שלום ושנה טובה לכל ידידינו ומשפחתנו!
למי מכם שעדיין לא יודע, הגענו לפילדלפיה לפני כמעט שלשה שבועות.
אני עומד להתחיל תכנית של פוסט ד"ר באונ' פנסילבניה (UPENN) ושלומית התחילה כבר בעבודתה כשליחת סוכנות: מורה בשני בתי ספר.
ב"ה התחלנו ברגל ימין. אנו מתגוררים בדירה קטנה למדי (בהשוואה לטירות שיש כאן... וגם בהשוואה לבית הלא גדול שלנו בי-ם. פשוט השכירות כאן מאוד גבוהה). עוד סיבה להעריך את ארץ ישראל...
יש כאן קהילה יהודית גדולה ומסבירת פנים. לפי מה שהבנו, אז למעלה ממחצית מחברי בית הכנסת הם רופאים. השאר כמובן הם עו"ד, אנשי עסקים וכדו'.
שלומית מתמודדת עם הוראה בחו"ל: הוראת עברית המתבררת כמקצוע קשה ללמד ומנטליות שונה. לדוגמא: כל דבר שנראה לתלמידים מוזר (כמו העובדה ששלומית אמרה לתלמידות שלה שבא"י בנות אומרות "שלא עשני שפחה" ולא "שלא עשני עבד") , ההורים שלהם מתקשרים למנהל והוא מדבר עם שלומית. ככה זה כשהורים משלמים יותר מ 10,000$ בשנה לבי"ס. כולם עובדים אצלם. הצד החיובי הוא שהמשמעת הרבה יותר טובה מישראל, אם כי תלמידים תמיד נשארים תלמידים, וגם הכיתות הרבה (!) פחות צפופות.
גם ארבעת הילדים שלנו לומדים באותו בי"ס. יש שם מסגרות מהגן המוקדם (3) עד התיכון. המנטליות השונה מתבררת גם בהיבט הארגוני. לדוגמא: כדי לחסוך זמן, ההורים אינם חונים ומביאים את ילדיהם מהגן. כל המכוניות עומדות בתור ועוברות אט אט בפתח הגן, כאשר בהגיע תורך הגננת מכניסה לך את הילד לתוך האוטו.
בכלל האמריקאים כאן הרבה יותר מסודרים ומאורגנים. הכל מתוקתק. אבל מצד שני הם נראים כיותר מרובעים.
זאת בשונה כמובן מהיהודים. אמנם היהודים כאן בפילדלפיה אימצו את הנורמות הכלליות, אבל כאשר יצאנו לגיחה (של שלושה ימים. היה גדול!) לניו יורק, וקנינו בסופר של יהודים, נזכרנו במנטליות היהודית-ישראלית של הבלגן והדחיפות. אמנם התופעה של לשים עגלה בתור בסופר עם שני חלב ולמלא אותה אט אט תוך כדי סיבובים הלוך ושוב לא התגלתה כאן, אבל המנטליות היהודית הקלאסית הכתה בנו בשהותנו בשבת בברוקלין ניו-יורק.
אכן כמו באגדות, חלקים של ברוקלין, כמו פלטבוש שבה שהינו בשבת, נראת כמו בני ברק, או לכל הפחות כמו בקרית מנחם בירושלים. אין כמעט מכוניות בכבישים, יהודים דתיים מסתובבים בין בתי הכנסת. ואגב, בית הכנסת שבו התפללנו דומה להפליא לבית הכנסת בבית גמליאל בו גדלתי. הכוונה היא שהוא דומה לבית הכנסת בבית גמליאל לפני 30 שנה... הוא מאוכלס ברובו ביהודים מבוגרים ולכן המנטליות המזרח אירופאית שולטת בו.
ואגב בתי כנסת: עוד לא הצלחתי להפנים את העובדה שבהרבה בתי כנסת (כמו זה שאנו מתפללים כאן בפילי' וזה שהתפללנו בו בבורקלין, יש בחזית בימת ארון הקודש שני דגלים: ישראלי ואמריקאי. מי אמר שיש הפרדת דת ממדינה בארה"ב?
עם הגיענו לכאן, נתקפנו בקדחת סידורים. כך לדוגמא היינו צריכים לרהט בית שלם אז שלחנו לרשימת המייל של הקהילה כאן בקשות לריהוט. ואכן, הנצחנו ואיששנו את המנטליות של הישראלים השנוררים. עוד לא הגיעו וכבר מתחילים לבקש נדבות. מצד שני, חבל להשקיע בריהוט ישן אם אנו עומדים עוד מעט לשוב ארצה?
