בטוחה שגם להם וגם לנו עוברת בראש השאלה באילו נסיבות הינו נפגשים בארץ. במחסום? כשהם רוצים להיכנס לעבוד בישראל ואנחנו באותו מחסום כחיילי מילואים או משפחה של מתנחלים ? בירושלים- מביטים באיבה או בפחד אחד בשני? בכל אופן בטח שלא עושים עסקים אחד עם השני וחבל. כי הם היו אחלה. היציעו מחיר ושירות מצוין ואפילו העמיסו לנו שתי מיטות ושני מזרונים בתוך הואן וחלק קשרו על הגג כדי שלא נצטרך לחכות להובלה. היה מפגש מענין ביותר ומעורר מחשבות. אז הוספנו עוד שתי מיטות לחדר שינה, הכנסנו את המיטות של הילדים , עוד כמה ארגזי ציוד שלנו ועוד כמה ארגזים של אנשים ששולחים ציוד לילדים שלהם בארץ, קצת ציוד של משפחה אחת מאן ארבור ועדיין נשאר מקום!! מסקנות מרכזית שלנו מהסיפור הזה: 1. חברות השילוח בדרך כלל יעריכו את כמות הציוד שלך ביותר מה שיש באמת. 2. גם אם מעמיסים את המכולה לבד ואל דרך חברה חשוב מאוד להביא איש מקצוע שיארגן את הדברים בפנים 3. והכי חשוב: גם אם זה כרוך בתוספת תשלום שווה להשאיר את המכולה ליומיים שלושה כדי שאם יש מקום אפשר יהיה לנצל אותו להוסיף עוד דברים שלא חשבתם שיכנסו או למצוא עוד אנשים שישלחו ציוד וישתתפו בעלות העצומה של הקונטיינר הזה! בכל אופן מחר בצהרים כשהמכולה תצא לדרכו השבוע המטורף הזה יהיה מאחורינו. הבית נשאר ריק למדי . מזרונים , כסאות , שולחן אוכל, קצת צעצועים וספרים ומינימום כלי מטבח. רק דברים שנוכל להכניס איתנו למזוודות שניקח בטיסה או שאנחנו מתכוונים להשאיר כאן . לא הכי נח לחיות ככה אבל מוכיח מצד שני שיש לנו בדרך כלל הרבה יותר מה שחיוני לחיים. בכל אופן זה לא כזה כיף ככה ומזל שבשבוע הבא נצא לטיול של שבועיים לפחות עם אופציה לשלושה. החלטנו לצאת לטיול רק אחרי י'ז בתמוז , כדי לנצל את תשעת הימים שבהם לא יהיה שום דבר לעשות כאן לנסיעה חזרה הבייתה מהטיול במערב.