אמנם עכשיו קשה לדמיין כיצד נשאר פה יותר משנה, אבל כשאנו מביטים סביב אנו רואים לא מעט ישראלים לשעבר שנמצאים כאן המון שנים. כשאתה פוגש אחד כזה ושואל כמה זמן אתם פה, אז כמעט כולם עונים: הרבה יותר מידי, אך במקביל הם לא מגלים כל סימנים להתקפל ולחזור ארצה.
אין ספק שמי שהצליח חי כאן טוב. לפחות באיזור שבו אנו גרים, שהוא פרבר של פילדלפיה, רמת החיים כאן מאוד גבוהה. הבתים ענקיים (טירות כבר אמרנו), מכוניות גדולות וכדו'. בכלל באמריקה כנראה שהכל מאוד גדול. בימים הראשונים היינו ממש בהלם תרבותי מהגודל של הכל. העצים ענקיים, הבתים גדולים, המכוניות, הכבישים. נדמה לי שאפילו בחניות של הסופר יש יותר רווח לכל מכונית. ואכן בימים הראשונים נורא התפעלנו מכל דבר. הסתובבנו כמוכי הלם. שלומית נורא התלהבה מהעצים ומהירוק וגם כמובן מהסנאים שמסתובבים פה חופשי. לפעמים, אפילו כשנוסעים לבית ספר, מרגישים כאילו אנו חיים בתוך יער בטבע. אני, לבושתי, התפעלתי יותר מהמכוניות. קודם כל כמעט כולם נוסעים עם מיני ואנים. המון דגמים שאין אותם בכלל בארץ. המכוניות והדלק כאן זולים יותר מחצי מאשר בארץ ולכן מה הפלא שהאמריקאים כאן מזהמים חופשי את כדור הארץ (אין כאן כמעט אופנועים). אין להם בכלל תרבות של מיחזור וחסכון באנרגיה. לפחות לא כאן: אין דודי שמש. הכל חשמל. אף אחד לא משתמש בשקיות בד בסופר (סטייל רמי לוי). כולם בשקיות ניילון. אפילו – לא נעים לכתוב – הם מבזבזים כמויות של מים בשירותים. כאשר מורידים את המים, האסלה מתמלאת מחדש עד החצי (בהתחלה היינו בטוחים שהשירותים מקולקלים ויש הצפה, אבל אחרי שאתה רואה שככה זה בכולם, אז אתה מבין שזה הנוהל).
שוק ההתחלה קצת נרגע. התחלנו להתרגל לשינוי ואנו נכנסים אט אט לשגרה ברוכה. גם הילדים התרגלו לעובדה שהם לא מבינים לגמרי מה קורה סביבם בבית הספר, אם כי מההתחלה הם היו פשוט מדהימים. הם הגיעו עם רצון פנימי עז להצליח: לקלוט את השפה ולהתחבר מבחינה חברתית. ואכן הם עושים את זה יופי. לכל אחד מהם יש חבר/חצי חבר ומורה/חצי מורה שיודע עברית והללו עוזרים להם לצלוח את מכשול השפה. מתברר גם שילדים מסוגלים לקלוט את מה שקורה סביבם באופן לא מילולי.
כולם אומרים לנו שזה ייקח קצת יותר זמן ממה שחשבנו, נאמר חנוכה, והילדים כבר יבינו ממש אנגלית. בינתיים הם חוזרים כל יום עם קצת אנגלית. היום לדוגמא אלה שיחקה עם אורי במשחקי גן ושמענו אותה אומרת: גוד מורנין לכל הילדים...
בינתיים לאורי היה הכי קשה מכולם. הוא היה בוכה הרבה. יש לו שלש גננות ורק אחת יודעת די טוב עברית. כל השאר, כולל כל שאר ילדי הגן, לא. היום ב"ה הוא כבר לא בכה.
אנחנו, כלומר שלומית ואני, גם כבר לא בוכים... לא שהיינו בוכים, אבל ההתחלה היתה קצת קשה כאמור והקשיים צפים מידי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהזהירו אותנו וממה שחששנו. אולי בזכות כל האנשים הטובים שנתנו לנו עצות ואולי גם בגלל שהגענו יחסית מבוגרים יותר וכמובן גם בסיעתא דשמיא, אני מרגיש שהמציאות מאירה לנו פנים ואט אט נצליח ונתקדם.
זו כמובן נימה אופטימית לסיום. בכל אופן, ערב ר"ה כאן. אז נאחל לכולם שנה טובה (עוד מעט אכתוב ברכה במייל נפרד) ותודה לכל העוזרים והמסייעים.
אוהבים ומתגעגעים
נתנאל (אני לוקח אחריות על מה שנכתב כאן), שלומית וכולם
למי מכם שעדיין לא יודע, הגענו לפילדלפיה לפני כמעט שלשה שבועות.
אני עומד להתחיל תכנית של פוסט ד"ר באונ' פנסילבניה (UPENN) ושלומית התחילה כבר בעבודתה כשליחת סוכנות: מורה בשני בתי ספר.
ב"ה התחלנו ברגל ימין. אנו מתגוררים בדירה קטנה למדי (בהשוואה לטירות שיש כאן... וגם בהשוואה לבית הלא גדול שלנו בי-ם. פשוט השכירות כאן מאוד גבוהה). עוד סיבה להעריך את ארץ ישראל...
יש כאן קהילה יהודית גדולה ומסבירת פנים. לפי מה שהבנו, אז למעלה ממחצית מחברי בית הכנסת הם רופאים. השאר כמובן הם עו"ד, אנשי עסקים וכדו'.
שלומית מתמודדת עם הוראה בחו"ל: הוראת עברית המתבררת כמקצוע קשה ללמד ומנטליות שונה. לדוגמא: כל דבר שנראה לתלמידים מוזר (כמו העובדה ששלומית אמרה לתלמידות שלה שבא"י בנות אומרות "שלא עשני שפחה" ולא "שלא עשני עבד") , ההורים שלהם מתקשרים למנהל והוא מדבר עם שלומית. ככה זה כשהורים משלמים יותר מ 10,000$ בשנה לבי"ס. כולם עובדים אצלם. הצד החיובי הוא שהמשמעת הרבה יותר טובה מישראל, אם כי תלמידים תמיד נשארים תלמידים, וגם הכיתות הרבה (!) פחות צפופות.
גם ארבעת הילדים שלנו לומדים באותו בי"ס. יש שם מסגרות מהגן המוקדם (3) עד התיכון. המנטליות השונה מתבררת גם בהיבט הארגוני. לדוגמא: כדי לחסוך זמן, ההורים אינם חונים ומביאים את ילדיהם מהגן. כל המכוניות עומדות בתור ועוברות אט אט בפתח הגן, כאשר בהגיע תורך הגננת מכניסה לך את הילד לתוך האוטו.
בכלל האמריקאים כאן הרבה יותר מסודרים ומאורגנים. הכל מתוקתק. אבל מצד שני הם נראים כיותר מרובעים.
זאת בשונה כמובן מהיהודים. אמנם היהודים כאן בפילדלפיה אימצו את הנורמות הכלליות, אבל כאשר יצאנו לגיחה (של שלושה ימים. היה גדול!) לניו יורק, וקנינו בסופר של יהודים, נזכרנו במנטליות היהודית-ישראלית של הבלגן והדחיפות. אמנם התופעה של לשים עגלה בתור בסופר עם שני חלב ולמלא אותה אט אט תוך כדי סיבובים הלוך ושוב לא התגלתה כאן, אבל המנטליות היהודית הקלאסית הכתה בנו בשהותנו בשבת בברוקלין ניו-יורק.
אכן כמו באגדות, חלקים של ברוקלין, כמו פלטבוש שבה שהינו בשבת, נראת כמו בני ברק, או לכל הפחות כמו בקרית מנחם בירושלים. אין כמעט מכוניות בכבישים, יהודים דתיים מסתובבים בין בתי הכנסת. ואגב, בית הכנסת שבו התפללנו דומה להפליא לבית הכנסת בבית גמליאל בו גדלתי. הכוונה היא שהוא דומה לבית הכנסת בבית גמליאל לפני 30 שנה... הוא מאוכלס ברובו ביהודים מבוגרים ולכן המנטליות המזרח אירופאית שולטת בו.
ואגב בתי כנסת: עוד לא הצלחתי להפנים את העובדה שבהרבה בתי כנסת (כמו זה שאנו מתפללים כאן בפילי' וזה שהתפללנו בו בבורקלין, יש בחזית בימת ארון הקודש שני דגלים: ישראלי ואמריקאי. מי אמר שיש הפרדת דת ממדינה בארה"ב?
עם הגיענו לכאן, נתקפנו בקדחת סידורים. כך לדוגמא היינו צריכים לרהט בית שלם אז שלחנו לרשימת המייל של הקהילה כאן בקשות לריהוט. ואכן, הנצחנו ואיששנו את המנטליות של הישראלים השנוררים. עוד לא הגיעו וכבר מתחילים לבקש נדבות. מצד שני, חבל להשקיע בריהוט ישן אם אנו עומדים עוד מעט לשוב ארצה?
אמנם עכשיו קשה לדמיין כיצד נשאר פה יותר משנה, אבל כשאנו מביטים סביב אנו רואים לא מעט ישראלים לשעבר שנמצאים כאן המון שנים. כשאתה פוגש אחד כזה ושואל כמה זמן אתם פה, אז כמעט כולם עונים: הרבה יותר מידי, אך במקביל הם לא מגלים כל סימנים להתקפל ולחזור ארצה.
אין ספק שמי שהצליח חי כאן טוב. לפחות באיזור שבו אנו גרים, שהוא פרבר של פילדלפיה, רמת החיים כאן מאוד גבוהה. הבתים ענקיים (טירות כבר אמרנו), מכוניות גדולות וכדו'. בכלל באמריקה כנראה שהכל מאוד גדול. בימים הראשונים היינו ממש בהלם תרבותי מהגודל של הכל. העצים ענקיים, הבתים גדולים, המכוניות, הכבישים. נדמה לי שאפילו בחניות של הסופר יש יותר רווח לכל מכונית. ואכן בימים הראשונים נורא התפעלנו מכל דבר. הסתובבנו כמוכי הלם. שלומית נורא התלהבה מהעצים ומהירוק וגם כמובן מהסנאים שמסתובבים פה חופשי. לפעמים, אפילו כשנוסעים לבית ספר, מרגישים כאילו אנו חיים בתוך יער בטבע. אני, לבושתי, התפעלתי יותר מהמכוניות. קודם כל כמעט כולם נוסעים עם מיני ואנים. המון דגמים שאין אותם בכלל בארץ. המכוניות והדלק כאן זולים יותר מחצי מאשר בארץ ולכן מה הפלא שהאמריקאים כאן מזהמים חופשי את כדור הארץ (אין כאן כמעט אופנועים). אין להם בכלל תרבות של מיחזור וחסכון באנרגיה. לפחות לא כאן: אין דודי שמש. הכל חשמל. אף אחד לא משתמש בשקיות בד בסופר (סטייל רמי לוי). כולם בשקיות ניילון. אפילו – לא נעים לכתוב – הם מבזבזים כמויות של מים בשירותים. כאשר מורידים את המים, האסלה מתמלאת מחדש עד החצי (בהתחלה היינו בטוחים שהשירותים מקולקלים ויש הצפה, אבל אחרי שאתה רואה שככה זה בכולם, אז אתה מבין שזה הנוהל).
שוק ההתחלה קצת נרגע. התחלנו להתרגל לשינוי ואנו נכנסים אט אט לשגרה ברוכה. גם הילדים התרגלו לעובדה שהם לא מבינים לגמרי מה קורה סביבם בבית הספר, אם כי מההתחלה הם היו פשוט מדהימים. הם הגיעו עם רצון פנימי עז להצליח: לקלוט את השפה ולהתחבר מבחינה חברתית. ואכן הם עושים את זה יופי. לכל אחד מהם יש חבר/חצי חבר ומורה/חצי מורה שיודע עברית והללו עוזרים להם לצלוח את מכשול השפה. מתברר גם שילדים מסוגלים לקלוט את מה שקורה סביבם באופן לא מילולי.
כולם אומרים לנו שזה ייקח קצת יותר זמן ממה שחשבנו, נאמר חנוכה, והילדים כבר יבינו ממש אנגלית. בינתיים הם חוזרים כל יום עם קצת אנגלית. היום לדוגמא אלה שיחקה עם אורי במשחקי גן ושמענו אותה אומרת: גוד מורנין לכל הילדים...
בינתיים לאורי היה הכי קשה מכולם. הוא היה בוכה הרבה. יש לו שלש גננות ורק אחת יודעת די טוב עברית. כל השאר, כולל כל שאר ילדי הגן, לא. היום ב"ה הוא כבר לא בכה.
אנחנו, כלומר שלומית ואני, גם כבר לא בוכים... לא שהיינו בוכים, אבל ההתחלה היתה קצת קשה כאמור והקשיים צפים מידי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהזהירו אותנו וממה שחששנו. אולי בזכות כל האנשים הטובים שנתנו לנו עצות ואולי גם בגלל שהגענו יחסית מבוגרים יותר וכמובן גם בסיעתא דשמיא, אני מרגיש שהמציאות מאירה לנו פנים ואט אט נצליח ונתקדם.
זו כמובן נימה אופטימית לסיום. בכל אופן, ערב ר"ה כאן. אז נאחל לכולם שנה טובה (עוד מעט אכתוב ברכה במייל נפרד) ותודה לכל העוזרים והמסייעים.
אוהבים ומתגעגעים
נתנאל (אני לוקח אחריות על מה שנכתב כאן), שלומית וכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה